בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים “ויכולו”, היינו את שלושת הפסוקים שבסיום מעשה הבריאה העוסקים בשבת (בראשית ב, א-ג): “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת”.
ואמרו חכמים (שבת קיט, ב), שכל האומר “ויכולו” בתפילת ערב שבת כאילו נעשה שותף לקב”ה במעשה בראשית. בכוונה ברא הקב”ה את העולם חסר, כדי שאנו נוכל להיות שותפים בתיקונו, והשותפות שלנו מתחילה בזה שאנו מאמינים בבורא ומתוך כך אנו פועלים לתיקון העולם וגילוי כבודו.
עוד אמרו חכמים, שכל האומר “ויכולו” בתפילת ערב שבת, שני המלאכים המלווים את האדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. עניינה של השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים שבת ותשובה. ואכן בשבת אנו נזכרים באמונה בבורא עולם ומתוך כך אנו שבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר “ויכולו” בליל שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך יכול לזכות לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.
בבית הכנסת, הציבור חוזר ואומר “ויכולו” פעם שניה לאחר תפילת עמידה. ויש אומרים שיש באמירת “ויכולו” בציבור עדות על בריאת העולם (ע’ פניני הלכה שבת ח”א ד, ג). בנוסף לכך אומרים פעם שלישית “ויכולו” בקידוש. וכן מצינו פעמים רבות שנוהגים לומר דבר חשוב שלוש פעמים (כגון באשרי וקדושה).
תקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה מעין שבע, והיא כעין חזרת הש”ץ שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת (להרחבה ע’ בפ”ה שבת ח”א ד, ב).
ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל שר את הקטע הפותח ב”מגן אבות”, צריך אח”כ החזן לחזור ולאומרו לבדו (מ”ב רסח, כב).
