למנהג אשכנז, לאחר שהכלה נכנסת לחופה, יחד עם השושבינות היא מקיפה את החתן שבע פעמים, ולאחר מכן מתייצבת בצד ימינו. שבע הקפות נועדו לבטא שהנישואין הם לשם שמיים, וכנגד זה שהקב"ה מתגלה בשבעה רקיעים, הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים.
הטעם העמוק הוא, שבכל מקום שעושים הקפות רומזים למדרגה גדולה וגבוהה מהבנתנו. זה ההבדל בין מדרגת הקו למדרגת העיגול. לקו ישר יש התחלה ויש סוף, מה שמבטא את יכולתנו להתבונן באופן שיטתי בכל רעיון קווי, שיש בו הנחה ראשונה שממנה משתלשלת עוד הנחה עד להנחה המסכמת. אבל למעגל אין התחלה ואין סוף, לרמוז שמדובר ברעיון אין סופי שאיננו יכולים לקלוט את כולו, אבל הוא משפיע עלינו השפעה עצומה, שכן הוא מקיף את כל תודעתנו ומעניק לה השראה. הדיבור נרמז בקו, ומה שמעבר לדיבור נרמז בעיגול. לכן כאשר מסיימים את התורה בשמחת-תורה נוהגים לערוך הקפות, לרמוז שלאחר כל מה שזכינו ללמוד ולהבין עדיין לא הגענו לקלוט מעט מזעיר מהחכמה האלוקית שבתורה, אבל כיוון שזכינו לעסוק בה היא מקיפה אותנו ואנו זוכים לקבל ממנה השראה שמכוונת את מחשבותינו ומרוממת את דרכנו. וכך גם בעת החתונה, ההתרגשות כל כך גדולה, והמשמעות של הנישואין כל כך עמוקה ונשגבה, עד שגם כל הברכות והמילים שאומרים בחתונה אינן יכולות לבטא את גודל משמעותה, ולשם כך עורכים הקפות כדי לבטא את מה שמעל ומעבר למילים ולקבל ממנו השראה.
עורכים שבע הקפות, מפני שמספר שבע הוא המספר השלם שמופיע בעולם הזה, שהרי העולם נברא בשבעה ימים. ולכן בסיום התורה מקיימים שבע הקפות, לבטא שהתורה מאירה את כל שבע הבחינות שבעולם הזה. וכן שבע ההקפות של הכלה מבטאות את השראת הקדושה של החתונה על כל שבע הבחינות שבחיים.
והכלה מקיפה את החתן כדי לבטא מצד אחד את כמיהתה אליו, ומאידך, לרמוז שמן הצד הפנימי מדרגתה של האשה גבוהה משל האיש, ועל כן בה מתבטא המעגל וההיקף שרומז אל מה שמעבר להשגה. ואילו החתן הוא בבחינת הקו, ולכן הוא זה שעושה את הדברים הגלויים, הוא אומר את נוסח הקידושין והוא מקנה לכלה את טבעת הקידושין (עי' לעיל ד, ט-יג).
למנהג ספרדים מעלת העיגולים של האשה באה לידי ביטוי בכך שהחתן מקדש את הכלה בטבעת עגולה.
