אמרו חכמים: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (דומה)” (יבמות כב, א), כלומר: מבחינה משפטית בעת גיורו הזיקה של הגר לבני משפחתו פוקעת. וכן הדין לגבי ירושה. לפני הגיור, היה הגר יורש את אביו, שכן בני נח יורשים את הוריהם מדין התורה. אולם בעת שהגר בחר להתגייר הרי הוא כנולד מחדש, ועל כן בלא צוואה מפורשת של הוריו הנוכרים שמעניקים לו מירושתם, מדין תורה הגר אינו יורש אותם. אבל חששו חכמים שמא יהיו גרים שכדי לזכות בירושה יחזרו לסורם לנהוג כגויים, לפיכך תיקנו שגם בלא צוואה מפורשת יירשו הגרים את הוריהם הנוכרים (קידושין יז, ב; שו”ע חו”מ רפג, א).[1]
[1]. אמרו חכמים במשנה (דמאי ו, י), שאם הגר ירש מאביו חפצים של עבודה זרה וחפצים שאינם של עבודה זרה, כיוון שמהתורה אינו יורשו, חפצי העבודה זרה עוד לא נחשבים כחלק מירושתו, ולכן הוא יכול לומר לאחיו הגוי: טול אתה את חפצי העבודה זרה, ואני את החפצים האחרים. אבל אם כבר הגיעו חפצי העבודה זרה לרשותו, כיוון שתיקנו חכמים שהגר יירש את אביו – חובה עליו לאבדם, ואינו יכול לקבל תמורתם חלק אחר בירושה, לפי שהם אסורים עליו בהנאה (שו”ע יו”ד קמו, ד).
