ה – החתונה ומנהגיה

כא – המתנות

נכון שהמוזמנים יתנו מתנה כספית בשווי של מעט יותר מערך המנה, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח וצפון אפריקה. וכך היה המנהג הקדום בישראל, שעל ידי כך יוכלו משפחות החתן והכלה להתחזק בקיום השמחה ובעזרה לבני הזוג (ב"ב קמד, ב; שו"ע אה"ע ס, א).^[7]

שאלה: מקובל אצלנו לשלם את מחיר המנה, אלא שרבים מבני משפחתי עורכים חתונות יקרות מאוד, כאשר מנה עולה מאתיים שקלים ויותר, ולעיתים יש שלוש חתונות בחודש. למרות שאני עובד ומרוויח משכורת סבירה, אינני מסוגל לכסות את מחיר המנות האלה ועוד לקיים את משפחתי. אני יכול לתת בשמחה לכל חתונה מאתיים שקלים עבור אשתי ועבורי, אבל לא שלוש מאות או ארבע מאות שקלים. האם לא היה ראוי לבטל מנהג זה שיוצר קושי רב בקרב משפחות ברוכות ילדים. תשובה: המנהג לתת מתנה מעט יותר משווי המנה הוא מנהג נכון ביסודו, וכך נהגו בישראל מימים ימימה כמבואר בתלמוד. וזאת בתנאי שמחיר המנה הוא סביר. הבעיה שבתקופה האחרונה נוצר סחף, ויש שמוציאים סכומים גבוהים מדי, פעמים רבות כדי להתגאות. הפתרון אינו בביטול המנהג, אלא בדיבור גלוי על הבעיה. מיד לאחר שתקבלו הזמנה, תתקשרו לבעלי השמחה, ותאמרו להם שתשמחו להשתתף בחתונתם, אבל אם המנה תעלה מעבר למאה שקלים, לא תוכלו להשתתף, כי אין באפשרותכם לכסות את מחיר המנה שתאכלו. אם למרות זאת יפצירו בכם להשתתף, תוכלו להשתתף תוך נתינת המתנה שהתכוונתם לתת. ואם לא יפצירו בכם, לא נורא, אל תשתתפו. אם רבים ידברו על כך בגלוי, במשך הזמן מחירי החתונה יחזרו לרמה סבירה.

בעדות וקהילות שאין מנהג מחייב לשלם את מחיר המנה, מי שקשה לו לשלם את מחיר המנה, יכול לתת מתנה כפי הנהוג אצלם, שכן בעלי השמחה נערכים מראש לכך שהמתנות לא יכסו את עלות החתונה. הבעיה שבחתונות רבות כיום משתתפים בעלי מנהגים שונים, וכך עלולה להיווצר בעיה, שבעלי השמחה יצפו שהמוזמנים יכסו את עלות החתונה, וחלק מהמוזמנים ייתנו מתנות קטנות, כפי שהם עצמם קבלו בחתונתם ובחתונת ילדיהם. הבעיה גוברת במשפחות ברוכות ילדים וגוברת יותר כאשר בעלי השמחה שוכרים אולם שהמנות בו יקרות. לפיכך, ראוי שכל מי שמתקשה לשלם את מחיר המנה, ידבר עם בעלי השמחה ויברר אם הם מצפים שישלם את מחיר המנה, ואם כן, יודיע מראש שלא יוכל להשתתף בחתונה. ורק אם למרות זאת יפצירו בו לבא, יבואו וייתן כפי שיוכל.

כב – שבת חתן

מנהג אשכנז לקרוא לשבת שלפני החתונה – 'שבת חתן', ולהעלות את החתן לתורה ולערוך לכבודו שמחה, מפני שהברכה של כל השבוע גנוזה ונובעת מהשבת, ולכן כבר בשבת ניכרת שמחת החתונה. וכן נהגו בעבר גם הספרדים (רשב"א במשמרת הבית). אולם כיום אין נוהגים בזה, וכנראה מפני שאין רוצים לקיים שמחה בלא שישתתפו בה החתן והכלה יחד. אולם גם למנהג ספרדים משתדלים להעלות את החתן לתורה.

בשבת שלאחר החתונה נוהגים בכל העדות להעלות את החתן לתורה ולהרבות בשמחת הסעודות, שכן שבת זו היא בשבעת ימי המשתה, ואם כן סעודות שבת זו הופכות להיות גם סעודות 'שבע ברכות'. יוצאי ספרד נוהגים לקרוא לשבת זו 'שבת חתן', על שם העלייה שמעלים את החתן לתורה. ויוצאי אשכנז נוהגים לקרוא לשבת זו 'שבת שבע ברכות'. כי למנהגם 'שבת חתן' היא השבת שלפני החתונה.

המנהג לעלות לתורה בשבת שלפני החתונה בא להורות, שכל העלייה וההתקדמות שיש לחתן בחתונה, באה מכח התורה, ועל כן מתוך העלייה של החתן לתורה בשבת שלפני החתונה הוא ממשיך אל חתונתו. והעלייה לתורה בשבת שלאחר החתונה באה להראות, שבזכות החתונה החתן יכול להמשיך ולהתעלות במעלות הרוחניות, ועל כן מיד לאחר החתונה הוא עולה לתורה. עליית החתן ב'שבת-חתן' דוחה את החיובים של יארצייט, ורק מי שהגיע למצוות באותו היום שווה במדרגתו לחתן. יש שנהגו להעלות את החתן למפטיר, ויש שנהגו לשלישי או אחרון. לכתחילה מעלים לתורה גם את אבי החתן ואת אבי הכלה.

יש נוהגים להוליך את החתן לבית הכנסת לתפילת שחרית בשירים, והוא מנהג יפה, ובמיוחד כאשר החתן ישן בדירה לחוד, שאם לא יבואו ללוותו יש חשש שמחמת העייפות לא יתעורר בזמן לתפילה, ואח"כ יצטרכו להבהילו בחיפזון לבית הכנסת כדי שיספיק לעלות לתורה. ומכל מקום גם כשאין נוהגים להביאו בשירה, טוב שאחד מידידיו ידאג להעירו בזמן לתפילה.

רבים נוהגים להושיב את החתן במקום מכובד סמוך לארון הקודש (מחזור ויטרי). מזמרים לכבוד החתן בעת שהוא עולה לתורה, לאחר עלייתו לתורה רבים נוהגים לזרוק לילדים ממתקים לסימן טוב, ומקור לכך בגמרא, אלא שצריך להקפיד שלא לזרוק דברי מאכל שיימאסו על ידי כך (ברכות נ, ב). במקומות רבים נוהגים שהנשים זורקות את הממתקים.

נוהגים שהמתפללים עם החתן ב'שבת חתן' מברכים את החתן והכלה. ואמרו חכמים (ילקוט שמעוני רות רמז תרח) שיש מזה תועלת גדולה לחתן ולכלה, ובזכות הברכות שבירכו את רות כשנישאה לבועז, ניצל בית דוד מאבדון בימי עתליה המרשעת. ועל כן אמרו חכמים שמצווה גדולה של גמילות חסד לברך את החתן והכלה (פרקי דרבי אליעזר יז, מסכת סופרים יט, יב).

כדי לתת צביון למעמדם של החתן והכלה, וכדי שיברכום, נוהגים אחר התפילה בשבת להגיש כיבוד לנאספים. בעבר היו מקומות, כמו בוורמייזא, שנהגו לעשות את השמחה בליל שבת אחר הסעודה. כיום נוהגים להגיש כיבוד אחר תפילת שחרית. ואפשר אולי להציע, שבחורף יעשו את השמחה בלילה, ובקיץ לאחר תפילת שחרית.

כג – שבעת ימי המשתה

מצווה על החתן והכלה שישמחו שבעה ימים, ולא יעשו מלאכה ולא יעסקו במסחר אלא יאכלו וישתו וישמחו יחד (שו"ע אה"ע סד, א). ודבר זה נתקן על ידי משה רבנו (ירושלמי מו"ק י, ז). כפי הנראה מנהג זה היה קיים בין נכבדי האומות עוד לפני מתן תורה, וכפי שמצינו שאמר לבן הארמי ליעקב אבינו: "מלא שבוע זאת", ומשה רבנו ראה שהוא מנהג נכון שישמח החתן עם הכלה שבעה ימים, ועל כן תיקן זאת לישראל (רמב"ן שם).

נוהגים שהחתן והכלה מתלבשים בבגדים חגיגיים בכל שבעת הימים, ומותר להם לכבס ולגהץ בגדים חגיגיים לצורך שבעת הימים. עוד נוהגים שהחתן או הכלה לא יצאו לבדם לרחוב העיר, משום שהחתן והכלה דומים למלך ומלכה, ואין זה מכבודם להלך ברחוב יחידים. אבל כשהם הולכים יחדיו, לדעת רבים אינם צריכים ליווי. במשך שבעת הימים הללו מברכים שבע ברכות בסעודות שיש בהן מניין.

כשהחתן נמצא בבית הכנסת, הציבור אינו אומר ווידוי ותחנון, כמו בשאר ימי שמחה שאין אומרים בהם ווידוי ותחנון. ובימים שיש בהם קריאה בתורה – מעלים את החתן לתורה.^[8]

גם אם לחתן או לכלה אלו נישואין שניים, אם לאחד מבני הזוג אלו נישואין ראשונים, מצווה עליהם לשמוח שבעה ימים, ולברך שבע-ברכות (שו"ע אה"ע סב, ו; סד, ב).

אבל אם הם נישואין שניים של החתן והכלה, אין להם מצווה לשמוח שבעה ימים אלא שלושה ימים בלבד. ואת שבע הברכות מברכים רק בסעודה הראשונה שאחר החתונה, ובתנאי שאותה סעודה תהיה ביום החתונה עצמו, שאם החתונה התקיימה לפני השקיעה יש להקפיד לקיים את הסעודה לפני השקיעה. כיוון שמברכים שבע ברכות ביום הראשון בלבד, המצווה לשמחם אינה אלא ביום הראשון. וביום השני והשלישי עליהם לשמוח בעצמם, ולא יצאו לעבוד.

וכן הדין גם בזוג שהיה נשוי והתגרש וחזרו ונישאו זה לזה בשנית, שמברכים שבע ברכות בסעודה הראשונה שביום החתונה עצמו. ואף שהשמחה שלהם פחותה מסתם נישואין שניים, מצווה עליהם לשמוח שלושה ימים (עי' אוצה"פ סב, כג).

כד – סעודת שבע ברכות

במשך שבעת ימי המשתה, ניתן לברך בכל סעודה את שבע ברכות החתונה, ובתנאי שישתתפו בסעודה מניין של עשרה גברים, בתנאים המבוארים בהלכה הבאה.

עניינן של ברכות אלו להודות לה' ולברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ואהבה, ובתוך כך מודים לה' על יצירת העולם והאדם ומתפללים על ירושלים והגאולה.

כיוון שאלו ברכות חשובות ומועילות לחתן ולכלה, מצווה לעשות בכל יום סעודה כדי שיוכלו לברכן. אבל אין בזה חיוב. ולכן אם אין להם יכולת לקיים בכל יום סעודה, מפני שאין להם כסף להוציא על כך וגם אין להם קרובים וידידים שיעשו עבורם את הסעודות, אינם מחויבים בכך (רב פעלים ח"ד ו).

שאלה: האם אפשר לקיים סעודת שבע ברכות בכל בית או רק בבית החתן?

תשובה: אמנם נפסק ב'שולחן-ערוך' (אה"ע סב, י) על פי כמה מגדולי הראשונים (תוס', רשב"א ועוד), שרק בביתו של החתן מברכים שבע ברכות. מפני שהחתן והכלה מתכבדים ושמחים יותר כאשר באים אל ביתם לשמחם.

אבל לדעת כמה ראשונים, אפשר לברך שבע ברכות בכל מקום שבו עושים סעודה לכבודם (מאירי וראב"ד). בנוסף לכך, לדעת רבים מגדולי האחרונים (יש"ש, ט"ז סב, ז), גם אלה שסברו שאפשר לברך שבע ברכות בבית החתן בלבד, לא התכוונו אלא לפי מה שנהגו בעבר לקיים את כל שבעת ימי המשתה בבית החתן, במקום שבו היו החתן והכלה ישנים ושמחים, שבאותו מקום היו עורכים את הסעודות, ושם היו מברכים את שבע הברכות. ואם היו צריכים לצאת מביתם היה בכך פגם בשמחתם וכבודם. אבל כיום שמנהג זה התבטל, השמחה היא בכל מקום שבו עורכים סעודה לכבודם. וכך נוהגים כל האשכנזים.

אולם לגבי מנהג ספרדים ישנה מחלוקת. יש אומרים, שגם היום יש לנהוג כפי שכתוב ב'שולחן-ערוך', שרק בבית החתן אפשר לברך שבע ברכות. אבל אם עורכים סעודה בבית אחר, אין מברכים שבע ברכות אלא את ברכת 'אשר ברא' בלבד. ואם הזדמן לשם אשכנזי שרוצה לברך, אין למנוע זאת ממנו, אבל אין להזמינו לשם כך (ילקוט יוסף שובע שמחות יז, ו).

אבל רוב הפוסקים הספרדים הסכימו, שבדורות האחרונים, כאשר נוהגים לקיים את שמחת החתן והכלה בבתים שונים, ממילא מברכים גם שבע ברכות בבתים שונים. וכך פסק הרדב"ז (ח"ד סי' אלף שכ), וכך הורו בטורקיה (כנה"ג, ור' חיים פלאג'י), וכך הורה המהרי"ץ בתימן (פעולת צדיק ג, רנב), וכך הורו גדולי צפון אפריקה, וביניהם הרב כלפון מג'רבה (ברית כהונה), והרב משאש, וכך הורה הרב חיים דוד הלוי. וכך נוהגים למעשה רוב הספרדים.^[9]

כה – מהלכות שבע ברכות

כאשר משתתפים בסעודה שבשבעת ימי המשתה עשרה גברים, מברכים לאחר ברכת המזון שבע ברכות על כוס יין. וצריך שאחד מהמסובים יהיה 'פנים חדשות', היינו אדם שעדיין לא השתתף בשמחת החתן והכלה, ובזכותו השמחה מתגברת, ומוסיפים עבורו דבר מאכל. ויש אומרים שצריך שיהיו שני אנשים חדשים כדי לברך שבע ברכות (ר' אברהם בשם אביו הרמב"ם), וכך נוהגים חלק מהספרדים. ומנהג אשכנזים וחלק מהספרדים להסתפק באחד שהוא 'פנים חדשות', ובשעת הצורך כך יכולים לנהוג כל הספרדים (עי' אוצה"פ סב, לג, ב).

בשבת ויום טוב מברכים שבע ברכות גם ללא 'פנים חדשות', מפני ששמחת היום מהווה תחליף ל'פנים החדשות'.

שאלה: האם אפשר לברך שבע ברכות כאשר לא כל העשרה אכלו לחם?

תשובה: יש בזה דעות שונות בין האחרונים, ונוהגים כדעה המחמירה, שצריך שמתוך העשרה לפחות שבעה יאכלו פת, ועוד שלושה יאכלו לכל הפחות פירות.^[10]

שאלה: האם אפשר לכבד מי שלא אכל פת או פירות לברך אחת משבע הברכות?

תשובה: נחלקו בזה האחרונים. יש אומרים שאפשר לכבד בברכה גם את מי שלא אכל בעצמו, ויש אומרים שרק מי שאכל פת יכול לברך אחת משבע ברכות. וכך ראוי לנהוג, ואין למחות ביד המקילים, שיש להם על מי לסמוך (עי' בנישואין כהלכתם יד, צה).