בעבר, פעמים רבות הבגד העליון שבו האדם התכסה היה בעל ארבע כנפות, שכן המלאכה המורכבת של אריגת הבגד נעשתה על ידי חוטי שתי וערב, וכך באופן טבעי בגדים רבים היו מרובעים. ככל שמלאכת החייטות השתכללה, בחרו לוותר על הקצוות כדי לעשות בגדים מותאמים יותר לגוף ולא מרובעים. כך הגענו למצב שלבגדים שאנחנו רגילים ללבוש כיום אין ארבע כנפות והם פטורים מציצית. כדי לזכות במצווה, מייצרים באופן מיוחד בגדים מרובעים – ‘טלית קטן’ ללובשה כל היום ו’טלית גדול’ להתעטף בה בתפילת שחרית.
נפרט יותר: בתקופת המקרא והמשנה נהגו ללבוש חלוק, שהיה כעין גופיה ארוכה, ומעליו נהגו רבים להתעטף בטלית מצויצת. החלוק שימש כבגד בסיסי, והיה פטור מציצית, הואיל ולא היו לו ארבע כנפות. והטלית המצויצת שהיתה בעלת ארבע כנפות, שימשה כבגד עליון שנועד לשם הגנה מקור ושמש או לשם כבוד, ובעת הצורך גם עטפו בו את הראש. ואף שפעמים רבות הלכו בחלוק בלבד, לכבוד התפילה הקפידו להתעטף בטלית.
מסופר בתלמוד (מנחות מא, א) על רב קטינא, שהיה רגיל ללבוש בגדים שפטורים מציצית. נגלה אליו מלאך וגער בו: אתה לובש תמיד בגדים שפטורים מציצית, ומה יהיה על המצווה?! תמה רב קטינא: וכי מענישים אדם שלא מקיים מצווה שאינו מחויב בה?! ענה לו המלאך: בזמן קשה של פורענות – מענישים גם את מי שנראה כמחפש דרכים להיפטר מהמצווה. ביארו הראשונים שבזמנו של רב קטינא היה מקובל ללכת בבגדים שחייבים בציצית, והואיל ובחר להשתמט מהמצווה, עורר על עצמו קטרוג, ובזמן פורענות היה עלול להיענש על כך. אולם כאשר כבר לא היה מקובל ללבוש באופן טבעי בגדים בעלי ארבע כנפות, גם בזמן פורענות אין מענישים את מי שלא נהג ללבוש בגד כזה (עי’ ב”י או”ח כד, א).
אמנם לקראת תפילת שחרית, נהגו כל ישראל להתעטף בטלית מצויצת (שו”ע כד, א). אמרו חכמים (זוהר ח”ג קעה, א), שהקורא קריאת שמע בלא ציצית, נראה כמעיד עדות שקר בעצמו, שהוא קורא על מצוות הציצית ולא מקיים אותה. בנוסף, נהגו רבים ללבוש במשך היום ‘טלית קטן’, עד שכיום לבישתה הפכה לסימן מובהק של קשר לזהות היהודית, לאמונה ולמצוות.[2]
בימי הראשונים, כאשר כבר לא נהגו להתעטף בטלית כמלבוש, הקפידו להתעטף בטלית בעת תפילת שחרית, וכן כתבו רמב”ם (ציצית ג, יא; תפילה ונשיאת כפיים ה, ה), ושו”ע (או”ח כד, א; צא, ו).
לגבי ‘טלית קטן’, במשך הדורות היו מקומות שבהם רק תלמידי חכמים נהגו ללכת בה (כמובא במים חיים ב, שכ, לר”י משאש). אולם כתב האבן עזרא (במדבר טו, לט), שדווקא במשך כל היום יש יותר חשיבות ללכת בטלית קטן, שעל ידה האדם נשמר מהחטא. אכן בדורות האחרונים נהגו רבים ללכת עם ‘טלית קטן’, ויש מי שכתב שהדבר נעשה כמנהג מחייב (אג”מ או”ח ד, ד).
לגבי המעשה ברב קטינא, כן ביארו ראשונים רבים, ומהם: תוס’ (ערכין ב, ב, ‘הכל’), מהר”ם, רא”ש (מו”ק ג, פ), סמ”ג, אור זרוע ומרדכי. אלא שהוסיפו שנכון ללכת עם בגד של ארבע כנפות ולהתחייב במצווה, וכפי שמשה רבנו רצה להיכנס לארץ ישראל כדי שיוכל לקיים את כל המצוות (תוס’ שבת לב, ב, ‘בעון’; רא”ש שם, סמ”ק, שו”ע כד, א; וכעין זה כתב רמב”ם ציצית ג, יא). ויש שעולה מדבריהם שגם בזמנינו, שאין רגילים ללבוש בגדים שחייבים בציצית, ‘בעידנא דריתחא’ המשתמטים מהמצווה עלולים להיענש (שערי תשובה לרבנו יונה ג, כב; הקדמה לספר חרדים). בכל אופן, מוסכם שכשם שיש בכוחה של המצווה להגן מפני פיתויי היצר על המתנדב לקיימה, כך יש בכוחה להגן מפני הפורענות.
