ז – גיל חיוב המצווה לגברים

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים:

האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה”. וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו”ד רמו, ב): “ילמוד אדם תורה ואח”כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו”.

השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצרכי פרנסה. וכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): “אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…”. “לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח”כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה”. וכן כתב הרמב”ם (הל’ דעות ה, יא): “דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…”

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): “עד עשרים שנה יושב הקב”ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): “עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב”ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב”ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת”.

בנוסף לכך אמרו חכמים: “בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה”, מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו (לעיל ד, ב, 2).

והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).[7. יסוד החיוב להתחתן עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה, וכיוון שהגיע לעשרים ולא התחיל לקיים את המצווה, אומר הקב”ה “תיפח עצמותיו”. וכ”כ הרמב”ם (אישות טו, ב): “האיש מצווה על פריה ורביה… וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה”. וכ”כ הרא”ש קידושין א, מב, בטעם קביעת הגיל: “שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו”. וביבמות ו, טז: “וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה”. וכ”כ סמ”ג עשין מט; רבינו ירוחם (נתיב כב, ב). וכ”כ טור ושו”ע אה”ע א, ג: “ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה”. וכ”כ בשו”ת מהר”ם פדאווה מה, שכל המתעכב “בכל יום ויום הוא עובר בעשה”.

וכ”כ בשו”ת מהרי”ט (יו”ד מז): “בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, אע”ג שמצות פרו ורבו אחת היא כל ימי חייו, ומשקיימה נפטר הימנה, כל שמתעצל בה שיהוי מצווה היא ולא ביטול מצווה. מיהו מאחר שהוא מצווה הרי הוא מבטל קיום מצווה”. ולכן “אם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא”. וכ”כ שכנה”ג חיו”ד רלו הגה”ט ס”ק מד; יפה ללב ח”ד אה”ע א, יב. אמנם לרשב”א (שו”ת ד, צא), הנשבע שלא יתחתן עד אחר גיל עשרים, לא נחשב כמי שנשבע לבטל עשה, הואיל ויכול לקיים את המצווה אח”כ. וכן דעת חקרי לב (אה”ע א), שאינו נחשב כנשבע “לבטל את המצוה כיוון שעכ”פ אפשר לקיים המצווה אחר הזמן שקבע, וכל שיש אפשרות לקיים את שניהם לא חשיב לנשבע לבטל המצווה”. אמנם “נענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז היה מבטל העשה לגמרי”. ואפשר לומר שלרשב”א החובה להתחתן עד גיל עשרים מדרבנן, ודעתו היא ששבועה על מצווה דרבנן חלה (שו”ת א, תריד).

עוד צריך להוסיף שהזמן הוא גורם משמעותי במצוות פרו ורבו, שכן מגמת המצווה לרבות בארץ ולמלא אותה (בראשית א, כח; ט, ז). והריבוי תלוי בשני גורמים, מספר הילדים וזמן לידתם, שככל שמולידים בגיל צעיר יותר, כך מתרבים יותר. על פי זה מובנים דברי חכמים שאסרו נישואין במועד, שמא יאחרו את הנישואין בחודשים ספורים למועד, ויהיה מזה “ביטול פריה ורביה” (חגיגה ח, ב; שו”ע או”ח תקמו, א-ב; פניני הלכה מועדים י, ד). וכן אמרו (עירובין סג, ב): “לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה”.

עוד יסוד לחיוב להתחתן ושלא לדחותו מעבר לגיל עשרים, משום מצוות עונה ומניעת איסור הרהורי עבירה, וכפי שמבואר בקידושין כט, ב. וכ”כ הרמב”ם (אישות טו, טז): “וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור”. וכ”כ ריטב”א (יבמות סא, ב); ראב”ד (השגות על רז”ה), ונמוקי יוסף (שניהם ביבמות יט, ב, מדפי הרי”ף); לבוש א, ח; וערוה”ש א, ז. ועיין לעיל ד, ז-ח.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן