חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – המצווה להרבות ילדים

כפי שלמדנו (בהלכה ג) בכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאוד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. ונבאר יותר:

הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה (בראשית א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". וכן נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם ט, א), "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (שם ט, ז). וכן נאמר לאברהם אבינו: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד). וכן בפסוקי הברכה: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: "ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: "וּפָרוּ וְרָבוּ" (ירמיהו כג, ג), "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ" (יחזקאל לו, יא), "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם" (שם, לז).

זהו שכתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

הסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. כפי שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".[5]


[5]. יבמות סב, ב: "רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו… אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע".

אמנם מוסכם שחובת המצווה דרבנן אינה חמורה כחובת פרו ורבו מהתורה, וכמה ראשונים כתבו, שהמצווה היא לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. ולכן מי שקיים פרו ורבו מהתורה ואשתו נפטרה מצווה שישא אשה שיכולה ללדת, אבל אין כופים אותו על כך ואין קוראים אותו עבריין אם נשא אשה שאינה יכולה ללדת (רמב"ן מלחמות ה' יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף), וכן נפסק להלכה (ב"ש א, יד). ולכן כאשר הוא חושש שמא יתעוררו קטטות בין ילדי אשתו הראשונה לשנייה, רשאי לשאת אשה שאינה יכולה ללדת (תה"ד רסג; רמ"א א, ח). גם מחמת קשיי פרנסה אפשר לשאת אשה שאינה יכולה ללדת (ערוה"ש א, ח).

וכן לעניין קיום העונות, מי שעדיין לא קיים פרו ורבו מהתורה, חייב לקיים את כל העונות שבהן אשתו יכולה להיכנס להיריון, ואילו לגבי החובה דרבנן, אם אשתו מסכימה, אינו חייב לקיים את כל העונות הללו אלא רק את חלקן (ברכ"י אה"ע א, ב; פת"ש א; ערוה"ש י; מרן הרב במצוות ראיה אה"ע א). אמנם לדעת בית שמואל א, א, וט"ז א, א, בתירוצו הראשון, גם לצורך החובה דרבנן, חובה לקיים את כל העונות.

הסיבה השנייה מבוססת על המגמה של מצוות פרו ורבו. אמנם רק במקרה שאחד מהם ימות בימי חייו או יתברר שהוא סריס, לא יקיים את חובתו, אבל אם יישאר רווק, כפי שמצוי יותר, יקיים את חובתו. אלא שהמגמה של המצווה הכללית שזרעו יימשך דרך בנו ובתו לא תתקיים. ולדעת הנצי"ב בהעמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות, כיוון שיש חשש שמא בנו או בתו ימותו, יש חיוב דאורייתא להוליד עוד בן ובת. ולדעת הרמב"ם אין חוששים למיתה, ולכן כתב שהמצווה להוסיף עוד ילדים היא משום הערך שבכל ילד וילד.

פירש רש"י (יבמות סב, ב): "אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה – איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים". כיוצא בזה מצינו בבועז שאמרו חכמים (ב"ב צא, א) שהוא אבצן, שהיו לו כמה נשים וזכה להוליד שלושים בנים ושלושים בנות (שופטים יב, ט), וזכה לחתן את כולם. לקראת סוף ימיו, בהיותו קרוב לגיל שמונים, נפטרה עליו אשתו, אבל מתוך דבקותו במצווה, לא הסתפק בילדיו ונכדיו הרבים, וכשהזדמנה לידו המצווה גאל את רות המואביה ונשאה לאשה, וזכה להוליד ממנה את שושלת בית דוד. לא זו בלבד, אלא שכל ששים הילדים הראשונים שלו נפטרו בחייו, ורק עובד שנולד לו מרות המואביה לעת זקנתו נשאר לו עד סוף ימיו. ואף שבדרך כלל ההדרכה לאדם בן שמונים שעדיף שלא ישא אשה יכולה ללדת, מפני שלא יוכל לטפל בילדו ולגדלו כמקובל, מכל מקום במקרה של רות היה בזה חסד מיוחד עם רות המואביה ועם משפחת אלימלך ונעמי. בנוסף, בועז היה בעל משפחה גדולה ועשיר, כך שחשש היתמות של בנו שנולד מרות היה קל יותר. בכל אופן, יש בכך עידוד לקיום המצווה בהידור המירבי, שכן למדנו מכך שלעיתים דווקא מהילד האחרון צומחת ברכה גדולה.

תפריט

דילוג לתוכן