חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טז – מניעת היריון לאחר קיום חובת המצווה בבן ובת

יש מחמירים וסוברים, שגם לאחר קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, אסור למנוע היריון, מפני שחכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים ככל האפשר. ולכן מותר למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה, כדי שהאשה תתאושש ותוכל לטפל בתינוק, ומעבר לכך, רק לצורך בריאותי מותר למנוע היריון. אבל אסור למנוע היריון מפני טרדות וקשיים בגידול הילדים או מצב כלכלי דחוק.

למעשה, כפי שלמדנו (בהלכה ו), אפשר לומר שחובה מדברי חכמים לקיים את מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים, ומעבר לכך – מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה. לפיכך עד קיום החובה מדברי חכמים, טוב שלא למנוע היריון למשך יותר משנה אחר הלידה. והרוצים להקל, לצורך תוספת התאוששות גופנית ונפשית, רשאים למנוע למשך שנתיים, שזה היה זמן המניעה הטבעי במשך דורות רבים על ידי הנקה. ובמקרה של מחלה, לאחר קיום חובת התורה בבן ובת, ניתן למנוע היריון ליותר משנתיים.

לאחר קיום חובת המצווה מדברי חכמים בארבעה עד חמישה ילדים, מותר בשעת הצורך, למנוע היריון למשך זמן בלתי מוגבל. כגון שבני הזוג יודעים שאם יהיו להם עוד ילדים, העומס עליהם יכבד, ויבואו לידי עצבנות וכעס, ויקשה עליהם לחנכם כראוי. וכן כאשר יש להם תפקידים חשובים בעלי ערך, והם רוצים למלא את התפקידים הללו יותר מאשר להוליד עוד ילדים, ולהערכתם לא יוכלו למלאם כראוי אם יוסיפו עוד ילדים. וכן כאשר האשה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה.

את כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם, עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.

והמהדרים בקיום המצווה, גם לאחר שיש להם חמישה ילדים, מוסיפים ללדת כפי יכולתם. ואף אם ימנעו היריון למשך שנה אחר כל לידה, יחשבו מהדרים. וכך ראוי שינהגו אלה שמעריכים שגם אם יהיו להם עוד ילדים, יוכלו בלא קשיים מיוחדים לחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ כראוי, ואין בעבודתם שליחות חשובה שתיפגע באופן משמעותי מתוספת הילדים.

אשה שהגיעה לסביבות גיל ארבעים וחוששת מהסיכונים המתרבים והולכים מהיריון בגיל מבוגר, רשאית למנוע היריון מכאן ואילך. וגם בין המהדרות במצווה, רבות נוהגות כך.[15]


[15]. יש שכתבו שאין לאדם למנוע עצמו מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או פרנסה, מפני שחיוב המצווה מדברי חכמים הוא להוליד עוד ילדים ככל האפשר, ורק מסיבה בריאותית אפשר להיפטר מהחובה אחר קיום המצווה דאורייתא (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ג תתקמא; ישכיל עבדי אה"ע ב, ו; מנחת יצחק ח"ג כו, ג; חלקת יעקב ג, סא; אז נדברו ו, סג; משנה הלכות ה, רי). ויסוד דבריהם מספר חסידים תקי"ט: "לא יחשוב הצדיק כשהוא עני, אם אבוא אל אשתי שמא תהר ממני ואנה אקח לפרנסה, זה ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך, כי הקב"ה מזמין בדדי אשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו. ואמרו במכילתא מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה ממחוסרי אמנה". (וראו בהערה 6).

מנגד מצינו שמפני סיבות שונות התירו להימנע מלהוליד עוד ילדים. וכפי שכתב רמ"א אה"ע א, ח, שאם מתה אשתו ויש לו הרבה בנים והוא חושש שאם יתחתן עם אשה בת בנים, יבואו קטטות בין הבנים, מותר לו לישא אשה שאינה יכולה ללדת. ובתה"ד רסג, כתב שאף לאחר שקיים פרו ורבו יכול מסיבה זו לשאת אשה שאינה יכולה ללדת. ואפשר להבין ברמב"ם, שהמצווה בתנאי שיש לו כוח לחנך ולפרנס את ילדיו, שכתב (אישות טו, טז): "כל זמן שיש בו כוח". וכ"כ בערוה"ש א, ח: "אם מעמדו מספיק לפרנסם". ועוד מצינו מעשה באשתו של ר' חייא שאחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, קיבלה היתר לשתות כוס של עקרין ולא ילדה יותר. ומכאן למדו רבים שאחר קיום המצווה דאורייתא, אפשר למנוע היריון על ידי מעשה גרמא של האשה, אפילו בלא סיבה חזקה (אג"מ אה"ע ח"ד עד, א-ב; ציץ אליעזר ח"ט נא, ב; ריש"א קובץ תשובות ג, קעד). ויש מקום לומר שאין בזה מחלוקת גדולה, שכן גם המקילים יסכימו שמצווה להרבות ילדים ככל האפשר, וגם המחמירים יסכימו שלהלכה הרוצים למנוע באופן שאין בו איסור (כמבואר בהלכה הבאה), רשאים, אלא שהם רגילים להורות לתלמידיהם לנהוג במנהגי חסידות.

למעשה כתבתי למעלה על פי המבואר בהלכה ו, שיש שלוש מדרגות במצווה: א' החיוב מהתורה, ב' החיוב מדברי חכמים ארבעה עד חמישה ילדים, ג' מצווה להוסיף עוד ילדים אבל לא חובה. מעבר למקורות המסוימים שהבאתי לחלוקה זו בהערה 6, באופן זה באות לידי ביטוי כל הדעות, דעת המחמירים עד המדרגה השנייה, ודעת המקילים במדרגה השלישית. ובאמת גם במדרגה השנייה יש מסתפקים בארבעה גם כשאין בהם שני בנים ושתי בנות, ויש מהדרים בחמישה או אף ממתינים עד שיהיו שני בנים ושתי בנות. וגם במדרגה השלישית, מששה ומעלה, יש כמובן מדרגות, ולפי ריבוי הילדים גודל ההידור. ולכאורה חלוקת מצוות חכמים לשני חלקים, חובה ומצווה, היא חלוקה מחודשת שכמעט ואין לה מקור בפוסקים. אולם נלענ"ד שהמתבונן בפסקי הרבנים והדרכותיהם, ימצא שבפועל כך היא ההדרכה הממוצעת, שבתחילה בעוד יש למשפחה מעט ילדים, מורים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול, וכשיש להם הרבה ילדים, מקילים גם בלא צורך גדול. נמצא איפה שבחלוקה לשלוש מדרגות, יש ביטוי למקובל אצל הפוסקים, ויש בה תועלת מרובה, שהיא נותנת כלי ביד הפוסק וביד השואל, שעד למדרגה השנייה, שהיא המקובלת על רוב המשפחות הדתיות, נכון לנטות לדעת המחמירים שלא למנוע היריון בלא צורך מיוחד ומשם ואילך נכון לנטות לדעת המתירים.

כמבואר לעיל בהערה 5, חובת חכמים קלה מחובת התורה, שלפני קיום החובה מהתורה אסור לבטל שום עונה, ולאחר קיום החובה לרוב הפוסקים מותר לבני הזוג לבטל חלק מהעונות (שו"ע אה"ע עו, ו). לפיכך, לפני קיום החובה מהתורה, הדעה העיקרית היא, שבלא סיבה מיוחדת אסור למנוע יותר משנה, ואילו לאחר קיום החובה, טוב שלא למנוע יותר משנה, אבל הרוצים להקל למשך שנתיים רשאים.

תפריט

דילוג לתוכן