ט – גיל המצווה למעשה

כתבו כמה מגדולי הפוסקים, על פי הגמרא (קידושין ל, א), שלצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של קשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (יש”ש, ברכ”י).

בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראתם אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ”ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כשרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמאים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה.

לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם לגיל מבוגר יותר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שכל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), ושרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.[8. על אפשרות דחיית הנישואין בדיעבד לגיל עשרים וארבע למדנו בקדושין ל, א: “אדידך על צוארי דבריך (רש”י: “בעוד ידך תקיפה על בנך וקודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך – השיאו אשה”) משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי ועד עשרים וארבעה”. כלומר, לדעה השנייה, הורו חכמים להורים שידריכו את בניהם להינשא בין גיל שמונה עשרה לעשרים וארבע. לא לפני גיל שמונה עשרה, מפני שעדיין אין בהם בגרות ואחריות להקמת משפחה, ולא אחרי גיל עשרים וארבע, כי כבר יהיה קשה לעודד אותם להתחתן. ויש להוסיף שברבות השנים האדם נעשה פחות גמיש ופתוח, וקשה לו יותר להתחתן, כפי שאנו רואים בעינינו. ושיערו חכמים שעד גיל עשרים וארבע עוד קל יחסית להינשא, ועד גיל עשרים ושתיים יותר קל. על פי גמרא זו, פסק בים של שלמה א, נז, לגבי מי שרוצה להמשיך לשקוד על התורה: “שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ”ד שנים”. ואם כך לצורך לימוד תורה, ק”ו לצרכי חול. וכ”כ ברכ”י אה”ע א, ט, ופת”ש ה: “ומ”מ יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע”. וכ”כ בזכרון משה אה”ע א, ג (לרבי משה אזולאי, נכד החיד”א); ובספר תולדות אדם אה”ע א, ג (לרבי אייזק יצחק שור); ורב פעלים יו”ד ח”ב, ל. וכך נראה מהרא”ש (קידושין א, מב), שיש קצבה לדחיית המצווה משום תלמוד תורה. ויש שכתבו גיל עשרים וחמש (חפץ חיים, שמ”ש ומגן ח”ב אה”ע כג), וכדי שדבריהם יתאמו לגמרא, ראוי לפרש עד תחילת עשרים חמש. ובבית שמואל א, ה, כתב שאכן לדעת הרא”ש יש קצבה לדחייה, אבל מהרמב”ם משמע שאין קצבה לדחיית הנישואין לשם לימוד תורה, משמע אף יותר מגיל עשרים וארבע, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. ואפשר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע, אם לימודו לשם שמיים, כדי להועיל לעולם, ויצרו אינו גובר עליו, רשאי לסמוך בשעת הדחק על הרמב”ם ולדחות את נישואיו יותר מגיל עשרים וארבע. (ועיין לעיל ד, 12).

ויש שמתעקשים לטעון, שאיננו צריכים להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא צריך להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים. אולם דבריהם מנוגדים להדרכת התורה לנהוג בדרך ארץ (סוטה מד, א; רמב”ם הל’ דעות ה, יא). והם גוזרים בכך על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכשרון שחנן אותם ה’. והם גם נוטים להתכחש למצוות התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ. ועיין לעיל ד, 12, על טענת הרהורי עבירה. ←

מנגד יש טוענים, שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות, וכדרך שנוהגים הצעירים במדינות המפותחות מבחינה כלכלית ומדעית. וגם דבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים, שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרים רווקים שנים ארוכות. מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהזמן עובר, ההתלהבות פוחתת וקשה להם יותר להחליט לכרות ברית עולם של נישואין. זו אחת הסיבות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות שבהן הצעירים דוחים את מועד הנישואין יתר על המידה. ]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן