יב – מצוות הצעירים, ההורים והחברה

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה, אתגר גדול. תוך שנים ספורות הצעירים צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב), שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): “קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת”. כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אח”כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם עבור חתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד, נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות.[10. כתובות נב, ב: “ועד כמה (צריכים ההורים לתת לחתונת בתם)? אביי ורבא דאמרי תרוויהו: עד לעישור נכסי”. ולכן אם נפטר האב בלא שהביע את דעתו, כמה ברצונו לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות סח, א; שו”ע קיג, א). אבל אין כופים על כך (רמ”א ע, א). וכתב מהר”מ מינץ א, לא, שאסור להפלות את הבת ולתת לה יותר מאשר לבן. וכן כתבו תוס’ כתובות נ, ב, ‘ומאי’, בשם ר”ח, שאסור לתת לבת יותר מעשירית הנכסים, כדי שלא להפלות לרעה את הבנים ולהעבירם בזה מהירושה. אבל לא נהגו כן (רמ”א קיג, א; ט”ז א). משום שלעיתים המציאות היתה, שאם ההורים לא נתנו לבת יותר, לא יכלו למצוא לה חתן.

מפשט הגמרא כתובות נב, ב, משמע שמצוות ההורים לחתן את הילדים מהתורה. ולדעת רבים מדברי קבלה, שמעמדם בין דאורייתא לדרבנן, שכן המקור בנביא (ר”ן, מאירי, ריטב”א). ויש אומרים שהמצווה מדרבנן והפסוק אסמכתא (לחם משנה בביאור הרמב”ם אישות כ, א). ואמנם כתבו הראשונים שזו חובת האב, אבל האם שפטורה מחובת פרו ורבו פטורה גם מזה (ר”ן, מאירי). אבל ברור שיש לה בזה מצווה גדולה, וכשם שיש לה מצווה גדולה בפרו ורבו, כמבואר בהלכה ג. נלענ”ד שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מהעשירית שההורים צריכים להשקיע בחתונת ילדם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה. עוד נלענ”ד שיש מקום לומר שההוראה להקדיש עשירית מהרכוש לצורך כל חתונה, היתה בעת שלרוב האנשים היו בערך חמישה ילדים שהגיעו לגיל חתונה. לפי זה, מי שזכה בעשרה ילדים, צריך להקדיש כחמישה אחוז מרכושו לכל ילד. אלא אם כן הוא ממשיך לחסוך ולהגדיל את הונו, שאז לקראת כל חתונה ישקיע עשירית ממה שיש לו באותו זמן. ]

גם החברה ככלל מחויבת ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.[11. יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.

מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן