עורך החופה הוא זה שמברך את שתי ברכות הקידושין, על היין ועל האירוסין, כפי שלמדנו לעיל (הלכה ב).
לאחר מכן יש כיבוד חשוב והוא קריאת הכתובה. כאשר יש שם רב שראוי לכך, מכבדים אותו בקריאת הכתובה, ואם לא, עורך החופה קורא את הכתובה. רבים נוהגים לקרוא את עיקר הכתובה בלא הפרטים המרובים שבאמצעיתה, כדי שלא להטריח את הציבור. יש נוהגים לקרוא את הכתובה מתחת לחופה בתרגום עברי, כדי שהחתן והכלה וגם שאר המשתתפים בחתונה יבינו את משמעות הכתובה, ויש מעדיפים לקרוא בנוסח הארמי כפי המסורת שהתקיימה בישראל למעלה מאלפיים שנה.
לאחר מכן מברכים את שבע ברכות הנישואין. כאשר מחלקים את הברכות לנכבדים שונים, מצמידים את הברכה הראשונה לשנייה, כך שבפועל אפשר לכבד בשבע הברכות ששה מכובדים.
נכון לומר את הברכות בקול רם כך שהחתן והכלה ועוד שמונה גברים יוכלו לשומען גם בלא הרמקול.
שאלה: את מי ראוי לכבד בשבע הברכות שבחופה, האם רבנים או קרובי משפחה?
תשובה: בעבר, נהגו במקומות רבים שרב המקום היה מסדר את הקידושין ומברך את ברכות האירוסין, והרב השני בחשיבותו היה מברך את כל שבע הברכות. יש בכך מעלה הלכתית, שכן כל הברכות קשורות זו לזו, והברכות החמישית והשישית שאינן פותחות ב'ברוך' נשענות על הברכות שקדמו להן, ועל כן טוב לברך את כולן ברצף. ויש שנהגו לכבד את חזן הקהילה באמירת שבע הברכות (עי' באוצה"פ סב, א, ח, בשם כנה"ג, ויד אהרן, ושלחן העזר).
בדורות האחרונים, רצו לכבד יותר רבנים באמירת הברכות, ועל כן נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים. ואף שיש בזה חסרון מבחינה הלכתית, מכל מקום כבוד התורה עדיף (יבי"א ד, ז). יתכן שהשינוי התחולל בעקבות שיפור תנאי התחבורה, שהוביל לכך שיותר מוזמנים מגיעים לחתונה, וממילא גם יותר רבנים, וכיוון שראוי לכבד את כל הרבנים בברכות, נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים.
כיוון שכבר נהגו לחלק את שבע הברכות למספר אנשים, גם כשלא הגיעו ששה רבנים, נהגו לכבד את זקני המשפחה, כסבים ודודים. לא זו בלבד אלא שאצל משפחות רבות כבר התפשט המנהג שמכבדים את הסבים והדודים, ואם לא יכבדום, יש חשש שייעלבו. אמנם לכתחילה, כאשר יש שם רבנים, ראוי שבני המשפחה יכבדו את הרבנים האורחים באמירת הברכות, כי לשם כך נהגו לפצל את אמירת שבע הברכות לששה נכבדים. אמנם אם עלול להיווצר מכך עלבון גדול, מוטב לכבד את בני המשפחה כדי למנוע עלבון.
