נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה, כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה’ (רמ”א צה, א). ומי שכבר עומד במקום תפילתו, אינו צריך לילך לאחריו שלוש פסיעות כדי לחזור ולפסוע לקראת התפילה. כי בעצם זה שבא לבית הכנסת, כבר קרב עצמו לתפילה, ופסע לקראתה יותר משלוש פסיעות (אליה רבה). ויש אומרים שגם מי שכבר הלך למקום תפילתו, ראוי שסמוך לתפילת עמידה יחזור לאחריו ושוב יפסע לפניו שלוש פסיעות למקום התפילה (בא”ח בשלח ג; כה”ח צה, ז). והטוב ביותר להפסיק מעט בין הפסיעות אחורנית לפסיעות קדימה, כדי שלא יראה כמי שחוזר ובא. ולכן, כשיגיע ל”תהלות לא-ל עליון” יחזור לאחריו שלוש פסיעות, ולקראת סיום ברכת ‘גאל ישראל’ יפסע לפניו שלוש פסיעות. וכן במנחה וערבית, כבר בתחילת הקדיש שלפני התפילה יחזור לאחריו שלוש פסיעות, ולקראת התפילה יגש לפניו שלוש פסיעות (מנהג מהרי”ל, מ”ב צה, ג).
כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, ראוי להקפיד לפסוע את שלוש הפסיעות לפני סיום ברכת ‘גאל ישראל’, כדי שמיד אחר סיום הברכה כבר יעמוד במקום התפילה ויתחיל לומר: “ה’ שפתי תפתח”, שהוא הפסוק שפותח את התפילה.[1]
לפני תפילת עמידה, צריך המתפלל להסיר ממנו את כל הדברים העלולים לטרוד את כוונתו. הסובל מנזלת, יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח את עצמו בשעת התפילה. ומי שיש לו ליחה בגרונו שעלולה להפריע לו, יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו”ע צב, ג. ועיין בפרק ו). ואם נצרך לקנח את אפו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ומי שנאלץ לפהק בתפילה – יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (עי’ שו”ע צז, א-ב).
במנחה ומוסף, נהגו האשכנזים לומר לפני כן “כי שם ה’ אקרא” וכו’, ואם שכח והתחיל “ה’ שפתי”, לא יחזור לומר “כי שם ה’ אקרא”, מפני שבפסוק “ה’ שפתי תפתח” כבר התחיל את תפילת העמידה. (וכ”כ באש”י כג, הערה סב). כתב בבאו”ה קיא, ב, ‘חוזר’, שאם התפלל בלא לפתוח בפסוק “ה’ שפתי תפתח” – יצא, מפני שאינו חסרון בעצם התפילה. (ובאג”מ או”ח ח”ה כד, ח, סובר שצריך לחזור ולהתפלל).
