לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, נוהגים הגברים לומר שלושה פרקי תפילה. הראשון – “אשרי”, ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה, מפני חשיבותו חוזרים לאומרו (ע’ פ”ה תפילה כג, א-ב, יד, 5, שגברים אומרים שלוש פעמים ביום ‘אשרי’).
לאחר מכן אומרים מזמור “למנצח מזמור לדוד, יענך ה’ ביום צרה”, ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה. וכיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה (כפי המודפס בסידורים. בפניני הלכה תפילה כג, א, נתבארו חילוקי המנהגים בזה).
לאחר מכן אומרים “ובא ולציון”, שהוא ‘קדושה-דסדרא’, היינו פסוקי: “קדוש קדוש קדוש” וכו’, “ברוך כבוד ה’ ממקומו”, “ה’ ימלוך לעולם ועד”. המיוחד בקדושה זו, שאומרים את הפסוקים עם תרגומם לארמית. ותקנו לחזור לאומרם (למרות שכבר אמרום בברכת יוצר אור ובקדושה שבחזרת הש”ץ), כדי שכל מתפלל ילמד בכל יום פסוקי נביא, ולכן מתרגמים את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. והטעם, מפני שראוי לגברים שמצווים ללמוד תורה, ללמוד בכל יום בתורה, בנביאים ובדברי חז”ל. בתורה למדו בקריאת שמע, וכאן ילמדו בנביאים, ובסוף התפילה מוסיפים דברי חז”ל. והפליגו חכמים בשבח אמירת ‘קדושה-דסדרא’, ואמרו שאחר חורבן בית המקדש, היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש”י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה’, וכשהם נאמרים במניין מתקדש שמו של ה’ ברבים. ובשחרית של שבת, אין צורך לומר ‘קדושה-דסדרא’, שכבר יוצאים ידי לימוד נביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום, כדי שלא לבטל אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת מנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה’ (ע’ פ”ה תפילה כג, ב).
