י – גיל הנישואין לנשים

כפי שלמדנו, קבעה ההלכה, שזמן נישואי הגברים לכתחילה בגיל שמונה עשרה עד עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע, אולם לנשים לא קבעה ההלכה זמן. הסיבה לכך, שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. גבר שלא ילמד את כל יסודות התורה או לא יפרנס את משפחתו, יחשב כעבריין, ולכן הורו חכמים לגברים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה. אולם נשים, שאינן חייבות ללמוד את כל יסודות התורה, ומעיקר ההלכה אינן חייבות בעול פרנסת המשפחה, יכולות להתחתן לפני כן. וכיוון שהגברים חייבים במצוות פרו ורבו, קבעה ההלכה שאסור לאיש לדחות את נישואיו מעבר לגיל עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע. אולם לגבי אשה, כיוון שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה, לא קבעו חכמים זמן שעד אליו האשה חייבת להינשא. ומכל מקום אמרו חכמים, שנכון שתתחתן בהקדם האפשרי, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה (סנהדרין עו, א).

כיוון שיש לאשה מצווה גדולה ועצומה להתחתן וללדת ילדים, צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, ואף הורו חכמים שיקדיש אדם כעשירית מרכושו כדי לסייע לבתו להתחתן (כתובות נב, ב; שו"ע אה"ע קיג, א), אלא שאין בית הדין מתערב לכפות את ההורים בכך (רמ"א אה"ע ע, א).

בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח).[9. לכאורה יש בהלכה זו סתירה. מצד אחד התורה התירה לאב לחתן את בתו מעת לידתה ועד הגיעה לבגרות, ובכך שיקבל את כסף קידושיה מהחתן (שצריך להיות לפחות בן שלוש עשרה), היא נעשית לאשת איש. מנגד אמרו חכמים: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א). כדי להבין את ההלכה צריך לבאר, שעד הדורות האחרונים הפרנסה היתה כרוכה בעבודה פיזית קשה, במשך כל שעות היום, ועל כן היו הנשים תלויות בגברים לצורך קיומן. בזמנים של מחסור, היו הורי הבנות צריכים לשלם לחתן סכום גדול לנדוניה, כדי שיסכים לשאת את בתם לאשה ולהתחייב לשאת בעול פרנסתה. בלא כן, היה חשש שבתם תישאר גלמודה בלא בעל, ילדים ופרנסה. ולעיתים כשעמדה בפני ההורים הצעה של חתן הגון ממשפחה טובה, הזדרזו לחתן את בתם בעודה ילדה ובעוד שהיה בידם כסף לנדוניה, מפני שחששו שמא כשתגדל לא יצליחו למצוא לה חתן הגון או שלא תהיה בידם אפשרות כלכלית להעניק לה נדוניה ראויה. ולעיתים כשהמחסור גבר, הדרך היחידה שנותרה לפני הורים עניים להצלת בתם מרעב ולהבטחת עתידה, לחתן אותה בעודה קטנה לאיש מבוסס. לכן התירה התורה לאב לחתן את בתו הקטנה. ואף בתקופת הראשונים לעיתים נצרכו לחתן קטנות, וכפי שכתבו בעלי התוספות, לפני כשמונה מאות שנה (קידושין מא, א, 'אסור'): "משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם". ולעיתים נהגו כך מפני "שאנו מתי מעט, רגילים לקדש אפילו קטנה, שמא יקדמנו אחר" ולא ימצא שידוך לבתו (רבנו פרץ על סמ"ק מצווה קפג). "שמא אם לא יקח כשיזדמן לו, לא יזדמן לו אחר כך" (רבני צרפת בשיטה מקובצת לכתובות נז, ב). עיין באוה"פ אה"ע לז, ח, כה-כו.

ואם אבי המשפחה נפטר, תקנו חכמים לצורך קיומה של הקטנה, שיוכלו אימה ואחיה לקדשה לאשה. אלא שהואיל וקידושיה אינם מהתורה, אם תרצה להיפרד ממנו, די שתמאן בו בפני עדים, ובכך תתיר את קשריה עימו, וכותבים לה על כך שטר מיאון. אבל משהגיעה לגיל שתים עשרה והביאה סימני בגרות ולא מיאנה, הרי היא אשתו לכל דבר (שו"ע אה"ע סימן קנה).

אמנם כשלא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, הורו חכמים שגם אדם עני לא ישיא את בתו הקטנה בלא הסכמתה המלאה, ורק כשתגיע סמוך לפרקה, היינו סמוך לתקופת נעוריה, אם תרצה להינשא לפלוני, מצווה על אביה לקדשה לו לאשה (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח; תפארת ישראל קידושין ב, ב). ואם לא רצתה עדיין להתחתן, היו ממתינים לה עד שתרצה. ומכל מקום אמרו חכמים (סנהדרין עו, א), שצריך לעודד את הבנות להתחתן בהקדם, כמה שיותר סמוך לגיל הנעורים, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה לעוררה לזנות, וזהו שנאמר (ויקרא יט, כט): "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ", "רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת".

כאשר הנישואין נעשו מתוך הכרח קיומי, למרות שנעשו בלא בחירה של הבת הקטנה, לא היה בהם גנאי, ובנות רבות זכו על ידי כך לנישואין וחיי משפחה מאושרים. בתחילה האיש התייחס לאשתו ביחס אבהי כאל בת יקרה, לאחר שגדלה ועמדה על דעתה, נעשתה לו כאחות. וכשהעמיקו הקשרים ביניהם, נעשתה לו כאם שדואגת לכל מחסורו הנפשי. וכך המשילו חז"ל את היחס של הקב"ה לכנסת ישראל, בשמות רבה נב, ה. צריך להוסיף שהורו חכמים, להימנע מתשמיש עד שתגיע הבת לבגרות. וקראו למי שבעל את אשתו הילדה "משחק בתינוקות", ואמרו שהוא מעכב את המשיח, הואיל ואינה ראויה ללדת וגם אינה שמחה בכך (נדה יג, ב).]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן