ה – פרו ורבו

א – ערך המצווה

מצווה גדולה מהתורה לפרות ולרבות, וכיוון שזו המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. וכפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”. ועוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): “וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”. ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף ואמר (שם ז): “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”.

על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה’, מה ה’ ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב”ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): “שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו”.

וזו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): “לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”. פסוק זה (ישעיהו מה, יח) מלמד שההוראה האלוקית הבסיסית ביותר היא ליישב את העולם, שנאמר: “כִּי כֹה אָמַר ה’ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלוֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ – לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד”. עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): “כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא”. ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב”ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.

ועל כן אמרו חכמים שהשאלה השלישית ששואלים את האדם בעומדו לדין בעולם הבא: האם “עסקת בפריה ורביה”, כאשר השאלה הראשונה: האם נשאת ונתת באמונה, והשנייה: האם קבעת עיתים לתורה (שבת לא, א).

אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): “כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים”, שנאמר (בראשית ט, ו-ז): “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…” ובפסוק שאחריו נאמר: “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”. תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): “כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות”, שנאמר (בראשית ט, ו-ז): “כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”, ובפסוק שאחריו נאמר: “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”. לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.

אמרו חכמים (זוהר חדש רות נ, ב): “בזמן שאדם יוצא מן העולם הזה ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה. זכה – מקדימים לו מלאכי שלום ואומרים לו שלום בואך. לא זכה – מלאכי חבלה מקדימים לו ואומרים אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ומאן איהו (ומי הוא הרשע)? מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה. שכל המניח בן בעולם הזה ומלמדו תורה ומעשים טובים, אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטים בו”. וזהו שנאמר (תהלים קכז, ג-ה): “הִנֵּה נַחֲלַת ה’ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר”. “אלו מלאכי חבלה שאינם יכולים לשלוט עליו. שלא יאמר אדם הרי תורתי ומעשים טובים מגינים עלי ולא אתעסק בפריה ורביה, אלא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אינו נכנס במחיצתו של הקב”ה ואין לו חלק לעולם הבא” (עיין בפרק ח, בנחמת חשוכי ילדים).

ב – חזקיהו ובן עזאי

בעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): “בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה’ צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה”. כבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב’ יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה. “נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה” (סנהדרין צד, ב).

והנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: “צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא”. נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: “משום שלא עסקת בפריה ורביה”. ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים. אמר לו הנביא: “בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד”. כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב”ה, מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב”ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שיהיו בניו טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: “בן אמוץ כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים” (ברכות י, א).

“וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה’ זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל”. וישמע ה’ את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה יצא מלאך ה’ והיכה את כל חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. ואמנם חששו של חזקיהו התאמת, מנשה שמלך אחר חזקיהו עשה הרע בעיני ה’ ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב’ יט-כא). ואע”פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו.

אמנם למדנו על אחד מגדולי התנאים, בן עזאי, שלא נשא אשה ולא קיים את מצוות פרו ורבו. מסופר בתלמוד (יבמות סג, ב), שבן עזאי דרש מהפסוקים שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה: “כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! אמר להם בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים”. וכן נפסק להלכה, שמי שחשקה נפשו בתורה ולומד בשקידה עצומה כל ימיו, אם מרוב שקידתו לא נשא אשה, אין בידו עוון, ובתנאי שלא יהא יצרו גובר עליו (רמב”ם אישות טו, ג; שו”ע אה”ע א, ד). אמנם יש לדייק שאין בידו עוון, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן (נחלת צבי; ט”ז ו).

הרי שרק מצווה אחת ישנה שהעוסק בה יכול בשעת הדחק להתבטל ממצוות פרו ורבו, והיא מצוות תלמוד תורה. וזאת משום שלימוד התורה עצמו מוסיף חיים לעולם. עובדה שבן עזאי, למרות שלא עסק בפריה ורביה, התעמק בחשיבותה הגדולה של המצווה ודרש על ערכה, ובוודאי מכוח תלמודו נולדו ילדים רבים. אבל חזקיהו המלך שרצה להתנות את המצווה בכך שילדיו לא יהיו רשעים, ביטל את העיקרון המקודש שלה, שמבטא את הערך המוחלט של החיים. ועל כן היה צפוי לעונש נורא בעולם הזה ובעולם הבא. למדנו מכך, שיסוד החיים הוא הערך הראשון במעלה, שכן גם רשעים יכולים לחזור בתשובה. יתר על כן, גם אם לא יחזרו בתשובה, הצדיקים לומדים ממעשיהם לקחים. אבל כאשר מבטלים את המצווה, עוקרים את הכל וכופרים בערך החיים שברא ה’ בעולם הזה.[1. הקשה בערוה”ש אה”ע א, יד, והלא אמרו בירושלמי (שבת פ”א ה”ב) שמפסיקים מתלמוד תורה להקמת סוכה וללקיחת ארבעת המינים. ועוד אמרו בירושלמי (ברכות פ”א ה”ב), שהלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא, ואיך בן עזאי התבטל מהמצווה. וכתב שמוכרחים להסביר, “שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנת נפשות אם היה פורש מן התורה”. ונראה לבאר, שהואיל ומצוות פרו ורבו תלויה בנישואין שכרוכים בהקשבה והתפנות נפשית כדי להתקשר באהבה לאשה, ידע בן עזאי בנפשו, שמרוב שקידתו בתורה, לא יוכל לספק את אשתו כראוי, ועל כן לא התחתן. מה שאין כן בשאר המצוות, שהואיל ואינן דורשות השקעה נפשית, יכול היה לקיים בעוד שמוחו שקוע בתורה. ועיין סוטה מט, א: “משמת בן עזאי בטלו השקדנים”. ואיש כמוהו גם יודע שאין יצרו גובר עליו. והיו שכתבו שאין בדורות הללו מי שיכול לנהוג כבן עזאי (ריטב”א, ברכ”י). ]

ג – המצווה הכללית והחובה הפרטית

מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאשה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב”ה בהולדת אדם, ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה’ ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים (משנה גיטין ד, ב): “לא נברא העולם אלא לפריה ורביה”, שנאמר (ישעיהו מה, יח): “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”.

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. משום שהנישואין הם עניין רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם ורגשותיהם ותקוותיהם והסכמתם של האיש והאשה, ופעמים שגם באמצעים כלכליים ובתמיכתם של ההורים, וההחלטה על קיומם דורשת אחריות ואומץ.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, כיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. ומנגד, כיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב. הרי שהמצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים – מקיימים את המצווה. והחובה מהתורה היא להוליד בן ובת, וכדרך שהקב”ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר (בראשית א, כז-כח): “וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ…” כיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (להלן ה-ו), ואף קבעו זמן לקיום מצוות התורה, שעד גיל מסוים חייבים להתחתן (להלן ז-י).

המצווה הכללית שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, והוא הבועל בחיבור. ולזה רמז הפסוק: “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ” – “האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש” (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ”.

להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו”ע אה”ע א, יג; קנד, ו).[2. מוכרחים לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגידרה להוליד בן ובת, והוסיפו חכמים וחייבו להוליד עוד (כמבואר בהלכות ה-ו). מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו. על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה, ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בישעיהו מה, יח: “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”, וקראו לזה בקיצור ‘לשבת’. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב”ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה. ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ס”ת (להלן הלכה כא). ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת (גיטין מא, א). ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני (יו”ד רסז, עט), כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה (תוס’ שם ‘לא תוהו’; חגיגה ב, ב, ‘לא תוהו’). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג). והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש (מ”א קנג, ט; א”ר יב; מ”ב כד, להלן הערה 21). ולדעת רוב הראשונים (להלן בהערה 21) מוכרים ס”ת גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכ”כ רמב”ן (מלחמות כ, א, בדפי הרי”ף). וכ”כ האלף לך שלמה (אה”ע ב). גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, למרות שלא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש (להלן ו, ז, 8).

יש אומרים שהפסוק בסוף פרשת הבריאה (בבראשית א, כח) נאמר לברכה ואילו הציווי נאמר לנח ובניו (ט, ז). וכ”כ רש”י, רמב”ן, תוס’. ויש אומרים שגם הפסוק הראשון למצווה, וכך משמע בפשטות, שכן דנו בו חכמים ור’ יוחנן בן ברוקה. וכ”כ החינוך, אור החיים, מלבי”ם ונצי”ב. ויש לומר, שגם לסוברים שהפסוק הראשון נאמר לברכה, ממנו למדו את יסוד המצווה הכללית. ולכן על פיו ביארתי את יסוד המצווה בהלכה א’ וכאן.]

ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (להלן ח).

כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד.

ד – גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת

מי שהיו לו בן ובת ונפטר אחד מהם בחיי האב בלא שהספיק להוליד ילד נוסף, לדעת רב הונא קיים מצוות פרו ורבו, מפני שהמצווה היא להוליד, וגם כשהתינוק חי זמן קצר, יש לחייו ערך, ונשמתו גילתה דבר מה בעולם, ואף קרבה בכך את הגאולה, כי “אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (אוצר נשמות ישראל)”. ולדעת רבי יוחנן, המצווה מתקיימת רק בילדים שנותרו בחיים לאחר מיתת האב, מפני שמגמת המצווה לדאוג להמשך יישובו של העולם. אגב, רבי יוחנן עצמו, קבר את כל בניו בלא שהשאירו אחריהם ילדים, ונמצא שעל עצמו אמר שלא זכה לקיים את המצווה. וכן נפסק להלכה. אמנם אם בנו ובתו המשיכו לחיות אחרי מותו, גם אם הם נותרו רווקים זקנים, בלא סיכוי שיולידו ילדים, קיים את חובת מצוותו (יבמות סב, א-ב; שו”ע אה”ע א, ה).

מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הספיק להוליד לפני מותו ילד אחד, קיים את חובתו בנכדים שנולדו לו על ידם, שהעיקר הוא שזרעו ימשך אחריו דרך בנו ובתו.[3. לדעת רמב”ם ושו”ע אה”ע א, ו, צריך שיהיו לו נכד ונכדה, ואפילו אם הנכדה מהבן, והנכד מהבת, כיוון שיש לו נכד ונכדה – קיים מצוות פריה ורביה. אבל אם היו הנכדים בנים או בנות, לא קיים את המצווה, כשם שאם היו לו שני בנים או שתי בנות – לא קיים את המצווה. ולדעת בעלי התוספות ושלטי גיבורים, גם כאשר יש לו מהם שני נכדים או שתי נכדות – כיוון שהם שניים שנולדו מבנו ובתו – קיים את המצווה.]

מי שהיו לו בן ובת, והוליד הבן ילדים לרוב, והבת נפטרה בחייו בלא ילדים, לא קיים את חובת מצוותו, מפני שזרעו לא נמשך דרך בנו ובתו אלא רק דרך בנו. וכן הדין אם בתו הולידה ילדים לרוב ובנו נפטר בחייו בלא ילדים (שו”ע אה”ע א, ו).

מי שהיו לו בן ובת, אבל היה הבן סריס, שאינו יכול להוליד, או שהיתה הבת אילונית, שאינה יכולה להוליד, לא קיים את חובת מצוותו, הואיל ואין לו בן ובת שיכולים להוליד (ירושלמי יבמות פ”ו ה”ו; שו”ע אה”ע א, ה). אבל אם היו בנו ובתו ראויים להוליד, והבן התחתן עם אילונית, או הבת עם סריס, או שלא התחתנו כלל, קיים את חובת מצוותו, הואיל וילדיו עצמם אינם סריסים (ח”מ ו).

היה הבן חרש-אילם או שוטה, קיים בו אביו את חובתו, מפני שמבחינה גופנית הוא יכול להוליד (רמ”א אה”ע א, ו). לפי זה בילד אוטיסט יוצאים ידי חובה, אבל בבעלי תסמונת דאון אין יוצאים, הואיל ורובם הגדול עקרים.

היו לו ילדים בהיותו גוי ואח”כ התגייר, יש אומרים שאם גם ילדיו התגיירו, קיים בהם את חובת מצוותו, אבל אם לא נתגיירו לא קיים את חובתו (רמב”ם, שו”ע אה”ע א, ז; יש”ש). ויש אומרים, שגם אם ילדיו לא התגיירו, קיים בהם את חובת מצוות פרו ורבו (תוס’, מהרי”ל, ח”מ, ב”ש והגר”א יז).

יהודי שהוליד בנים מגויה, לא קיים בהם מצוות פריה ורביה, מפני שהם גויים ואינם מיוחסים אחריו כלל.[4. הבא על אשת איש והוליד בן ממזר, לדעת רבים, למרות חטאו, יצא ידי חובת בן. ולדעת הרדב”ז (ח”ז ב), לא יתכן שיקיים מצווה על ידי עבירה. ועיין להלן ו, ה, בדין זה. לכאורה לפי הרדב”ז, בני זוג שלא שמרו טהרת המשפחה, והולידו באיסור נדה, לא קיימו את המצווה, כי היא מצווה הבאה בעבירה. ורבים מפרשים שגם לרדב”ז קיים את המצווה, ואין דינו כממזר, מפני שאת הממזר אי אפשר היה להוליד בלא העבירה, ואילו הנדה היתה יכולה לטבול, נמצא אין העבירה תנאי לקיום המצווה. ]

ה – המצווה להרבות ילדים

כפי שלמדנו (בהלכה ג) בכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאוד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. ונבאר יותר:

הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה (בראשית א, כח): “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”. וכן נאמר: “וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ” (שם ט, א), “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ” (שם ט, ז). וכן נאמר לאברהם אבינו: “כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ” (שם כב, יז), וליצחק אבינו: “וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם” (שם כו, ד), וליעקב אבינו: “וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ” (שם כח, יד). וכן בפסוקי הברכה: “וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם” (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: “ה’ אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים” (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: “וּפָרוּ וְרָבוּ” (ירמיהו כג, ג), “וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ” (יחזקאל לו, יא), “אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם” (שם, לז).

וזהו שכתב הרמב”ם (הלכות אישות טו, טז): “אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם”.

הסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע: “היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו”, שנאמר (קהלת יא, ו): “בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים”.[5. יבמות סב, ב: “רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו… אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע”.

אמנם מוסכם שחובת המצווה דרבנן אינה חמורה כחובת פרו ורבו מהתורה, וכמה ראשונים כתבו, שהמצווה היא לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. ולכן מי שקיים פרו ורבו מהתורה ואשתו נפטרה מצווה שישא אשה שיכולה ללדת, אבל אין כופים אותו על כך ואין קוראים אותו עבריין אם נשא אשה שאינה בת בנים (רמב”ן מלחמות ה’ יבמות יט, ב, מדפי הרי”ף), וכן נפסק להלכה (ב”ש א, יד). ולכן כאשר הוא חושש שמא יתעוררו קטטות בין ילדי אשתו הראשונה לשנייה, רשאי לשאת אשה שאינה בת בנים (תה”ד רסג; רמ”א א, ח). גם מחמת קשיי פרנסה אפשר לשאת אשה שאינה בת בנים (ערוה”ש א, ח).

וכן לעניין קיום העונות, מי שעדיין לא קיים פרו ורבו מהתורה, חייב לקיים את כל העונות שבהן אשתו יכולה להיכנס להיריון, ואילו לגבי החובה דרבנן, אם אשתו מסכימה, אינו חייב לקיים את כל העונות הללו אלא רק את חלקן (ברכ”י אה”ע א, ב; פת”ש א; ערוה”ש י; מרן הרב במצוות ראיה אה”ע א). אמנם לדעת בית שמואל א, א, וט”ז א, א, בתירוצו הראשון, גם לצורך החובה דרבנן, חובה לקיים את כל העונות.

הסיבה השנייה מבוססת על המגמה של מצוות פרו ורבו. אמנם רק במקרה שאחד מהם ימות בימי חייו או יתברר שהוא סריס, לא יקיים את חובתו, אבל אם ישאר רווק, כפי שמצוי יותר, יקיים את חובתו. אלא שהמגמה של המצווה הכללית שזרעו ימשך דרך בנו ובתו לא תתקיים. ולדעת הנצי”ב בהעמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות, כיוון שיש חשש שמא בנו או בתו ימותו, יש חיוב דאורייתא להוליד עוד בן ובת. ולדעת הרמב”ם אין חוששים למיתה, ולכן כתב שהמצווה להוסיף עוד ילדים היא משום הערך שבכל ילד וילד.

פירש רש”י (יבמות סב, ב): “אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה – איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים”. כיוצא בזה מצינו בבועז שאמרו חכמים (ב”ב צא, א) שהוא אבצן, שהיו לו כמה נשים וזכה להוליד שלושים בנים ושלושים בנות (שופטים יב, ט), וזכה לחתן את כולם. לקראת סוף ימיו, בהיותו קרוב לגיל שמונים, נפטרה עליו אשתו, אבל מתוך דבקותו במצווה, לא הסתפק בילדיו ונכדיו הרבים, וכשהזדמנה לידו המצווה גאל את רות המואביה ונשאה לאשה, וזכה להוליד ממנה את שושלת בית דוד. ולא זו בלבד, אלא שכל ששים הילדים הראשונים שלו נפטרו בחייו, ורק עובד שנולד לו מרות המואביה לעת זקנתו נשאר לו עד סוף ימיו. ואף שבדרך כלל ההדרכה לאדם בן שמונים שעדיף שלא ישא אשה בת בנים, מפני שלא יוכל לטפל בילדו ולגדלו כמקובל, מכל מקום במקרה של רות היה בזה חסד מיוחד עם רות המואביה ועם משפחת אלימלך ונעמי. בנוסף לכך, בועז היה בעל משפחה גדולה ועשיר, כך שחשש היתמות של בנו שנולד מרות היה קל יותר. מ”מ למדנו שלעיתים מהילד האחרון צומחת ברכה גדולה, ויש בזה עידוד לקיום המצווה בהידור המירבי.]

ו – שתי מדרגות במצוות חכמים

כפי שלמדנו, התורה קבעה כמצווה מחייבת להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו.

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן, כמבואר להלן בהלכה טז (אמצעי המניעה הראויים לכך יבוארו בהלכות יז-יט, והצורך בשאלת חכם בהלכה כ).

היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות להתאמץ שיהיו להם לפחות ארבעה עד חמישה ילדים.

הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות: א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה (להלן יג-טו, ובפרק ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים (כמבואר להלן בהלכות טז, כ).[6. כתב הרמב”ם (הלכות אישות טו, טז): “אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח”. וכן העתיקו ריב”ש סי’ טו, וספר חרדים (ז, ב). ולא ברור האם חובה על האדם להתאמץ בזה בכל כוחו בלא להתחשב כמעט בקשיי בריאות ופרנסה, או הכוונה להתאמץ באופן רגיל תוך התחשבות בקשיים השונים. יש ראשונים שכתבו שמצוות “לערב אל תנח ידך” היא מדרבנן ולא הגדירו את המצווה לפי כוח ההורים או מספר הילדים (רי”ף, רא”ש, סמ”ג ועוד רבים. ומ”מ מוכרח בתוס’ שבת קי, ב, ‘והתניא’, ש’לערב’ הוא יותר משני בנים ושתי בנות). ונלענ”ד שבעבר כמעט ולא התעוררה שאלה בזה, מפני שבאופן טבעי, כמחצית מהילדים נפטרו בילדותם, ונשים רבות נעשו עקרות מסיבות שונות, כדוגמת הפלות טבעיות (שבלא גרידה עלולות לגרום לעקרות). גם ההנקה היתה מונעת ווסתות והיריון למשך שנתיים (כפי הנראה שפע המזון המגוון שעומד לרשותנו, מעניק לאשה כוח להניק ולבייץ כאחד). בכל אופן, בעבר, מספר הילדים הממוצע היה לכל היותר ארבעה או חמישה. ומי שזכתה לברכה של ריבוי ילדים לא העלתה בדעתה למנוע היריון.

כיום עם שיפור הרפואה, וקיצור ההנקה, יש אפשרות לאשה רגילה ללדת הרבה יותר ילדים, ועולה השאלה מהי חובת המצווה, ואימתי מותר למנוע היריון. יש נוטים לומר שהחובה היא ללדת ככל היותר, בלא להתחשב כמעט בבעיות פרנסה וקשיים גופניים, ורק במקרה של חולי גופני או נפשי, התירו מניעת היריון (הרב יוסף משאש, ישכיל עבדי, מנחת יצחק), ויש סוברים שאפשר להתחשב בשיקולים של פרנסה וקשיים גופניים (ערוה”ש, אג”מ, ציץ אליעזר). כמבואר להלן בהערה 15. אמנם בפועל, מסתבר שגם המחמירים יקלו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקשה, וגם המקילים יחמירו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקל. הרי שהתשובה תלויה במידה רבה בדרך הצגת השאלה, שתלויה בהרגשתו ובתפישת עולמו של השואל על ריבוי ילדים, אם הוא דבר קשה במיוחד או לא. במצב זה השואלים נמצאים בדילמה קשה וגם הרבנים המשיבים.

כדי לסייע הן למשפחות והן לרבנים המשיבים, נלענ”ד שיש צורך לחלק את מצוות חכמים לשתי מדרגות, ולתת בכך מענה לרוב השאלות. יתר על כן, נראה שכך בפועל פוסקים רוב הרבנים, שעד לגודל משפחה ממוצעת בחברה הדתית פחות נוטים להקל במניעת היריון, ומשם ואילך יותר נוטים להקל. נמצא שקביעה זו מבטאת בהגדרה מסודרת את המקובל בפסיקה (כמבואר להלן בהערה 15).

ויש לחלוקה זו סימוכין בשתי סברות: האחת: מצינו שחכמים קבעו את מצוותם כעין מצוות התורה. “כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון” (גיטין סה, א, ועוד מקומות). כך למשל בצומות הנביאים, שהם כעין יוה”כ שמהתורה (פניני הלכה זמנים ז, א). וכך למד רבי יוסף אוטלינגי ב”לוח דינים של הנימוקי יוסף” יבמות אות ס: “מדאורייתא קיים פריה ורביה בבן ובת לחוד, ומדרבנן בעו תרי מכל חד”. לפיו יוצא שצריך שני בנים ושתי בנות דווקא. ויש לצרף לכך את סברת העמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות (לעיל בהערה 5), שכדי להבטיח את קיום המצווה דאורייתא יש צורך בשני בנים ושתי בנות דווקא. בפועל הסיכוי שבארבעה ילדים יהיו שני בנים ושתי בנות הוא 37.5%, ובחמישה ילדים – 62.5% (ב-6 – 78.13%, ב-7 – 87.5%). לכן המדרגה השנייה היא ארבעה עד חמישה ילדים, שבמידה ואין בארבעה הראשונים שני בנים ושתי בנות, טוב להוליד ילד חמישי, שלרוב המשפחות, בחמישה ילדים כבר יהיו שני בנים ושתי בנות. אבל אין לקבוע כחובה על סמך סברה קלה זו להוליד יותר מחמישה ילדים. שכן גם בארבעה יש כעין דאורייתא מצד המספר, ואף הסיכון שלא יקיים פרו ורבו יורד לחצי, הואיל ומאחד המינים יש שניים.

הסברה השנייה פחות מוגדרת אבל יש לה משקל רב: כלל ידוע הוא “פוק חזי מאי עמא דבר”, כלומר, כאשר אין יודעים כיצד חייבים לקיים מצווה מסוימת, יוצאים ורואים כיצד המנהג הרווח אצל שומרי המצוות. ממוצע הילדים בקרב שומרי המצוות שאין להם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים (בלא המהדרים במיוחד) הוא בין ארבעה לחמישה ילדים. וכן מצינו שכתבו הראשונים שמצוות חכמים זו אינה מחייבת לעשות הכל כדי להוליד ילדים בלא גבול, אלא מצווה לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. כ”כ הרז”ה והרמב”ן (ליבמות יט, ב, מדפי הרי”ף). ויש מרבני זמנינו שסוברים שיש מחלוקת אם מצוות חכמים זו היא חובה גמורה ככל מצווה דרבנן או שהיא מצווה קלה (בני בנים ב, לח; איש וביתו יז, הערה ב). ואף שיותר נראה שאין בזה מחלוקת, מ”מ אם נקבל את דבריהם, הרי שבחלוקה שחילקתי יש הכרעה שנותנת מקום לכל דעה וסברה, שעד ארבעה וחמישה ילדים מצוות-חובה, ומכאן ואילך מצוות-רשות. ]

ז – גיל חיוב המצווה לגברים

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים:

האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה”. וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו”ד רמו, ב): “ילמוד אדם תורה ואח”כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו”.

השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצרכי פרנסה. וכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): “אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…”. “לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח”כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה”. וכן כתב הרמב”ם (הל’ דעות ה, יא): “דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…”

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): “עד עשרים שנה יושב הקב”ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): “עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב”ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב”ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת”.

בנוסף לכך אמרו חכמים: “בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה”, מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו (לעיל ד, ב, 2).

והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).[7. יסוד החיוב להתחתן עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה, וכיוון שהגיע לעשרים ולא התחיל לקיים את המצווה, אומר הקב”ה “תיפח עצמותיו”. וכ”כ הרמב”ם (אישות טו, ב): “האיש מצווה על פריה ורביה… וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה”. וכ”כ הרא”ש קידושין א, מב, בטעם קביעת הגיל: “שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו”. וביבמות ו, טז: “וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה”. וכ”כ סמ”ג עשין מט; רבינו ירוחם (נתיב כב, ב). וכ”כ טור ושו”ע אה”ע א, ג: “ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה”. וכ”כ בשו”ת מהר”ם פדאווה מה, שכל המתעכב “בכל יום ויום הוא עובר בעשה”.

וכ”כ בשו”ת מהרי”ט (יו”ד מז): “בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, אע”ג שמצות פרו ורבו אחת היא כל ימי חייו, ומשקיימה נפטר הימנה, כל שמתעצל בה שיהוי מצווה היא ולא ביטול מצווה. מיהו מאחר שהוא מצווה הרי הוא מבטל קיום מצווה”. ולכן “אם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא”. וכ”כ שכנה”ג חיו”ד רלו הגה”ט ס”ק מד; יפה ללב ח”ד אה”ע א, יב. אמנם לרשב”א (שו”ת ד, צא), הנשבע שלא יתחתן עד אחר גיל עשרים, לא נחשב כמי שנשבע לבטל עשה, הואיל ויכול לקיים את המצווה אח”כ. וכן דעת חקרי לב (אה”ע א), שאינו נחשב כנשבע “לבטל את המצוה כיוון שעכ”פ אפשר לקיים המצווה אחר הזמן שקבע, וכל שיש אפשרות לקיים את שניהם לא חשיב לנשבע לבטל המצווה”. אמנם “נענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז היה מבטל העשה לגמרי”. ואפשר לומר שלרשב”א החובה להתחתן עד גיל עשרים מדרבנן, ודעתו היא ששבועה על מצווה דרבנן חלה (שו”ת א, תריד).

עוד צריך להוסיף שהזמן הוא גורם משמעותי במצוות פרו ורבו, שכן מגמת המצווה לרבות בארץ ולמלא אותה (בראשית א, כח; ט, ז). והריבוי תלוי בשני גורמים, מספר הילדים וזמן לידתם, שככל שמולידים בגיל צעיר יותר, כך מתרבים יותר. על פי זה מובנים דברי חכמים שאסרו נישואין במועד, שמא יאחרו את הנישואין בחודשים ספורים למועד, ויהיה מזה “ביטול פריה ורביה” (חגיגה ח, ב; שו”ע או”ח תקמו, א-ב; פניני הלכה מועדים י, ד). וכן אמרו (עירובין סג, ב): “לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה”.

עוד יסוד לחיוב להתחתן ושלא לדחותו מעבר לגיל עשרים, משום מצוות עונה ומניעת איסור הרהורי עבירה, וכפי שמבואר בקידושין כט, ב. וכ”כ הרמב”ם (אישות טו, טז): “וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור”. וכ”כ ריטב”א (יבמות סא, ב); ראב”ד (השגות על רז”ה), ונמוקי יוסף (שניהם ביבמות יט, ב, מדפי הרי”ף); לבוש א, ח; וערוה”ש א, ז. ועיין לעיל ד, ז-ח.]

ח – כפייה על המצווה

נפסק בשולחן ערוך (אה”ע א, ג): “מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה”. והיאך נעשית כפייה זו? לדעת הרי”ף והרמב”ם בשוטים, ולדעת בעלי התוספות והרא”ש, בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עימו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו”ע אה”ע קנד, כא).

לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים מתוך אהבה ורצון, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, וכעקרון בית הדין צריך לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהבחור קיים יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, אלא שהבחור דוחה את הנישואין באמתלאות שונות, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (רוח חיים פלאג’י אה”ע א, יב).

ובדרך כלל הדיון על כפיה היה כאשר אדם רצה לישא אשה שאינה יכולה ללדת, כדוגמת השאלה שנשלחה לריב”ש (סימן טו), שחי לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג’יר: בחור אחד רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו. אולם הריב”ש השיב להם, שכבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות. (עניין בני זוג שלא ילדו עשר שנים, מבואר להלן ו, ז-ח).

לסיכום, לדעת בעל השולחן ערוך, כופים על קיום מצוות פרו ורבו, וכפי שביארנו, בפועל רק במקרים נדירים שבהם היתה הפרה בוטה של המצווה כפו על המצווה. ולדעת הריב”ש והרמ”א, גם במקרים הללו אין כופים על מצוות פרו ורבו (שו”ע אה”ע א, ג). וכך נוהגים למעשה.

מי שאינו מוצא אשה שמתאימה לו, אף שיש אשה שמסכימה להתחתן עימו, אם אינו רוצה בה, אינו חייב להתפשר, וימשיך לחפש כלה מתאימה, למרות שכבר הגיע לגיל חובת נישואיו (יפה ללב ח”ד אה”ע א, יג). אמנם אם הוא שוגה באשליות ומחפש כלה שאינה בנמצא, או כזו שמסתבר שלא תסכים להתחתן עימו, הרי שהוא אשם בעיכוב המצווה. ולצורך פתרון בעיות מסוג זה הורו חכמים (אבות א, ו): “עשה לך רב וקנה לך חבר”, כדי שיוכלו לייעץ לו ולפעמים אף להוכיחו על שגיאותיו. וככל שהרווק מבוגר יותר, כך עליו להזדרז יותר בקיום המצווה, תוך נכונות להתפשר, מפני שכפי הנראה אין מדובר בפשרה אלא בהתאמה למציאות.

ט – גיל המצווה למעשה

כתבו כמה מגדולי הפוסקים, על פי הגמרא (קידושין ל, א), שלצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של קשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (יש”ש, ברכ”י).

בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראתם אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ”ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כשרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמאים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה.

לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם לגיל מבוגר יותר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שכל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), ושרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.[8. על אפשרות דחיית הנישואין בדיעבד לגיל עשרים וארבע למדנו בקדושין ל, א: “אדידך על צוארי דבריך (רש”י: “בעוד ידך תקיפה על בנך וקודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך – השיאו אשה”) משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי ועד עשרים וארבעה”. כלומר, לדעה השנייה, הורו חכמים להורים שידריכו את בניהם להינשא בין גיל שמונה עשרה לעשרים וארבע. לא לפני גיל שמונה עשרה, מפני שעדיין אין בהם בגרות ואחריות להקמת משפחה, ולא אחרי גיל עשרים וארבע, כי כבר יהיה קשה לעודד אותם להתחתן. ויש להוסיף שברבות השנים האדם נעשה פחות גמיש ופתוח, וקשה לו יותר להתחתן, כפי שאנו רואים בעינינו. ושיערו חכמים שעד גיל עשרים וארבע עוד קל יחסית להינשא, ועד גיל עשרים ושתיים יותר קל. על פי גמרא זו, פסק בים של שלמה א, נז, לגבי מי שרוצה להמשיך לשקוד על התורה: “שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ”ד שנים”. ואם כך לצורך לימוד תורה, ק”ו לצרכי חול. וכ”כ ברכ”י אה”ע א, ט, ופת”ש ה: “ומ”מ יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע”. וכ”כ בזכרון משה אה”ע א, ג (לרבי משה אזולאי, נכד החיד”א); ובספר תולדות אדם אה”ע א, ג (לרבי אייזק יצחק שור); ורב פעלים יו”ד ח”ב, ל. וכך נראה מהרא”ש (קידושין א, מב), שיש קצבה לדחיית המצווה משום תלמוד תורה. ויש שכתבו גיל עשרים וחמש (חפץ חיים, שמ”ש ומגן ח”ב אה”ע כג), וכדי שדבריהם יתאמו לגמרא, ראוי לפרש עד תחילת עשרים חמש. ובבית שמואל א, ה, כתב שאכן לדעת הרא”ש יש קצבה לדחייה, אבל מהרמב”ם משמע שאין קצבה לדחיית הנישואין לשם לימוד תורה, משמע אף יותר מגיל עשרים וארבע, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. ואפשר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע, אם לימודו לשם שמיים, כדי להועיל לעולם, ויצרו אינו גובר עליו, רשאי לסמוך בשעת הדחק על הרמב”ם ולדחות את נישואיו יותר מגיל עשרים וארבע. (ועיין לעיל ד, 12).

ויש שמתעקשים לטעון, שאיננו צריכים להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא צריך להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים. אולם דבריהם מנוגדים להדרכת התורה לנהוג בדרך ארץ (סוטה מד, א; רמב”ם הל’ דעות ה, יא). והם גוזרים בכך על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכשרון שחנן אותם ה’. והם גם נוטים להתכחש למצוות התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ. ועיין לעיל ד, 12, על טענת הרהורי עבירה. ←

מנגד יש טוענים, שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות, וכדרך שנוהגים הצעירים במדינות המפותחות מבחינה כלכלית ומדעית. וגם דבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים, שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרים רווקים שנים ארוכות. מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהזמן עובר, ההתלהבות פוחתת וקשה להם יותר להחליט לכרות ברית עולם של נישואין. זו אחת הסיבות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות שבהן הצעירים דוחים את מועד הנישואין יתר על המידה. ]

י – גיל הנישואין לנשים

כפי שלמדנו, קבעה ההלכה, שזמן נישואי הגברים לכתחילה בגיל שמונה עשרה עד עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע, אולם לנשים לא קבעה ההלכה זמן. הסיבה לכך, שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. גבר שלא ילמד את כל יסודות התורה או לא יפרנס את משפחתו, יחשב כעבריין, ולכן הורו חכמים לגברים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה. אולם נשים, שאינן חייבות ללמוד את כל יסודות התורה, ומעיקר ההלכה אינן חייבות בעול פרנסת המשפחה, יכולות להתחתן לפני כן. וכיוון שהגברים חייבים במצוות פרו ורבו, קבעה ההלכה שאסור לאיש לדחות את נישואיו מעבר לגיל עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע. אולם לגבי אשה, כיוון שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה, לא קבעו חכמים זמן שעד אליו האשה חייבת להינשא. ומכל מקום אמרו חכמים, שנכון שתתחתן בהקדם האפשרי, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה (סנהדרין עו, א).

כיוון שיש לאשה מצווה גדולה ועצומה להתחתן וללדת ילדים, צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, ואף הורו חכמים שיקדיש אדם כעשירית מרכושו כדי לסייע לבתו להתחתן (כתובות נב, ב; שו”ע אה”ע קיג, א), אלא שאין בית הדין מתערב לכפות את ההורים בכך (רמ”א אה”ע ע, א).

בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: “אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה” (קידושין מא, א; שו”ע אה”ע לז, ח).[9. לכאורה יש בהלכה זו סתירה. מצד אחד התורה התירה לאב לחתן את בתו מעת לידתה ועד הגיעה לבגרות, ובכך שיקבל את כסף קידושיה מהחתן (שצריך להיות לפחות בן שלוש עשרה), היא נעשית לאשת איש. מנגד אמרו חכמים: “אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה” (קידושין מא, א). כדי להבין את ההלכה צריך לבאר, שעד הדורות האחרונים הפרנסה היתה כרוכה בעבודה פיזית קשה, במשך כל שעות היום, ועל כן היו הנשים תלויות בגברים לצורך קיומן. בזמנים של מחסור, היו הורי הבנות צריכים לשלם לחתן סכום גדול לנדוניה, כדי שיסכים לשאת את בתם לאשה ולהתחייב לשאת בעול פרנסתה. בלא כן, היה חשש שבתם תישאר גלמודה בלא בעל, ילדים ופרנסה. ולעיתים כשעמדה בפני ההורים הצעה של חתן הגון ממשפחה טובה, הזדרזו לחתן את בתם בעודה ילדה ובעוד שהיה בידם כסף לנדוניה, מפני שחששו שמא כשתגדל לא יצליחו למצוא לה חתן הגון או שלא תהיה בידם אפשרות כלכלית להעניק לה נדוניה ראויה. ולעיתים כשהמחסור גבר, הדרך היחידה שנותרה לפני הורים עניים להצלת בתם מרעב ולהבטחת עתידה, לחתן אותה בעודה קטנה לאיש מבוסס. לכן התירה התורה לאב לחתן את בתו הקטנה. ואף בתקופת הראשונים לעיתים נצרכו לחתן קטנות, וכפי שכתבו בעלי התוספות, לפני כשמונה מאות שנה (קידושין מא, א, ‘אסור’): “משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם”. ולעיתים נהגו כך מפני “שאנו מתי מעט, רגילים לקדש אפילו קטנה, שמא יקדמנו אחר” ולא ימצא שידוך לבתו (רבנו פרץ על סמ”ק מצווה קפג). “שמא אם לא יקח כשיזדמן לו, לא יזדמן לו אחר כך” (רבני צרפת בשיטה מקובצת לכתובות נז, ב). עיין באוה”פ אה”ע לז, ח, כה-כו.

ואם אבי המשפחה נפטר, תקנו חכמים לצורך קיומה של הקטנה, שיוכלו אימה ואחיה לקדשה לאשה. אלא שהואיל וקידושיה אינם מהתורה, אם תרצה להיפרד ממנו, די שתמאן בו בפני עדים, ובכך תתיר את קשריה עימו, וכותבים לה על כך שטר מיאון. אבל משהגיעה לגיל שתים עשרה והביאה סימני בגרות ולא מיאנה, הרי היא אשתו לכל דבר (שו”ע אה”ע סימן קנה).

אמנם כשלא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, הורו חכמים שגם אדם עני לא ישיא את בתו הקטנה בלא הסכמתה המלאה, ורק כשתגיע סמוך לפרקה, היינו סמוך לתקופת נעוריה, אם תרצה להינשא לפלוני, מצווה על אביה לקדשה לו לאשה (קידושין מא, א; שו”ע אה”ע לז, ח; תפארת ישראל קידושין ב, ב). ואם לא רצתה עדיין להתחתן, היו ממתינים לה עד שתרצה. ומכל מקום אמרו חכמים (סנהדרין עו, א), שצריך לעודד את הבנות להתחתן בהקדם, כמה שיותר סמוך לגיל הנעורים, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה לעוררה לזנות, וזהו שנאמר (ויקרא יט, כט): “אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ”, “רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת”.

כאשר הנישואין נעשו מתוך הכרח קיומי, למרות שנעשו בלא בחירה של הבת הקטנה, לא היה בהם גנאי, ובנות רבות זכו על ידי כך לנישואין וחיי משפחה מאושרים. בתחילה האיש התייחס לאשתו ביחס אבהי כאל בת יקרה, לאחר שגדלה ועמדה על דעתה, נעשתה לו כאחות. וכשהעמיקו הקשרים ביניהם, נעשתה לו כאם שדואגת לכל מחסורו הנפשי. וכך המשילו חז”ל את היחס של הקב”ה לכנסת ישראל, בשמות רבה נב, ה. צריך להוסיף שהורו חכמים, להימנע מתשמיש עד שתגיע הבת לבגרות. וקראו למי שבעל את אשתו הילדה “משחק בתינוקות”, ואמרו שהוא מעכב את המשיח, הואיל ואינה ראויה ללדת וגם אינה שמחה בכך (נדה יג, ב).]

יא – גיל הנישואין לנשים בזמננו

במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות מנהג זה התבטל לחלוטין (ערוה”ש לז, לג). וכיוון שהנישואין התקיימו לאחר שהבנות הגיעו לגיל מצוות ובגרות, בדרך כלל בין שלוש עשרה לשש עשרה, ההחלטה הסופית על כך היתה בידן. ועדיין נותר להורים תפקיד חשוב מאוד, לסייע לבנות בבחירת החתן ובתשלום הנדוניה, שהיתה בשווי של כעשירית מרכושם. אולם ההחלטה על הנישואין וקבלת הקידושין נעשתה על ידי הבנות.

כיום, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א’ כיוון שהבנות יכולות לבטא את כשרונותיהן בתחומים רבים, חובה עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב’ בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת באחריות לטיפול בילדיה.

ומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהן מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן בפחות השקעה. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים. אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, ועל ידי כך יוכלו להקדים את גיל הנישואים.

לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל המתאים לנשים הוא כשנתיים קודם.

יב – מצוות הצעירים, ההורים והחברה

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה, אתגר גדול. תוך שנים ספורות הצעירים צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב), שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): “קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת”. כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אח”כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם עבור חתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד, נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות.[10. כתובות נב, ב: “ועד כמה (צריכים ההורים לתת לחתונת בתם)? אביי ורבא דאמרי תרוויהו: עד לעישור נכסי”. ולכן אם נפטר האב בלא שהביע את דעתו, כמה ברצונו לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות סח, א; שו”ע קיג, א). אבל אין כופים על כך (רמ”א ע, א). וכתב מהר”מ מינץ א, לא, שאסור להפלות את הבת ולתת לה יותר מאשר לבן. וכן כתבו תוס’ כתובות נ, ב, ‘ומאי’, בשם ר”ח, שאסור לתת לבת יותר מעשירית הנכסים, כדי שלא להפלות לרעה את הבנים ולהעבירם בזה מהירושה. אבל לא נהגו כן (רמ”א קיג, א; ט”ז א). משום שלעיתים המציאות היתה, שאם ההורים לא נתנו לבת יותר, לא יכלו למצוא לה חתן.

מפשט הגמרא כתובות נב, ב, משמע שמצוות ההורים לחתן את הילדים מהתורה. ולדעת רבים מדברי קבלה, שמעמדם בין דאורייתא לדרבנן, שכן המקור בנביא (ר”ן, מאירי, ריטב”א). ויש אומרים שהמצווה מדרבנן והפסוק אסמכתא (לחם משנה בביאור הרמב”ם אישות כ, א). ואמנם כתבו הראשונים שזו חובת האב, אבל האם שפטורה מחובת פרו ורבו פטורה גם מזה (ר”ן, מאירי). אבל ברור שיש לה בזה מצווה גדולה, וכשם שיש לה מצווה גדולה בפרו ורבו, כמבואר בהלכה ג. נלענ”ד שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מהעשירית שההורים צריכים להשקיע בחתונת ילדם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה. עוד נלענ”ד שיש מקום לומר שההוראה להקדיש עשירית מהרכוש לצורך כל חתונה, היתה בעת שלרוב האנשים היו בערך חמישה ילדים שהגיעו לגיל חתונה. לפי זה, מי שזכה בעשרה ילדים, צריך להקדיש כחמישה אחוז מרכושו לכל ילד. אלא אם כן הוא ממשיך לחסוך ולהגדיל את הונו, שאז לקראת כל חתונה ישקיע עשירית ממה שיש לו באותו זמן. ]

גם החברה ככלל מחויבת ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.[11. יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.

מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת.]

יג – ההיתר למנוע היריון למשך שנה בין הלידות

בעבר רוב הנשים נהגו להניק כשנתיים, וכמעט תמיד ההנקה היתה מונעת את תהליך הביוץ ומחזור הווסתות, וממילא לא יכלו להיכנס להיריון בכל משך ההנקה. כך באופן טבעי נוצר הפרש של כשנתיים בין הלידה לתחילת ההיריון הבא. כיום המציאות השתנתה בשני דברים: האחד, משך ההנקה הממוצע התקצר לחצי שנה ואף פחות. כמה סיבות לכך ומהן: יציאתן של נשים רבות לעבודה, המתח המוגבר המלווה את חיינו ופיתוח תחליפי מזון סבירים לחלב אם. השני, אצל נשים רבות ההנקה אינה מבטלת את תהליך הביוץ והווסתות, וממילא גם במשך ההנקה הן יכולות להיכנס להיריון.

נמצא איפה שאם בני הזוג יקיימו את מצוות עונתם, תמידים כסדרם, נשים רבות יכנסו להיריון חודשים ספורים לאחר הלידה, כאשר אצל נשים שאינן מניקות או מיניקות באופן חלקי הסיכוי לכך גדול יותר. השאלה האם מותר להשתמש באמצעי מניעה כדי לקיים את מצוות עונה בלא להתחיל היריון נוסף בשנה הסמוכה ללידה?

יש רבנים שנוטים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול שנובע מחולשה יתירה או עצבנות קשה, מפני שלדעתם מצוות פרו ורבו מחייבת ללדת כמה שיותר ילדים ולא למנוע היריון. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שבשעת הצורך מותר למנוע היריון באמצעים הכשרים על פי ההלכה (כמבואר בהלכות יז-יט). וכיוון שהניסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש, רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להיריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה. וכן לאחר הפלה, בשעת הצורך, על פי הוראת רופא ירא שמיים, אפשר למנוע היריון למספר חודשים.[12. סוגיית ‘תכנון המשפחה’ לא הוגדרה באופן מסודר בספרי הפוסקים, אלא מצינו תשובות רבות לאנשים שונים במצבים שונים. הסיבה העיקרית לכך, מפני שזו סוגיה שהתחדשה בדורות האחרונים, כאשר בעקבות פיתוח הרפואה ושיפור תנאי החיים והמזון, האשה הממוצעת יכולה ללדת הרבה יותר ילדים מאשר בעבר (כמבואר בתחילת הערה 6). בנוסף לכך, לדעת רבים, הואיל והנושא מורכב מאוד, יש לשאול בזה חכם, וממילא אין צורך לכתוב על כך הגדרות כוללות (כמבואר בהלכה כ). עוד צריך לציין שתשובות רבות נכתבו על אמצעי מניעה שיש בהם חשש השחתת זרע, ולא על גלולות והתקן, שאין בהם חשש זה, הואיל והם דומים לכוס של עיקרים, עיין להלן בהלכה יז. בכל אופן, מכלל התשובות מצינו שלוש שיטות עיקריות. המחמירים סוברים שאין למנוע היריון בלא צורך גדול, ורק באופן טבעי על ידי הנקה מותר למנוע היריון, אבל באופן אחר, גם לאחר לידה אין למנוע היריון זולת במקרים מיוחדים של חולי גופני או מצב נפשי רעוע (שבט הלוי ג, קעז; משנה הלכות ה, רי). מנגד, יש מתירים תמיד למנוע היריון למשך שנתיים, גם לפני השלמת חובת פרו ורבו, מפני שכך הוא הטבע הבסיסי, וכך היה בפועל במשך כל הדורות שנהגו להניק שנתיים (נדה ט, א), ובתוך כך גם מנעו היריון (שיח נחום צד; בני בנים א, ל). והדרך המרכזית היא, שלצורך חשוב של התאוששות מלידה וטיפול בתינוק, מותר לכתחילה למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה. ואף אשה שאינה חשה בצורך זה, יכולה לכתחילה למנוע היריון למשך זמן זה, כי הניסיון מצביע על הצורך שבדבר. ובמצבים מיוחדים של חולשה גופנית או נפשית גדולה, מקילים עד שנתיים. וכמדומה שרוב הרבנים מורים כן (עיין נשמת אברהם אה”ע ה, טז, 1). ]

יד – מניעת היריון לשנתיים ויותר בין הלידות

לפני קיום חובת פרו ורבו בבן ובת, אין למנוע היריון למשך יותר משנה. אולם יש נשים, שמצד מצבן הגופני או הנפשי, נזקקות להפסקה של יותר משנה לאחר הלידה, ואזי מותר להן למנוע היריון עד למשך שנתיים.

אבל לצורך לימודים או עבודה, או מפני קשיים כלכליים וכיוצא בזה, אסור לבני זוג שעדיין לא קיימו את מצוות פרו ורבו למנוע היריון ליותר משנה. ויש מקילים בזה עד שנתיים.

ואף שנכון לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולא להקל במצוות פרו ורבו, שלמענה העולם נברא ובה האדם נעשה שותף עם הקב”ה בקיום העולם (גיטין מא, ב; נדה לא, א), מכל מקום הרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.12 אבל מעבר לשנתיים, אסור להקל לפני קיום חובת המצווה.

ואין האשה יכולה לטעון, שהואיל והיא עצמה אינה חייבת במצווה, מותר לה למנוע היריון בלא הגבלה, מפני שלאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לישא שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האשה להינשא, הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת”ס אה”ע כ).

בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת היריון, מותר גם לפני קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע היריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.[13. יסוד הלכה זו מבואר בהערה הקודמת. ואמנם בשו”ת בני בנים א, ל, התיר לצורך גידול התינוק למנוע היריון ארבע שנים, והראיה מכתובות ס, א, שמותר לאשה להניק ארבע שנים. ויש לדחות, שרק כאשר המניעה היא בדרך טבעית, על ידי הטיפול בתינוק, מותר, וכדרך שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. אבל בדרך מלאכותית אסור, מפני חובת המצווה. וכשם שקבעו חכמים שחובה להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את חובת המצווה, וכל העובר זמן זה נחשב עבריין (קידושין כט, ב), כך יש זמן טבעי למניעת היריון, שהוא לכל היותר שנתיים. וכך מקובל להורות. ]

טו – מניעת היריון לפני הלידה הראשונה

במצב רגיל, אסור לבני זוג צעירים למנוע היריון לפני הלידה הראשונה. מפני שמצוות פרו ורבו היא חובה גמורה שיש לה זמן, וזהו שאמרו חכמים (קידושין כט, ב): “עד עשרים שנה יושב הקב”ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, מפני שלא התחיל לקיים את מצוות פרו ורבו (רמב”ם אישות טו, ב. לעיל הלכה ז). ואמנם למדנו (הלכה ט), שבזמנינו מותר בשעת הצורך לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, אבל הזוכים להתחתן לפני כן, אינם רשאים למנוע עצמם בידיים מקיום חובת המצווה.

ורק בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה גופנית או נפשית, מותר למנוע היריון גם לפני הלידה הראשונה, כדי שתוכל להבריא. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש ולאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.

וכן בני זוג שחוששים שהקשר ביניהם לא יציב ויש חשש שיאלצו להיפרד, טוב שימנעו היריון עד אשר יבססו את הקשר ביניהם. היתר זה הוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה.

עוד סיבה יכולה להחשיב את מצבם כשעת הדחק, כאשר שני בני הזוג נמצאים במסגרת לימודים לחוצה במיוחד, כדוגמת לימודי רפואה. כשאין מי שיכול לעזור להם, ולהערכתם אם יכנסו להיריון ולידה, לפחות אחד מהם לא יוכל להשלים את לימודיו ויאבד את האפשרות להגשים את שאיפתו וכשרונותיו, ולתרום לציבור במקצוע המתאים לו. כיוון שמדובר בנזק משמעותי מאוד לכל החיים, מותר להם בשעת הדחק למנוע היריון. ובתנאי שהמניעה לא תפגע ביכולתם לקיים את חובת מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים (כמבואר לעיל ו). ושאלה זו צריכה להיבחן ברצינות על ידי חכם.

ואם יבואו בני זוג צעירים שהקשר ביניהם חזק והם מתכוונים להתחתן בעתיד, וישאלו מה עדיף, שיתחתנו וימנעו היריון עד לגמר הלימודים המקצועיים, או שידחו את נישואיהם עד לסיום הלימודים. אף שלהלכה עליהם להינשא ולא למנוע היריון, כאשר הם מוכנים לאחת משתי האפשרויות הללו בלבד, עדיף שיתחתנו וימנעו היריון, כי האיסור שבעיכוב הנישואין חמור מהאיסור שבמניעת ההיריון.[14. מוסכם על הפוסקים שאסור למנוע היריון לפני הלידה הראשונה, בין כאשר בני הזוג רוצים לבסס יותר את הקשר שלהם, ובין כשהם בעומס לימודים, או כשהם חוששים מבעיות כלכליות. וזאת משום שמעת שהגיע אדם לגיל עשרים חלה עליו חובה גמורה לקיים מצוות פרו ורבו, כמבואר לעיל בהלכה ז, ובהערה 7, מדברי הרמב”ם, הרא”ש ועוד רבים. גם מבחינה מוסרית, הזוגיות וההורות באים כאחד, ובכך מתבטאת הברית שביניהם. וכ”כ באהלה של תורה א, סז. ←

אמנם כאשר יש חשש שהקשר בין בני הזוג אינו יציב, מותר להם למנוע היריון. וכך מורה הניסיון, שמניעה זו נחוצה, כדי להפחית את הכאב והנזק להם ולתינוק במקרה שיאלצו להתגרש. ואין ראוי למשוך היתר זה בלא גבול, ולכן כתבתי שהוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה. (בשו”ת בני בנים ד, טו, התיר לצורך זה חצי שנה, כעונת ספנים).

בשעת הדחק אפשר להתיר מניעה לצורך השלמת לימודים במסגרת תובענית במיוחד, כדוגמת רפואה, כאשר בלא המניעה, יש חשש סביר שאחד מבני הזוג לא יוכל להגשים את חלומו, ויגרם להם נזק משמעותי לכל החיים. שני יסודות להיתר. האחד, מחיוב הנישואין עצמו, שהתירו חכמים לדחותו עד גיל עשרים לצורך לימוד התורה והכנות הפרנסה, וכתבו יש”ש וברכ”י שבשעת הדחק מותר לדחות עד גיל עשרים וארבע, כמבואר בהלכה ט, והערה 7. וכתב בבית שמואל א, ה, שהגבלת זמן הדחייה בשעת הדחק היא לדעת הרא”ש, אבל מהרמב”ם משמע שהעוסק בתורה רשאי לדחות יותר, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. ואפשר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע תובעני, אם לימודו לשם שמים, כדי להועיל לעולם, ובלא המניעה לא יוכל להשלים את לימודו, רשאי לדחות יותר, וכשם שהשוו את ההיתר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע לצורך לימוד לצורך ולצורך שאר דברים חשובים מאוד. (ואין לצרף את דעת הרשב”א בשו”ת ח”ד צא, הסובר שאין חובה מהתורה להתחתן עד גיל מסוים, כי חכמים חייבו זאת, כמבואר בהערה 7).

יסוד שני, מצינו שאין תובעים מאדם להקדיש עבור קיום מצווה יותר מחמישית מנכסיו (רמ”א או”ח תרנו, א). ואמנם כאשר זה המחיר המקובל, צריך להקדיש יותר. אבל כאשר ניתן לקיים את המצווה אח”כ, אפשר לומר שאין לדרוש מאדם לוותר על חלומו כאשר הוא שווה עבורו יותר מחמישית מנכסיו. מה עוד שוויתור זה כרוך בדרך כלל באובדן הרבה יותר מחמישית הכנסותיו. עוד חשוב לציין את ערך הפרנסה, שלא תבעו חכמים מגמל וספן, שנאלצים לצאת מביתם לחודש או לחצי שנה לפרוש ממקצועם, למרות שבעטיו פוחת הסיכוי שיקיימו את חובת פרו ורבו מהתורה ומדברי חכמים.

אמנם היתר זה הוא רק לשעת הדחק כשאין ברירה אחרת, ונכון לשאול בזה חכם שמבין את הסוגיה על כל צדדיה, כדי לבחון האם מניעת היריון הכרחית להגשמת חזונם.

כפי שלמדנו בהלכה ז, אסרו חכמים (קידושין כט, ב), לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים מפני שתי סיבות, האחת, משום פרו ורבו כפי שאמר תנא דבי רבי ישמעאל, השנייה בדברי רב הונא משום הרהורי עבירה, ובצד החיובי, משום ערך האהבה שבנישואין שמתבטא במצוות עונה. הרי שגם אם אדם מונע עצמו מלקיים את מצוות פרו ורבו, מ”מ מצווה שיקיים את הנישואין ומצוות עונה וימנע מהרהורי עבירה. ולכן כאשר בני הזוג מוכנים לשתי אפשרויות בלבד: דחיית הנישואין או נישואין ומניעת היריון, עדיף שינשאו וימנעו היריון. ]

טז – מניעת היריון לאחר קיום חובת המצווה בבן ובת

יש מחמירים וסוברים, שגם לאחר קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, אסור למנוע היריון, מפני שחכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים ככל האפשר. ולכן מותר למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה, כדי שהאשה תתאושש ותוכל לטפל בתינוק, ומעבר לכך, רק לצורך בריאותי מותר למנוע היריון. אבל אסור למנוע היריון מפני טרדות וקשיים בגידול הילדים או מצב כלכלי דחוק.

למעשה, כפי שלמדנו (בהלכה ו), אפשר לומר שחובה מדברי חכמים לקיים את מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים, ומעבר לכך – מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה. לפיכך עד קיום החובה מדברי חכמים, טוב שלא למנוע היריון למשך יותר משנה אחר הלידה. והרוצים להקל, לצורך תוספת התאוששות גופנית ונפשית, רשאים למנוע למשך שנתיים, שזה היה זמן המניעה הטבעי במשך דורות רבים על ידי הנקה. ובמקרה של מחלה, לאחר קיום חובת התורה בבן ובת, ניתן למנוע היריון ליותר משנתיים.

לאחר קיום חובת המצווה מדברי חכמים בארבעה עד חמישה ילדים, מותר בשעת הצורך, למנוע היריון למשך זמן בלתי מוגבל. כגון שבני הזוג יודעים שאם יהיו להם עוד ילדים, העומס עליהם יכבד, ויבואו לידי עצבנות וכעס, ויקשה עליהם לחנכם כראוי. וכן כאשר יש להם תפקידים חשובים בעלי ערך, והם רוצים למלא את התפקידים הללו יותר מאשר להוליד עוד ילדים, ולהערכתם לא יוכלו למלאם כראוי עם יוסיפו עוד ילדים. וכן כאשר האשה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה.

את כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם, עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.

והמהדרים בקיום המצווה, גם לאחר שיש להם חמישה ילדים, מוסיפים ללדת כפי יכולתם. ואף אם ימנעו היריון למשך שנה אחר כל לידה, יחשבו מהדרים. וכך ראוי שינהגו אלה שמעריכים שגם אם יהיו להם עוד ילדים, יוכלו בלא קשיים מיוחדים לחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ כראוי, ואין בעבודתם שליחות חשובה שתיפגע באופן משמעותי מתוספת הילדים.

אשה שהגיעה לסביבות גיל ארבעים וחוששת מהסיכונים המתרבים והולכים מהיריון בגיל מבוגר, רשאית למנוע היריון מכאן ואילך. וגם בין המהדרות במצווה, רבות נוהגות כך.[15. יש שכתבו שאין לאדם למנוע עצמו מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או פרנסה, מפני שחיוב המצווה מדברי חכמים הוא להוליד עוד ילדים ככל האפשר, ורק מסיבה בריאותית אפשר להיפטר מהחובה אחר קיום המצווה דאורייתא (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח”ג תתקמא; ישכיל עבדי אה”ע ב, ו; מנחת יצחק ח”ג כו, ג; חלקת יעקב ג, סא; אז נדברו ו, סג; משנה הלכות ה, רי). ויסוד דבריהם מספר חסידים תקי”ט: “לא יחשוב הצדיק כשהוא עני אם אבוא אל אשתי שמא תהר ממני ואנה אקח לפרנסה, זה ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך, כי הקב”ה מזמין בדדי אשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו. ואמרו במכילתא מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה ממחוסרי אמנה”. (ועיין בהערה 6).

מנגד מצינו שמפני סיבות שונות התירו להימנע מלהוליד עוד ילדים. וכפי שכתב רמ”א אה”ע א, ח, שאם מתה אשתו ויש לו הרבה בנים והוא חושש שאם יתחתן עם אשה בת בנים, יבואו קטטות בין הבנים, מותר לו לישא אשה שאינה יכולה ללדת. ובתה”ד רסג, כתב שאף לאחר שקיים פרו ורבו יכול מסיבה זו לשאת אשה שאינה יכולה ללדת. ואפשר להבין ברמב”ם, שהמצווה בתנאי שיש לו כוח לחנך ולפרנס את ילדיו, שכתב (אישות טו, טז): “כל זמן שיש בו כוח”. וכ”כ בערוה”ש א, ח: “אם מעמדו מספיק לפרנסם”. ועוד מצינו מעשה באשתו של ר’ חייא שאחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, שתתה כוס של עקרין ולא ילדה יותר. ומכאן למדו רבים שאחר קיום המצווה דאורייתא, אפשר למנוע היריון על ידי מעשה גרמא של האשה, אפילו בלא סיבה חזקה (אג”מ אה”ע ח”ד עד, א-ב; ציץ אליעזר ח”ט נא, ב; ריש”א קובץ תשובות ג, קעד). ויש מקום לומר שאין בזה מחלוקת גדולה, שכן גם המקילים יסכימו שמצווה להרבות ילדים ככל האפשר, וגם המחמירים יסכימו שלהלכה הרוצים למנוע באופן שאין בו איסור (כמבואר בהלכה הבאה), רשאים, אלא שהם רגילים להורות לתלמידיהם לנהוג במנהגי חסידות.

למעשה כתבתי למעלה על פי המבואר בהלכה ו, שיש שלוש מדרגות במצווה: א’ החיוב מהתורה, ב’ החיוב מדברי חכמים ארבעה עד חמישה ילדים, ג’ מצווה להוסיף עוד ילדים אבל לא חובה. מעבר למקורות המסוימים שהבאתי לחלוקה זו בהערה 6, באופן זה באים לידי ביטוי כל הדעות, דעת המחמירים עד המדרגה השנייה, ודעת המקילים במדרגה השלישית. ובאמת גם במדרגה השנייה יש מסתפקים בארבעה גם כשאין בהם שני בנים ושתי בנות, ויש מהדרים בחמישה או אף ממתינים עד שיהיו שני בנים ושתי בנות. וגם במדרגה השלישית, מששה ומעלה, יש כמובן מדרגות, ולפי ריבוי הילדים גודל ההידור. ולכאורה חלוקת מצוות חכמים לשני חלקים, חובה ומצווה, היא חלוקה מחודשת שכמעט ואין לה מקור בפוסקים. אולם נלענ”ד שהמתבונן בפסקי הרבנים והדרכותיהם, ימצא שבפועל כך היא ההדרכה הממוצעת, שבתחילה בעוד יש למשפחה מעט ילדים, מורים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול, וכשיש להם הרבה ילדים, מקילים גם בלא צורך גדול. נמצא איפה שבחלוקה לשלוש מדרגות, יש ביטוי למקובל אצל הפוסקים, ויש בה תועלת מרובה, שהיא נותנת כלי ביד הפוסק וביד השואל, שעד למדרגה השנייה, שהיא המקובלת על רוב המשפחות הדתיות, נכון לנטות לדעת המחמירים שלא למנוע היריון בלא צורך מיוחד ומשם ואילך נכון לנטות לדעת המתירים.

כמבואר לעיל בהערה 5, חובת חכמים קלה מחובת התורה, שלפני קיום החובה מהתורה אסור לבטל שום עונה, ולאחר קיום החובה לרוב הפוסקים מותר לבני הזוג לבטל חלק מהעונות (שו”ע אה”ע עו, ו). לפיכך, לפני קיום החובה מהתורה, הדעה העיקרית היא, שבלא סיבה מיוחדת אסור למנוע יותר משנה, ואילו לאחר קיום החובה, טוב שלא למנוע יותר משנה, אבל הרוצים להקל למשך שנתיים רשאים.]

יז – אמצעי המניעה האסורים והמותרים

הלכה היא שאסור להשחית זרע לבטלה, ועל כן גם כאשר מותר למנוע היריון, אסור לעשות זאת באופן שמקיימים את החיבור ולקראת יציאת הזרע האיש פורש וזורה את זרעו בחוץ (לעיל ד, א, 1). וכן אסור לקיים את החיבור עם קונדום, שהוא מעטה גומי שמכסה את אברו של האיש, מפני שגם באופן זה האיש זורה את זרעו אל תוך הגומי לבטלה.

אבל מותר למנוע היריון על ידי פעולה עקיפה. שתי דרכים עיקריות לכך: א) גלולות. ב) ‘התקן תוך רחמי’.

שני אמצעים אלו נחשבים כיעילים ביותר למניעת היריון, וכטובים ביותר מבחינה הלכתית, מפני שמניעת ההיריון מתבצעת בגוף האשה ובדרך עקיפה שאין בה פגיעה בזרע. ולכן כאשר מותר למנוע היריון, מותר לכל הדעות להשתמש באמצעים אלו (כמבואר בהלכה יח).

עוד שני אמצעים ישנם, שהם פחות יעילים למניעת היריון, וגם פחות טובים מבחינה הלכתית: א) קצף או נרות קוטלי זרע. ב) דיאפרגמה (דרכי מניעתם מבוארים בהלכה יט).

כל מה שנתבאר בהלכות הקודמות, שמותר למנוע היריון לכתחילה, הוא כאשר המניעה היא בגלולות או התקן. אבל בדיאפרגמה או קוטל זרע ההיתר בדיעבד, וכדי להשתמש בהם, צריך שסיבת המניעה תהיה יותר חזקה (כמבואר בהלכה יט).[16. ביבמות סה, ב, מסופר על אשתו של ר’ חייא, שסבלה מצער לידה, ואחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, קבלה היתר לשתות כוס של עקרין שעשה אותה עקרה לתמיד. וכן נפסק בשו”ע אה”ע ה, יב. יש אומרים שההיתר לכך הוא רק כאשר הלידות מצערות אותה מאוד (ב”ח ה, ט; יש”ש יבמות ו, מד; ערוה”ש ה, כד). ויש אומרים שההיתר הוא גם בלא צער גדול (ב”ש ה, יד; ח”מ ו; ט”ז ז; ברכ”י יד). ונלענ”ד שבלא שום צער אסור, משום בל תשחית של כוח ההולדה שבגופה.

כפי שלמדנו בהלכה יד, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כרחה, בעת חתונתה האשה מסכימה להשתתף עם בעלה במצווה, וממילא ההחלטה על מניעת היריון וקל וחומר עיקור צריכה להיות בהסכמת שניהם. וכ”כ חת”ס אה”ע כ, והובא בפת”ש ה, יא. ומכל מקום גם אם האשה שתתה את הכוס בלא היתר, כל זמן שהם נשואים, מצוות עונה נותרה לגביהם בעינה.

בכל אופן למדנו מהמעשה באשת ר’ חייא, שכאשר מניעת ההיריון נעשית בגרמא, בתוך גוף האשה, כשאין דבר שחוצץ בין הזרע לרחם, אין חשש של השחתת זרע בעת התשמיש. ולכן אין חשש של איסור השחתת זרע במניעת ההיריון בגלולות (הורמונים) או התקן תוך רחמי, וכל הדיון הוא רק האם הדבר מותר מצד ביטול מצוות פרו ורבו.

אולם נחלקו הפוסקים ביחס למניעת היריון על ידי חסימת הזרע מכניסה לרחם בדיאפרגמה או על ידי קוטל זרע, ואף שדעת רוב הפוסקים להקל, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, ולכן השימוש בהם הוא בדיעבד, כמבואר להלן בהלכה יט והערה 19.

על ידי קונדום, מוסכם להלכה שאסור למנוע היריון, ועיין להלן ו, ד, לגבי חולה איידס.]

אשה שזוכה למנוע היריון על ידי הנקה, נפטרת מכל החששות ותופעות הלוואי שמלווים את אמצעי המניעה השונים. לכן טוב להמליץ לאשה שאינה חוששת להיכנס להיריון חודשים ספורים אחר הלידה, שבמשך הזמן שהיא מניקה לא תשתמש באמצעי מניעה, ואם במשך ההנקה לא יהיו לה וסתות ולא תיכנס להיריון, תדע שההנקה מונעת אצלה היריון, וכך גם לאחר הלידות הבאות תוכל למנוע היריון על ידי הנקה בלא צורך להשתמש בגלולות הורמונאליות או התקן. ומכל מקום מי שחוששת להיכנס להיריון במשך ההנקה, רשאית לכתחילה להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה.[17. אפשר להציע למינקת שתשתמש בנרות קוטלי זרע עד להופעת הווסת הראשונה. ואף שלמדנו שאמצעי מניעה זו הוא בדיעבד, כאן שיש סיכוי סביר שההנקה עצמה מונעת את ההיריון, השימוש בהם יותר לכתחילה, כי עיקר המניעה על ידי ההנקה, והנרות רק מגבירים את הביטחון שבמניעה. ואם תראה שכל זמן שהיא מניקה אינה רואה וסת, תוכל לאחר הלידה הבאה שלא להשתמש בשום אמצעי מניעה כל עוד היא מיניקה. ואם עדיין תחשוש, תוכל להמשיך להשתמש בנרות עד להופעת הווסת הראשונה.]

יח – גלולות הורמונאליות והתקן תוך רחמי

גלולות למניעת היריון נועדו לבליעה בכל יום, והן מכילות הורמונים שמונעים ביוץ או מונעים השרשה של הביצית ברחם. יש גם אפשרות לקבל הורמונים אלו בעזרת מדבקה שמועילה למשך שבוע, או טבעת להנחה בתוך הנרתיק שמועילה למשך שלושה שבועות. היתרון בשיטות המניעה ההורמונאליות, שהן קלות לביצוע, ואפשר להשתמש בהן למשך חודש אחד בלבד או למשך שנים. יתרון נוסף, על ידי המשך השימוש בהן ניתן להאריך את ימי הטהרה באופן ניכר, שכן כל עוד האשה תמשיך לקבל הורמונים אלו, לא תראה ווסת. נמצא שאם בדרך כלל ימי הטהרה הם כשבועיים עד שלושה בכל מחזור, על ידי המשך נטילתם ניתן להרחיבם למשך חודש וחצי ויותר. באופן זה גם ניתן לתכנן את מועד ימי הטומאה באופן שיתאים לבני הזוג. אמנם אין ליטול אמצעים אלו ברציפות ללא אישור רפואי.

החיסרון הוא, שבמקרים רבים ההורמונים גורמים לתופעות לוואי, כמצב רוח רע, השמנה וירידה ברצון לקיים את מצוות עונה. אמנם כיוון שיש סוגים רבים של גלולות, בעצת רופא ניתן להחליף את הגלולה עד מציאת הגלולה המתאימה ביותר, ובכך להפחית מאוד את תופעות הלוואי. בעיה נוספת, יש חוששים שההורמונים גורמים למחלת הסרטן. אמנם הדעה הרווחת כיום אצל הרופאים, שאין מדובר בסכנה שיש לחשוש לה, ויש שטוענים להיפך, שההורמונים מפחיתים את הסיכון למחלות מסוימות. עוד בעיה בשיטה זו, שהיא לעיתים גורמת לדימומים שמטמאים. בדרך כלל החלפת הגלולה תוכל לפתור את הבעיה.

במשך ההנקה צריך ליטול גלולות מיוחדות, שאינן פוגעות בהנקה, אמנם שכיחות הדימום בהן גבוהה יותר. בדרך כלל נטילת חצי כדור נוסף ליום מפסיקה את הדימומים, אבל אם הם נמשכים, מוכרחים למצוא פתרון אחר (יעויין בהערה 17).

‘התקן תוך רחמי’ מוכנס לתוך הרחם על ידי רופא, ובדרך שלא ברורה, מונע את השרשת הביצית ברירית הרחם. היתרון של ההתקן, שאין לו את תופעות הלוואי של ההורמונים, ואין בו את הסיכונים שיש חוששים שקיימים בהורמונים, ואין צורך לזכור לקחתו כל יום כמו גלולה. לכן נשים רבות מעדיפות להשתמש ב’התקן’ על פני מניעה בדרך הורמונאלית.

החיסרון הוא, שהכנסתו נעשית על ידי רופא ועלותו גבוהה יחסית, ועל כן רגילים להשתמש בו למשך שנה ויותר. עוד חיסרון גדול, ה’התקן’ עלול לגרום לדימומים ממושכים בחודשים הסמוכים להכנסתו לרחם, וגם לאחר מכן הוא גורם להארכת המחזור ביום עד שלושה ימים, ובכך מקצר את מספר ימי הטהרה. אם ה’התקן’ לא הונח כראוי, הוא עלול לגרום לדימומים עד החלפתו.[18. כאשר דם הווסת נפסק, ושוב ראתה האשה דם שהרופאים מעריכים שההתקן גרם ליציאתו, נחלקו הפוסקים בדינו. יש מקילים מפני שהיא בחזקת מסולקת דמים, ודינו של דם זה כדם מכה, כי הוא נגרם מההתקן (טהרת הבית ח”א ה, י; דברות אליהו ו, לו). ויש מחמירים, כי אולי זה דם ווסת (שיעורי שבט הלוי קפז, סו”ס ה). ועוד אפשר לטעון, שכל היוצא מהרחם מטמא. ויש מתייחסים לכך כספק שאפשר לצרפו כשיקול נוסף להקל (באהלה של תורה א, כד). ונראה שיש להחשיב דימומים אלה ככתם, שבפחות מגריס או על בגד צבעוני הוא טהור. ואם מדובר בהתקן שגם מפריש הורמונים, אי אפשר להקל, כי אולי ההורמונים גרמו לדימומים מסוג של וסת.

אבל כאשר בעקבות ההתקן משך הדימום של הווסת מתארך, למרות שברור שההתקן גרם לכך, אין אפשרות להקל, הואיל וקשה להבדיל בין דם הווסת לדם שבא מההתקן.]

יט – קצף ונרות או דיאפרגמה

עוד שני אמצעים ישנם שמעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת: א) נרות או קצף קוטל זרע שאשה מכניסה לתוך הנרתיק לפני התשמיש. ב) דיאפרגמה, הוא מעטה שהאשה מכניסה לנרתיק ומניחה על פתח צוואר הרחם כדי לחסום את מעבר הזרע לרחם. בדרך כלל מוסיפים לתוך הדיאפרגמה חומר קוטל זרע, כדי להעלות את סיכויי המניעה. כאשר האשה יודעת להניח את הדיאפרגמה כראוי, הסיכוי שתיכנס להיריון נמוך מאוד, אבל מעט נשים יודעות להניחו כראוי. בפועל, מבין הנשים שמונעות היריון בשתי הדרכים הללו ומקיימות מצוות עונה, תמידים כסדרם, יותר מעשרה אחוז נכנסות להיריון במשך שנה.

המקילים סוברים, שהואיל והאשה היא ששמה את קוטל הזרע או הדיאפרגמה בגופה, ובנוסף לכך התשמיש נעשה כדרכו במגע של גוף בגוף בלא חציצה, אין זה נחשב השחתה של הזרע, אלא רק עצירתו מלהגיע לרחמה ולהפרותה. והמחמירים סוברים, שהואיל ומשתמשים בחומרים קוטלי זרע, הרי שמניעת ההיריון נעשית בהשחתה ישירה של הזרע.

כאשר יש צורך ממשי למנוע היריון, וקשה להיעזר בגלולות או ‘התקן’, אפשר למנוע היריון בשני האמצעים הללו. ואמנם, אם אמצעים אלו היו מונעים את ההיריון בוודאות, רק בשעת הדחק היה אפשר לסמוך על המקילים. אבל דווקא מפני שיש סיכוי של למעלה מעשרה אחוז, שאשה שתשתמש בהם תיכנס להיריון בתוך שנה, מותר בשעת הצורך להשתמש בהם, הואיל ואין בהם מניעה גמורה (עזרת כהן לז). וזאת בתנאי שהמשתמשים יכוונו בדעתם, שאם יתחיל היריון יקבלו אותו ברצון.[19. יסוד הסוגיה ביבמות יב, ב: “שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה… דברי רבי מאיר (משום שההיריון עלול לסכן אותן במידה מסוימת). וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר: שומר פתאים ה'”. לדעת ר”ת, כל ההיתר שדנו בו נוגע להכנסת מוך (בד) לנרתיק אחר התשמיש, כדי לשאוב את הזרע ולמנוע היריון, אבל אם תכניס את המוך לפני כן, אסור לאיש לשמש עימה, מפני שהוא משחית את זרעו על המוך. וכן פסקו שו”ת רע”א עא-עב; חת”ס יו”ד קעב; בנין ציון קלז; רב פעלים ח”ד יו”ד יז.

מנגד, לדעת יש”ש (יבמות א, ח), הדיון בגמרא הוא על הכנסת מוך לפני התשמיש, ואין בו איסור הוצאת זרע לבטלה, הואיל והתשמיש כדרך כל הארץ. ונחלקו בברייתא האם שלוש נשים אלו צריכות להניח שם מוך כדי למנוע היריון או שאינן צריכות, כי בדרך הטבע לא יכנסו להיריון. וכ”כ כמה ראשונים: רי”ד על יבמות שם, שו”ת הרא”ש (לג, ג). וכן משמע ממה שכתב בשיטה מקובצת לכתובות לט, א בשם רמב”ן ורא”ה ותלמיד הרשב”א. וכן פסקו חמדת שלמה אה”ע מו; מהרש”ם א, נח; תורת חסד אה”ע ב, מד; כתב סופר אה”ע כו; אחיעזר א, כג; ג, כד. ולכך נטה מרן הרב קוק בעזרת כהן לד, לז.

לכאורה לדעת ר”ת ודעימיה, כשם שאסור לשמש במוך כך אסור גם בדיאפרגמה או נרות או קצף. אולם רבים מהאחרונים שהקילו בדיאפרגמה ונרות או קצף, שהשימוש בהם נעשה רווח במאה השנים האחרונות, סוברים שאף ר”ת ודעימיה שהחמירו במוך יסכימו לכך. מפני שר”ת אוסר במוך כי האיש והאשה חשים שהוא חוצץ ביניהם, אבל השימוש באמצעים הללו הוא כדרך כל הארץ, והזרע יוצא אל גופה של האשה, בלא שיחושו שדבר חוצץ ביניהם (מהרש”ם א, נח; מהר”ש ענגיל ו, פו; שיח נחום צד).

בכל אופן, אף שהעיקר להלכה כדעת המתירים, שכך דעת רוב האחרונים, ולפי ביאורם כך דעת כל הראשונים. מ”מ כיוון שיש אחרונים שאוסרים את השימוש באמצעים אלו, היה נכון להורות, שרק בשעת הדחק, כאשר ברור שיש צורך למנוע היריון, והדרכים הטובות יותר אינן מתאימות, מותר להשתמש בהם. אבל כאשר ההיתר למנוע היריון אינו מרווח, נכון להחמיר שלא למנוע באמצעים אלו. אלא שיש בשימוש בהם צד של קולא, הואיל ואין ביטחון במניעתם, וכתב מרן הרב קוק בעזרת כהן לז, שכאשר המניעה אינה בטוחה, יתכן שגם המחמירים יקלו. ולכן יותר בקלות אפשר להתיר את השימוש בהם, ובכל עת שיש צורך ממשי להשתמש דווקא בהם, מותר. ובתנאי שבני הזוג יהיו מודעים לכך שמניעה זו אינה מוחלטת, ואם יכנסו להיריון יקבלו אותו בברכה, שאז מניעה זו תידמה ל”דבר שאינו מתכוון”, מפני שאינה וודאית, וגם אינה ברצון מוחלט. ]

כ – שאלת רב

מקובל להורות, וכך כתוב ברוב התשובות שעסקו בשאלות אלו, שבכל שאלה שנוגעת למניעת היריון צריך לשאול רב, משום שהנושא מורכב וגורלי ומצריך דיון רציני. נמנה בקיצור את המרכיבים שבהם הדין תלוי: א) מספר הילדים שכבר יש לבני הזוג. האם קיימו את המצווה מהתורה או מדברי חכמים, ועד לאיזה מדרגה הגיעו בקיום המצווה. ב) גיל האיש. ככל שעברו יותר שנים מאז שהיה בן עשרים, כך קשה יותר להתיר מניעת היריון לפני קיום מצוות פרו ורבו. ג) גיל האשה. ככל שהאשה מבוגרת יותר, כך יש יותר סיכון שמניעת ההיריון תגרום לבני הזוג שלא להוליד את מספר הילדים שהיו רוצים, ואולי אף לא יצליחו לקיים את המצווה מהתורה. ד) סיבת המניעה: חולי גופני או נפשי, קשיים כלכליים או נפשיים, צורך בהגשמה אישית, קשיים בגידול הילדים ומניעת כעס ועצבנות. ה) כאשר לא ניתן למנוע על ידי שני האמצעים הכשרים לכתחילה, גלולות או התקן, יש לחשב את הצורך במניעת ההיריון לעומת הבדיעבד שבשימוש בקוטלי זרע או דיאפרגמה.

בנוסף לכך, לפעמים בני הזוג אינם רואים את התמונה השלימה. לעיתים הם סבורים שמפני גודל המצווה אסור להם למנוע היריון, ובאמת לפי מצבם נכון שימנעו היריון למשך שנה או יותר. ולעיתים העומס והבעיות הכלכליות נראות להן קשות מכפי שהן באמת, ואם ימנעו היריון, לאחר שנים יתחרטו, אבל אז כבר יהיה מאוחר. כדי למנוע טעויות כאלה, רצוי להתייעץ עם רב, שמתוך ניסיון חייו ושיקול דעתו לגבי הערכים השונים המונחים על כף המאזניים, יוכל להורות להם את הדרך שבה יוכלו לקיים את המצווה כראוי, באופן שייטב להם בעולם הזה ובעולם הבא.

אמנם מצד האמת, יש מקרים פשוטים שבהם אין צורך לשאול רב, כמו למשל, בני זוג צעירים, שרשאים לדחות היריון למשך תשעה חודשים עד שנה לאחר הלידה. ואע”פ כן טוב שישאלו רב, שמתוך כך אולי יתבררו להם עניינים נוספים, והקשר שלהם אל הרב יתחזק. וכאשר השאלה מורכבת, מי שאינו מבין את הסוגיה על בוריה, חייב לשאול רב. ומי שמבין היטב את הסוגיה על כל מרכיבה, יכול בדרך כלל לדעת מה ראוי לו לנהוג. אמנם כיוון שאנשים עלולים לטעות בהערכת הקשיים שלהם או במשקל האתגרים והערכים שעומדים לפניהם, בין לצד ההפרזה בין לצד ההפחתה, נכון שכאשר יש לבני הזוג רצון למנוע היריון מעבר לשנה אחר הלידה, ישאלו רב. ונכון לשאול בזה רב שמכיר את בני הזוג. כאשר יש לאשה קשר עם רבנית מנוסה בתחום זה, אפשר שיסכימו ביניהם שהאשה תתייעץ עם הרבנית.

ואם אין להם רב או רבנית שמכירים אותם, נכון שישאלו רב שמכיר את עולם הערכים שלהם. ומכל מקום כיוון שהוא אינו מכיר אותם, תשובתו לא תוכל להיות שלימה, הואיל ויקשה עליו להעריך אם הם מגזימים או מפחיתים במשקל הקשיים או האתגרים העומדים לפניהם.[20. כתב מו”ר הראשל”צ הרב מרדכי אליהו זצ”ל בדרכי טהרה יט, יז: “ולא יפסוק אדם דין לעצמו בעניינים אלו, ולא תסתמך אשה על מה שפסק החכם לחברתה… ומי שעושה ופוסק על דעת עצמו, עוון פלילי הוא”. וכ”כ הרב יעקב אריאל שליט”א (באהלה של תורה א, סו-סז). וכ”כ באג”מ אה”ע א, סד, שבכל שאלה שכזו הוא חוקר ודורש את מצבם של בני הזוג, ומורה באופן אישי, תוך התניה שלא יפרסמו את דבריו, ושלא כמו רב אחד שהתיר לכל זוג לדחות שנתיים אחר הלידה. ובשבט הלוי ד, קעז, כתב, שהוא מקצר בכתיבת הלכות אלו כי ראוי לשואלם בעל פה. וכ”כ אז נדברו ז, פא. והרב רבינוביץ שליט”א (שיח נחום צה) כתב שמותר לדחות עד שנתיים, ולאחר מכן יש לשאול רב.

ונראה למעשה, שמותר לבני הזוג להחליט לבדם על דחייה של שנה, שכן זו ההלכה. (אלא אם כן התחתנו בגיל מאוחר, ואולי עדיף שלא ימנעו היריון כלל). ובני תורה שלמדו יפה את הסוגיה (המבוארת בפרק זה ובהערות), וההלכה ברורה להם, יכולים לפסוק לעצמם. אלא שעדיין יתכן שיטעו בשיקול הדעת, ולכן נכון שיתייעצו עם רב שמכיר אותם. מה עוד שהקשר עם הרב מועיל תמיד להתחזקות בתורה וערכיה.

חשוב לציין, שכאשר שואלים רב שאינו מכיר את בני הזוג, צורת הצגת השאלה קובעת במידה רבה את התשובה, שכן הצורך והדוחק מוגדרים על ידי השואל, ואם הגזים לאחד הצדדים, התשובה תהיה נכונה לאופן הצגת השאלה, אבל לא למציאות האמיתית שלהם. ואף אם יציג את השאלה באופן מדויק, כיוון שהרב לא מכיר אותם לעומק, לא יוכל לתת להם את העצה הטובה ביותר לפי מכלול הערכים והאתגרים העומדים לפניהם. לכן נכון לשאול שאלות מסוג זה רב שמכיר את בני הזוג או לפחות את החברה שבה הם חיים, ואת הערכים שמנחים אותם. ]

כא – מכירת ספר תורה לצורך נישואין

לרוב מעלת קדושת ספר תורה, אמרו חכמים שאין למוכרו, והמוכרו אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו”ע יו”ד ער, א). אך ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, אם אין לו אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, ימכור את ספר התורה שלו וישתמש בכסף שיקבל בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו”ע אה”ע א, ב; או”ח קנג, ו). ואף הציבור רשאים למכור ספר תורה שברשותם כדי לחתן יתום או יתומה (שו”ע או”ח קנג, ו).

מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם נולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).

דין זה לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ימצאו יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה עד כמה גדול ערכן של מצוות פרו ורבו ונישואין.

יש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו”ע אה”ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים.

ואם גם כשימכור את ספר התורה לא יספיק לו הכסף כדי לישא אשה צעירה שעוד יכולה ללדת, יש אומרים שאסור לו למכור את ספר התורה כדי לישא אשה שאינה ראויה ללדת (נמוקי יוסף, ריטב”א), ויש אומרים שמותר למכור ספר תורה גם עבור עצם הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם, וכדי להינצל מהרהורי עבירה (רמב”ן, ח”מ אה”ע א, י).[21. כמה ראשונים הבינו שדעת הרי”ף, שאין מוכרים ס”ת אלא לצורך קיום מצוות פרו ורבו בבן ובת. וכ”כ למעשה בשו”ע אה”ע א, ח. ודעת רוב הראשונים שמוכרים גם כדי להוסיף וללדת עוד ילדים, וכן דעת שאילתות, בה”ג, רא”ש. וכן דעת רמב”ן, שפירש שגם רי”ף מסכים לזה. וכ”כ בית שמואל א, טז, למעשה. ואם מכירת ספר התורה תועיל רק לישא אשה שאינה יכולה להוליד, לנימוקי יוסף וריטב”א, לא ימכור. ולדעת רמב”ן ומהרש”ל ימכור. וכ”כ בחלקת מחוקק י, כדי להצילו מהרהורי עבירה, שכתב בתה”ד רסג, שהרהור עבירה קשה ממצוות ‘לשבת’. וכ”כ בשו”ת משיבת נפש א, מא; פני יהושע מב; ועוד.

כשם שמוכרים ספר תורה לצורך נישואי איש כך מוכרים ס”ת כדי לסייע לאשה להתחתן ולהוליד ילדים, ואפילו אם כבר היו לה ילדים מנישואין ראשונים. ואמנם בחלקת מחוקק אה”ע א, א, כתב שאין מוכרים ס”ת עבור אשה, כי אינה מצווה על פריה ורביה. אולם לבית שמואל א, ב, מוכרים, הואיל וההיתר משום מצוות ‘לשבת יצרה’, שהיא יסודית יותר ובה האשה חייבת כאיש. וכן פסקו למעשה מהר”ם אלשקר עב, כנה”ג, מ”א קנג, ט; א”ר יב; מ”ב כד. לא זו בלבד אלא שמבואר בכתובות סז, ב, וכן נפסק בשו”ע יו”ד רנא, ח, שמקדימים להשיא יתומה לפני יתום, כי בושתה מרובה.

לפי הרמב”ם, גם ליחיד אסור למכור את ספר התורה שלו. אולם לרא”ש מותר ליחיד למכור את ספר התורה שלו, ורק אם הקדישו לציבור אסור. ובשו”ע או”ח קנג, י, הזכיר את שתי הדעות. ומ”מ גם לרא”ש מוסכם שאין הדבר ראוי, ולכן המוכר את ספר התורה שלו אינו רואה סימן ברכה לעולם (עולת תמיד, א”ר, מ”ב קנג, ס). ולכן סתמתי למעלה שאין למכור ס”ת בלא חילוק בין יחיד לציבור.]

כב – ברכת העם ונחלת הארץ

גדולה מצוות פרו ורבו, שעל ידה מתקיימת הברכה האלוקית לעם ישראל, ועל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה. וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, יד-טז): “… שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה”. וכן נאמר לו לאחר ניסיון העקדה (בראשית כב, יז): “כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו”.

וכן נאמר ליצחק אבינו (בראשית כו, ד): “וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ”.

וכן נאמר ליעקב אבינו בבית-אל לקראת צאתו לחרן (בראשית כח, יג-יד): “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ”. וכן נאמר לו לאחר שחזר מחרן לארץ (בראשית לה, יא-יב): “וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלוֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ”.

וכן הבטיח ה’ לישראל, שכאשר ילכו בחוקותיו, יזכו לרוב ברכות, ואחת מהן: “וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם” (ויקרא כו, ט).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, לא היתה התוכנית האלוקית שינחלו ישראל את עבר הירדן המזרחי, ורק לאחר שבני ראובן וגד בקשו לנחול אותו, נתקבלה בקשתם. ולכאורה יש לשאול, הרי גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ומדוע לא התכוונו לנחול אותו? אלא שהואיל וישראל לא התרבו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי, לפיכך היתה התוכנית שינחלו תחילה את עיקר הארץ, את עבר הירדן המערבי, ורק לאחר שיתרבו, ינחלו גם את עבר הירדן המזרחי.

כיוצא בזה נאמר (שמות כג, כט-לא): “לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ”. והמחיר על כך שלא היו מספיק יהודים לישב את כל הארץ, שנותרו בה אויבים, והתקיים בהם מה שנאמר (במדבר לג, נה): “וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ”.

ולכן לקראת מותו, כשהורה משה רבנו לישראל לכבוש את הארץ, ברכם בברכת הריבוי, שנאמר (דברים א, ז-יא): “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת… בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ… ה’ אֱלוֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (ובזכות זה תוכלו לכבוש את הארץ). ה’ אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם”, שעל ידי כך תוכלו לנחול את כל הארץ בשלמות.

בפועל, העיכוב בקיום מצוות פרו ורבו בהידור הראוי, היה אחד הגורמים לכך שעברו יותר משלוש מאות שנה עד שהוקמה מלכות בית דוד ונבנה בית המקדש בירושלים.

כג – הגאולה תלויה במצווה

גדולה מצוות פרו ורבו שעל ידה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות א, ז): “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם”. ועוד נאמר (שם יב): “וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”. אמרו חכמים, שאין דור בישראל שיהיו בו פחות משישים ריבוא, ולכן רק לאחר שהגיעו למספר זה נעשו עם ויכלו לצאת ממצרים ולקבל את התורה (זוהר רע”מ ח”ג רטז, ב; תפארת ישראל כט). ואם לא היו מתאמצים במצווה, והיה חסר מהם אפילו אחד, לא היו זוכים לצאת ממצרים ולקבל את התורה (דב”ר ז, ח). וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): “בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים”, שבזכות השתדלותן במצווה העמידו את “כל הצבאות הללו” (תנחומא פקודי ט, לעיל א, ח).

עוד חובה להוסיף, שלאחר השואה האיומה שהכריתה ששה מיליון מבני עמנו, מצווה כפולה ומכופלת להתאמץ להגדיל את המשפחות ככל האפשר. להשלים את כל מה שנחסר, כדי שעם ישראל יוכל להגשים את ייעודו האלוקי (עיין רמב”ן דברים ל, ב).

אמרו חכמים (אליהו זוטא יד): “כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומנין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיהו נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ”.

וכן אמר רבי אסי (יבמות סב, א): “אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף”, שנאמר (ישעיהו נז, טז): “כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי”. הביאור הוא, שיש אוצר נשמות של כנסת ישראל, וכל יהודי שנולד מגלה ניצוץ אחד מאותו אוצר. ואפילו מי שנפטר מיד אחר לידתו, מגלה בעולם איזה דבר ועל ידו הגאולה מתקרבת. ולכן גם אם ח”ו ישראל לא יחזרו בתשובה כראוי, כיוון שכל הנשמות שבאוצר יצאו אל הפועל, יצטברו כל התיקונים הנצרכים ותהליך הגאולה יתקדם, ומתוך כך יחזרו ישראל בתשובה. ואם יקדימו ישראל ויתעוררו לחזור בתשובה שלימה, יחיש ה’ את גאולתנו ויזכו שתלד כל אשה יותר ילדים (תוספות נדה יג, ב, ‘עד’), וכל אחד מישראל יגלה ניצוצות רבים יותר, ובכך יצאו לפועל כל הנשמות שבגוף, והגאולה תבוא במהרה (מהרש”א שם).

הרי שעל ידי מצוות פרו ורבו מקרבים את הגאולה, ועל ידי ברכתה הגאולה מתקיימת, שנאמר (ירמיהו כג, ג): “וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ”. וכן נאמר (יחזקאל לו, ח-יא): “וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'”. ועוד נאמר (שם לז-לח): “כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'”.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן