ג – המצווה הכללית והחובה הפרטית

מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאשה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב”ה בהולדת אדם, ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה’ ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים (משנה גיטין ד, ב): “לא נברא העולם אלא לפריה ורביה”, שנאמר (ישעיהו מה, יח): “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”.

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. משום שהנישואין הם עניין רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם ורגשותיהם ותקוותיהם והסכמתם של האיש והאשה, ופעמים שגם באמצעים כלכליים ובתמיכתם של ההורים, וההחלטה על קיומם דורשת אחריות ואומץ.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, כיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. ומנגד, כיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב. הרי שהמצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים – מקיימים את המצווה. והחובה מהתורה היא להוליד בן ובת, וכדרך שהקב”ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר (בראשית א, כז-כח): “וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ…” כיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (להלן ה-ו), ואף קבעו זמן לקיום מצוות התורה, שעד גיל מסוים חייבים להתחתן (להלן ז-י).

המצווה הכללית שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, והוא הבועל בחיבור. ולזה רמז הפסוק: “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ” – “האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש” (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ”.

להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו”ע אה”ע א, יג; קנד, ו).[2. מוכרחים לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגידרה להוליד בן ובת, והוסיפו חכמים וחייבו להוליד עוד (כמבואר בהלכות ה-ו). מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו. על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה, ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בישעיהו מה, יח: “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”, וקראו לזה בקיצור ‘לשבת’. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב”ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה. ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ס”ת (להלן הלכה כא). ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת (גיטין מא, א). ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני (יו”ד רסז, עט), כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה (תוס’ שם ‘לא תוהו’; חגיגה ב, ב, ‘לא תוהו’). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג). והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש (מ”א קנג, ט; א”ר יב; מ”ב כד, להלן הערה 21). ולדעת רוב הראשונים (להלן בהערה 21) מוכרים ס”ת גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכ”כ רמב”ן (מלחמות כ, א, בדפי הרי”ף). וכ”כ האלף לך שלמה (אה”ע ב). גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, למרות שלא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש (להלן ו, ז, 8).

יש אומרים שהפסוק בסוף פרשת הבריאה (בבראשית א, כח) נאמר לברכה ואילו הציווי נאמר לנח ובניו (ט, ז). וכ”כ רש”י, רמב”ן, תוס’. ויש אומרים שגם הפסוק הראשון למצווה, וכך משמע בפשטות, שכן דנו בו חכמים ור’ יוחנן בן ברוקה. וכ”כ החינוך, אור החיים, מלבי”ם ונצי”ב. ויש לומר, שגם לסוברים שהפסוק הראשון נאמר לברכה, ממנו למדו את יסוד המצווה הכללית. ולכן על פיו ביארתי את יסוד המצווה בהלכה א’ וכאן.]

ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (להלן ח).

כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן