אמרו בית הלל, שבשעה שרוקדים לפני הכלה, יש לשבח את יופייה ומידותיה ולומר שהיא "כלה נאה וחסודה", שעל ידי כך תרבה אהבתו של החתן כלפיה. וגם כאשר הכלה אינה נחשבת נאה וחסודה בעיני רוב האנשים, יש לשבח אותה כך, מפני שמן הסתם בעיני בעלה היא נאה וחסודה, ושמחתו גוברת כאשר גם הנאספים משבחים אותה בכך (כתובות יז, א).[5]
מכאן למדנו, שבתוך מגבלות הצניעות, צריכים קרובי החתן וחבריו לשבח בפניו את הכלה, וככל שהם משבחים אותה יותר בדברים שמתקבלים על דעתו, כך הם זוכים לקיים יותר את המצווה לשמח חתן וכלה, שמתוך שהחתן שמח בכלתו הוא משמח אותה יותר. וכן מצווה על קרובי הכלה וחברותיה לשבח בפניה את חתנה, שעל ידי כך תשמח בו יותר. וכן אמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דבי הילולי – מילי". היינו השכר שמקבלים המשתתפים בחתונה הוא על דברי השבח שהם משבחים את הכלה בפני החתן ואת החתן בפני הכלה, ועל דברי הברכה שהם מברכים את החתן והכלה.
"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד (ענף) של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה". ומן הסתם מעצם זה שגדול בתורה כמותו ביטל עצמו מהלימוד כדי לרקוד לפני הכלה, הבינה הכלה עד כמה גדולה מעלתה, ועד כמה גדול ערך הבית שהיא עומדת להקים, ונותר לה זכרון נפלא מחתונתה, שגם בשעות קשות הפיח בה שמחה ועידוד (כתובות יז, א).
רב שמואל בר רב יצחק, היה אחד מגדולי האמוראים, וגם בהיותו זקן, היה רגיל לרקוד לפני הכלה תוך שהוא אוחז שלושה ענפי הדס וזורקם ותופשם לסירוגין, עד שהצעירים היו מתביישים מפניו, שאינם יכולים לרקוד ולשמח את החתן והכלה כמותו. כאשר נפטר, ירד עמוד של אש והפסיק בינו לבין העם, ומקובל היה לחכמים, שאין עמוד אש זה יורד אלא לאחד או שניים שבדור. אמרו חכמים, שזכה רב שמואל בר רב יצחק למעלתו היתירה בזכות ההדסים שהיה רוקד בהם לפני הכלה. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתירה בזכות שהתמיד לעשות כן לפני כל הכלות. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתירה בזכות שהיה משתטה ומבזה את עצמו כדי לשמח את הכלה (כתובות יז, א).
מכל זה למדנו עד כמה גדולה ועצומה היא המצווה לרקוד בחתונה לפני החתן והכלה ולשמחם ולכבדם בזה.
