חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – כלה

א – הכנות הכלה

לקראת החתונה הכלה צריכה ללמוד את יסודות מצוות שמחת עונה ודיני הטהרה, וטוב ללמוד זאת בעזרת 'מדריכת כלות'. כמו בכל תחום יש מדריכות יותר טובות ויש פחות. סימן למדריכה טובה שהיא בקיאה בהלכות ויודעת להסבירן היטב, ומרחיבה בביאור מצוות שמחת עונה והסברת ערכה (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו פרקים א-ג), ומתוך כך ממשיכה לביאור הלכות טומאה וטהרה, שנועדו לכוון, לרומם ולהעצים את האהבה והשמחה. אבל מדריכה פחות טובה, הופכת את היוצרות, ואינה מבססת את ההדרכה על עיקר המצווה שהוא החיבור השלם, וגם את ההלכות אינה מבארת היטב.

רוב ככל הכלות נוהגות כיום להיעזר בגלולות הורמונליות כדי להסדיר את מועד הווסת האחרון שלפני החתונה, כך שיחול בזמן שהכלה תספיק להיטהר לקראת החתונה, ועם זאת, יחול לפחות שלושה שבועות לפני החתונה, כדי שמיד לאחר שהכלה תיטמא מדם בתולים ותפסיק לקחת את הגלולות – יגיע הווסת הבא, ומשך זמן הטומאה יתקצר. ראוי לדעת, שישנן גלולות שונות, וכל אחת מהן טובה לרוב הנשים ולחלקן גורמת דימום מועט בין המחזורים או מצב רוח לא טוב. לפיכך, הכלה צריכה להתייעץ עם רופאה שמכירה את הנושא בזמן שתספיק ליטול גלולות שני מחזורים לפני החתונה, כדי שאם תראה שהגלולות אינן טובות לה, הרופאה תוכל לשנות את סוג הגלולות או את המינון שלהן, והכלה תגיע לחתונה טהורה ורגועה.

ב – זהירות מחופת נידה

על הכלה להשתדל ככל יכולתה להגיע לחתונה כשהיא טהורה. שאם לא כן שמחת החתונה תיפָגע מאוד, והחתן והכלה יצטרכו להיזהר בכל דיני ההרחקה שלמדנו לעיל (בפרק ג). בכלל זה יהיה אסור להם לתת יד זה לזה ולהעביר חפץ מזה לזה. אמנם בעת החופה, כדי למנוע בושה, יהיה מותר לחתן לכסות את הכלה בהינומה, ולענוד את הטבעת על אצבעה, ולתת לה את כוס היין והכתובה, תוך השתדלות שלא לנגוע בה. בנוסף, עד שהכלה תיטהר חל עליהם איסור 'ייחוד', ויהיה עליהם לישון בחדרים נפרדים בבית ההורים, או בבית אחר שיש בו עוד אנשים (כמבואר להלן הלכה יג). כמו כן, לאחר החופה יהיה אסור להם להתייחד ב'חדר הייחוד'.[1]

בנוסף, יש אומרים שהנישואין תלויים בכך שהחתן והכלה יתייחדו ייחוד גמור שראוי למצוות עונה, וכאשר הכלה אינה טהורה הם אסורים בייחוד, וממילא הנישואין אינם חלים (רמב"ם). אמנם כיוון שדחיית החתונה תגרום להפסדים גדולים ועוגמת נפש, נוהגים כדעת רוב הפוסקים, ומקיימים את החתונה גם כשהכלה אינה טהורה.[2]


[1]. ארבעה טעמים להיתר נתינת הטבעת בחופת נידה: א) הואיל ועדיין לא התקדשה, דינם כדין שאר גברים ונשים שמותר להם להעביר חפץ מיד ליד גם אם בלא כוונה יגעו זה בזה (או"ז א, שמא). ב) לרמב"ם ויראים אין איסור להושיט דבר מיד ליד זולת יין, וכדי למנוע בושה, בדין דרבנן אפשר לסמוך עליהם. ג) גם למחמירים, כדי למנוע בושה גדולה מאוד, מותר לעבור על איסור חכמים. ד) הואיל וזה נעשה לפני כולם לזמן קצר אין חשש. וכ"כ למעשה באר היטב אה"ע סא, ח; בניין ציון קלט, עקרי הד"ט יו"ד כא, ד; דברי מלכיאל ה, רו; דרכי טהרה י, יז. וכן מותר לחתן למסור את הכתובה ולתת את היין לכלה, תוך זהירות שלא יגע בידה. בעת שילכו לחדר הייחוד לא יתנו יד (לשולחן שלמה יג, יד, אם הם מאוד מתביישים, תעטה הכלה כפפות וכך יתנו יד). למנהג יוצאי אשכנז ותימן שנוהגים לנעול את חדר הייחוד, בחופת נידה אסור לנעול, ואף צריך להודיע לאחד מבני המשפחה שיכנס באמצע בלא לדפוק, ועל ידי כך בני הזוג לא יהיו שם באיסור ייחוד.

[2]. בכתובות נו, א, מבואר שקניין הנישואין נעשה על ידי חיבת החופה, והסתפק רב אשי האם דווקא חופה שראויה לביאה (חיבור) קונה, או שהחופה קונה גם כשאינה ראויה לביאה כחופת נידה. ונשאר הדבר בספק. הרמב"ם פסק (אישות י, ב): "אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה – לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". וכן דעת גאונים ורי"ף. מנגד, דעת רא"ש, ר"ן, ריטב"א ועוד, שגם חופת נידה גומרת את הנישואין, כי ייחוד הראוי למצוות עונה אינו מעכב. וכל מה שהגמרא הסתפקה הוא רק לגבי 'תוספת הכתובה', אם החתן מקנה אותה בחופת נידה. למעשה כתב בשו"ע אה"ע סא, ב: "כשר הדבר שלא תינשא עד שתטהר". והרמ"א כתב: "ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין. ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה". שכן לדעת רבנו פרץ, הבעיה בחופת נידה היא חשש מקח טעות כאשר החתן לא יודע זאת. ולדעת בית שמואל סד, ה, גם הרמב"ם יסכים שאם הודיעו לחתן, החופה קונה. לפיכך, בשעת הדחק, אפשר לקיים חופת נידה (ט"ז אה"ע מד, ז; רב פעלים ח"ב יו"ד כ).

ג – בדיקות בתולה

הכלה צריכה להיטהר לקראת חתונתה מדם וסתה, וכן מחשש 'דם חימוד' כפי שנלמד בהלכה הבאה. כדי להתחיל בתהליך הטהרה עליה לבצע בדיקת 'הפסק טהרה' לפחות שמונה ימים לפני החתונה. לאחר מכן, כשתשקע החמה, תתחיל בספירת שבעת הימים הנקיים. במשך שבעת הנקיים על הכלה לבדוק את עצמה בכל יום פעמיים, פעם בבוקר ופעם לפני השקיעה. ואם קשה לה, תבדוק את עצמה בכל יום פעם אחת. אם שכחה ובדקה את עצמה רק פעמיים במשך שבעת הימים, יצאה ידי חובת הבדיקות (כמבואר לעיל ד, ח).

בדיקות הפסק הטהרה ושבעת הנקיים מתקיימות על ידי בד לבן שנקרא 'עד בדיקה', והן נועדו לוודא שאין דימום מהרחם (לעיל ד, ב). בדרך כלל, צריך לקיים בדיקות אלו בעומק הנרתיק ו'בחורים ובסדקים', היינו בכל צידי הנרתיק (לעיל ד, ג). אולם מחמת קרום הבתולים אין אפשרות לכלה לבדוק בתוך הנרתיק אלא רק בפתחו, בלא לגרום לשמץ כאב, כדי שלא ייצא דם מקרום הבתולים.

שבעת הימים מסתיימים בדיוק שבוע לאחר ההפסק, שאם הפסק הטהרה התקיים לקראת סוף יום שלישי, ובליל רביעי התחילה בשבעת הנקיים, כך גם בשבוע הבא שבעת הנקיים יסתיימו בסוף יום שלישי, ומיד לאחר צאת הכוכבים בליל רביעי תוכל לטבול.[3]


[3]. שכחה לקיים את בדיקת 'הפסק טהרה', תתחיל לספור שבעה נקיים למחרת, ואם היום השביעי מסתיים בליל החתונה, תטבול ביום השביעי, שכן בפועל היא תיפגש עם החתן רק בלילה (עי' לעיל ה, ט, 9). אם שכחה יומיים ויותר, יקיימו חופת נידה ותטבול בתום שבעת הימים הנקיים. אמנם כאשר הדבר קשה במיוחד יש לשאול חכם, שכן יש אומרים שבשעת הדחק, אם הווסת הסתיים זמן רב לפני כן, אפשר לסמוך על הסוברים ש'הפסק טהרה' אינו מעכב (לעיל ד, סוף הערה 9, ובדעת זכרון יוסף לעיל ד, 4), ועל הרמב"ם שסובר שדי בבדיקת קינוח חיצונית שאותה מן הסתם הכלה עשתה (לעיל ד, 4). עי' טה"ב ח"א ט, א.

ד – טהרה מדם חימוד

תיקנו חכמים שכאשר תתרצה הכלה להתחתן, תספור שבעה ימים נקיים ותטבול. מפני שאולי מתוך ההבנה שהנה היא עומדת להינשא ולהתחבר עם חתנה חיבור גמור, ייצא ליבה אליו בחמדה ומתוך התרגשותה ייצא מרחמה 'דם חימוד' ותיטמא ממנו (נדה סו, א). ואף שבדקה את עצמה ולא ראתה דם, ייתכן שיצא דם מועט ואבד בלחות הטבעית המצויה בנרתיק. הזמן שבו חוששים ל'דם חימוד' הוא בעת ההסכמה להינשא, שאז מתבהרת לכלה ההכרה שהיא עומדת להינשא. ואם ההסכמה לנישואין ניתנה זמן רב לפני החתונה, הזמן שבו יש סיכוי שתראה 'דם חימוד' הוא כשיתחילו בהכנות האחרונות, כשבועיים או שלושה לפני החתונה.

גם אשה שאינה רואה וסתות, כדוגמת מבוגרת שפסקה מלראות דם וסת, כיוון שקיבלה הצעת נישואין והסכימה, ייתכן שתתרגש ותראה 'דם חימוד', ועליה לספור שבעה נקיים ולטבול לקראת חתונתה (נדה סו, א). ואף שרוב הסיכויים שלא ראתה דם, כיוון שתיקנו חכמים שכלה תספור שבעה נקיים ותטבול לקראת חתונתה, עליה לברך על הטבילה.

כלה שיכולה להיטהר מהווסת האחרון שבוע או שבועיים לפני החתונה, נכון שתדחה את שבעת הנקיים כדי שתטבול יום או יומיים לפני חתונתה, ולכל היותר ארבעה ימים לפני החתונה. מפני שיש אומרים, שככל שמתקרב מועד החתונה, הסיכוי שתתרגש וייצא 'דם חימוד' גובר, ולכן טוב שתקרב את טבילת טהרתה למועד חתונתה. בנוסף, טוב שגם לאחר טבילתה תבדוק את עצמה בכל יום עד יום חתונתה בבדיקה של קינוח חיצוני, כדי להבטיח שלא החלה לראות דם מחמת חימוד.[4]

טבלה הכלה ונטהרה לקראת החתונה, והתעוררה קטטה וביטלו את החתונה, ושוב חזרו והסכימו להתחתן – צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים ולטבול, שמא בעת חידוש קביעת הנישואין ראתה 'דם חימוד' (שו"ע קצב, ג).

גם המחזיר גרושתו, ואפילו היא מעוברת ממנו, צריכה לספור שבעה נקיים ולהיטהר מחשש 'דם חימוד' (שו"ע קצב, ה; רדב"ז ג, תכג; תורת השלמים ט).

גם כאשר קשישים מתחתנים, הכלה צריכה לספור שבעה נקיים ולהיטהר. אבל אם ברור שכבר פסקה מהחתן גבורת אנשים, ומגמת הנישואין לשם ידידות ועזרה, אינה צריכה לחשוש ל'דם חימוד' ולספור שבעה נקיים.[5]


[4]. לדעת רוב הראשונים, החשש הוא שמא בעת הסכמת הכלה להינשא תראה דם חימוד, וכיוון ש'דם חימוד' יוצא ברגע ופוסק, אינה צריכה לעשות 'הפסק טהרה' אלא רק לספור שבעה נקיים. יתר על כן, לדעת ראבי"ה, כיוון שרק ברגע ההסכמה יש חשש שתראה 'דם חימוד', אם אז שמה לב שלא הרגישה – טהורה ואינה צריכה שבעה נקיים. אולם שאר הראשונים סוברים שאין סומכים על הרגשתה, אלא חוששים שנטמאה וצריכה לספור שבעה נקיים ולהיטהר. לגבי בדיקת שבעה נקיים, יש אומרים שמעיקר הדין לא צריכה לבדוק במשך שבעת הנקיים (רשב"א ומאירי), ורבים סוברים שכדי שייחשבו נקיים צריכה לבדוק את עצמה פעם אחת בשבעת הנקיים (ראב"ד, רמב"ן, טור ושו"ע קצב, א. רשב"א למעשה). ויש אומרים שתבדוק בכל יום, כדרך כל שבעה נקיים (רא"ה).

מנגד, יש אומרים, שחשש 'דם חימוד' אינו בעת ההסכמה להינשא בלבד, אלא מעת ההסכמה להתחתן ועד הנישואין יש חשש שתראה 'דם חימוד', וככל שמתקרב זמן הנישואין "יותר לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה" (רא"ש נדה י, ד), ולכן אף שאינה צריכה 'הפסק טהרה', צריכה לבדוק בכל יום משבעת הנקיים. על פי סברה זו, נהגו להסמיך את שבעת הנקיים לחתונה (תוס' יומא יח, ב, 'והאמר', רשב"ם והגה"מ). וכתב הרמ"א קצב, ב, שלפי מנהג זה גם אין להרחיק את בעילת המצווה מהטבילה יותר מארבעה ימים, ואם עברו יותר מארבעה ימים מהטבילה לבעילת המצווה, תבדוק את עצמה בכל יום, שמא מתוך חמדתה ראתה דם. ע"כ. ולב"ח (קצב, ד), וחכ"א קטו, ג, גם אם טבלה פחות מארבעה ימים לפני בעילת המצווה, צריכה לבדוק את עצמה בכל יום בין הטבילה לבעילה. אולם כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד גם אם עבר יותר משבוע ולא בדקה, טהורה (שיורי ברכה וחוו"ד).

למעשה כתבתי שטוב שתבדוק עצמה בבדיקה חיצונית בכל יום עד החתונה, שכן לסוברים שהחשש הוא בעת הצעת הנישואין, מדובר על דם מועט של חימוד, אבל לסוברים שככל שהחתונה מתקרבת ההתרגשות גוברת, נראה שהחשש הוא שמא ההתרגשות תגרום להקדמת הווסת, ולכך די בבדיקת קינוח חיצוני. בנוסף, ממילא בתולה אינה יכולה לבדוק הרבה יותר מקינוח חיצוני, וזאת בצירוף דעת הרמב"ם ודעימיה שגם בשבעה נקיים די בקינוח חיצוני (לעיל ד, 4), ובצירוף דעת רוב הראשונים שחשש דם חימוד הוא רק בתחילה. מי שרגילה להסתכל על הקינוח בשירותים, מקיימת בכך בדיקה חיצונית.

לגבי יסוד דין דם חימוד, מסופר בנדה כ, ב, שר' אלעזר ורבא ידעו להריח דם ולדעת אם יצא מחמת חימוד או וסת. לר"ן, על פי זה ידעו לטהר אשה מפני שדם חימוד טהור, ורק בכלה אסרוהו חכמים שמא נמשך עימו דם נידה. לאור זרוע דם חימוד טהור מהתורה ואסור מדברי חכמים. ולדעת רוב הראשונים והאחרונים, דם חימוד שיצא בהרגשה טמא מהתורה, וידיעת החכמים רק ביטאה את בקיאותם בדמים (רשב"א, תוס' הרא"ש שם; רמב"ם איס"ב ה, א; שועה"ר קפג, ב, ועוד רבים). אבל אם דם החימוד יצא בלא הרגשה, חיוב טבילת הכלה מדברי חכמים, קל וחומר כאשר לא ראתה דם כלל, שחיוב הטבילה מדברי חכמים (מגיד משנה איסו"ב יא, י; ט"ז קצב, א, ועוד).

[5]. עיקר 'דם חימוד' נובע מההתרגשות לקראת שמחת הנישואין, שיש בה איחוד קבוע ושמחת עונה. שכך יש ללמוד מדין כלה ששודכה בלא שראתה את החתן, שעליה לספור שבעה נקיים ולהיטהר מחשש 'דם חימוד'. ואם אח"כ ימים ספורים לפני החתונה תראה לראשונה את החתן, אינה צריכה לחשוש שוב ל'דם חימוד', כי עיקר חשש 'דם חימוד' הוא בעת ההחלטה על החיבור שבנישואין (חת"ס יו"ד קפד; בית שלמה מ, ועוד רבים). וכן אשה שבעלה חזר ממדינת הים אחר זמן רב, אינה צריכה לשבת שבעה נקיים (תפארת למשה על הט"ז א; שולחן גבוה קצב, ט).

יש אומרים שבני זוג שקיימו זוגיות ארוכה בלא נישואין כהלכה, וזכו לחזור בתשובה, ואח"כ התעוררו להתחתן כהלכה בחופה וקידושין. גם אם פסקו וסתותיה, ואף נטהרה מנידתה, עליה להיטהר לקראת הנישואין בהפסק טהרה, שבעה ימים נקיים וטבילה (טה"ב ט, ד). אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שאינה צריכה לטבול, שהואיל והיו בזוגיות קבועה, לא מתעוררת חמדה מיוחדת לקראת הנישואין (אשרי האיש כו, לו; שבט הקהתי ו, שיז). (לדעת חוות דעת קצב, א, כיוון שעיקר החשש שיצא 'דם חימוד' הוא בעת בקשת הנישואין וההתרצות, אם לפני כן תניח מוך דחוק בנרתיק, ואחר שתסכים תוציא ותראה שאין בו דם, לא תצטרך לשבת שבעה נקיים. ולצורך גדול, כגון מבוגרים שרוצים להתחתן תוך ימים ספורים, ניתן לסמוך עליו).

ה – טעם רוחני להימנעות מפגישה שבוע לפני החתונה

על פי כללי ההלכה והסייגים שקבעו חכמים בדיני כתמים, הדין היה צריך להיות, שרק אם הכלה תראה בפועל דם מחמת חימוד, תיטמא, אבל אם בפועל לא תראה דם מלבד דם הנידות הקבוע, אין צורך שתחשוש לדם נוסף של חימוד. אולם החמירו חכמים בדין זה יותר, וחששו שמא יָצא דם חימוד ולא ראתה אותו כי אבד, ולכן תיקנו שכל כלה תיטהר מחשש דם חימוד. כפי הנראה היה לחכמים גם טעם רוחני, שכל כלה תיטהר לקראת חתונתה מתקופת התהייה והחיפושים, שבה לא זכתה להשלים את עצמה בזוגיות, ורק יכלה לחמוד ולהשתוקק. ותקדש את עצמה בשבעה ימים נקיים ובטבילה לקראת התחברותה עם בעלה באהבה ובשמחה. ספירת ימים אלו היא כעין ספירת שבעת השבועות שספרו ישראל לקראת מתן תורה, שנחשב כ'יום החתונה' שבין הקב"ה לכנסת ישראל.

כהמשך לכך, בדורות האחרונים התפשט מנהג נאה בישראל, שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלקראת הנישואין, ורבים משתדלים גם שלא לדבר בטלפון. נראה שהיסוד ההלכתי לכך הוא בדברי הראשונים הסוברים שככל שמתקרב מועד הנישואין ועדיין אי אפשר להתחתן, חשש דם החימוד עלול להתגבר, ואם ייפגשו יש לחשוש לכך יותר. הטעם הרוחני למנהג, שבשבוע מיוחד זה, מתוך הגעגוע וההשתוקקות לשמחת הנישואין, ייטהרו מהתקופה שבה היו חסרים ורק יכלו לחמוד ולהתגעגע, ויתקדשו לקראת נישואיהם בשמחה ובאהבה.[6]


[6]. מנהג זה מתאים להכנות הרוחניות הנדרשות לקראת החתונה. אמנם בעבר פחות נהגו במנהג זה, הואיל ופעמים רבות משפחות החתן והכלה גרו בישובים שונים, והגיעו לחתונה יום או יומיים לפני כן, והיה ראוי שהחתן והכלה ייפגשו לקראת חתונתם. אולם בדורות האחרונים, שבהם החתן והכלה מרבים להיפגש לאחר הסכמתם להתחתן, מנהג זה מבטא את משמעות תקנת חכמים לספור שבעה נקיים לקראת החתונה, ולכן הוא התקבל בהדרגה בקהילות רבות בישראל. ויש למנהג זה גם יסוד הלכתי בדעת תוס' ורא"ש שהובאה בהערה הקודמת, לפיה חשש החימוד גובר ככל שמתקרב מועד החתונה, ולכן לכתחילה עדיף שלא להיפגש כדי שלא להגביר את חשש החימוד. עוד תועלת, שהואיל ובימים שלפני החתונה ההשתוקקות גוברת, נכון שהחתן והכלה יגדרו את עצמם יותר כדי שלא יכשלו. אמנם כיוון שמנהג זה אינו חובה, בשעת הצורך אפשר להיפגש.

בעת שהחתן והכלה מגיעים לאולם החתונה, אין צורך שיתאמצו שלא לראות זה את זה, שהואיל והם עומדים להינשא עכשיו – אין חשש דם חימוד, שכן דם חימוד נובע מהשתוקקות שלא ניתן להגשים, וזה צד החיסרון והטומאה שבחימוד זה, ואילו כאן הם עומדים להינשא בקדושה ובטהרה, ולכן אין חשש מכך שיראו זה את זה.

ו – תשובה לקראת החתונה

מצווה לחתן ולכלה להתעורר בתשובה לקראת חתונתם, ובמיוחד ביום חתונתם, ויתפללו לה' שיזכו לחיות יחד באהבה ובשמחה, ויזכו לעסוק בתורה ובמצוות, ולעזור זה לזה להוציא אל הפועל את כל כישרונותיהם ולהגשים את כל שאיפותיהם הטובות, לתפארת התורה, ולבניין העם והארץ. ויזכו לכבד את הוריהם, וללדת ילדים ולגדלם לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים. ויזכו לבריאות טובה ולפרנסה טובה. ויזכו לקיים שבתות וחגים מתוך שמחה ונחת. וטוב שיתפללו גם על בני משפחתם וחבריהם.

אמרו חכמים (יבמות סג, ב): "כיוון שנשא אדם אשה – עוונותיו מתפקקין (נסתמים), שנאמר (משלי יח, כב): "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". ואף הכלה זוכה לכך ביום חתונתה, שכל מה שאמרו חכמים על החתן חל גם על הכלה. הטעם שנמחלים עוונותיהם, משום שבעודם רווקים הם כשני חצאים שלא מצאו את השלמתם, וכמו שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם". והם עדיין שרויים בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב). ועל ידי שהם מתחתנים באמונה ובאהבה כדת משה וישראל, הם מתאחדים ומשלימים את עצמם ודומים כמי שנולדו מחדש, ועוונותיהם שהשפיעו לרעה על אופיים נחבאים ונסתמים. אם יזכו לחזור בתשובה שלימה, עוונותיהם יתהפכו לזכויות, ויחד עם כל נטיותיהם הטובות יצמחו ויפרחו להעמיק ולהגדיל את אהבתם ולהעצים את חייהם. אבל אם יחזרו לחטוא, העוונות יחזרו למקומם, והנטיות והצדדים הרעים שבאופיים יצוצו כקוצים, וימררו את חייהם.

ביום הכיפורים אנו מתאמצים מאוד לחזור בתשובה בכנות וביושר, וביום החתונה, מגודל קדושת המעמד, החתן והכלה יכולים לזכות בכך בלא מאמצים מיוחדים. מפני שהם באמת רוצים לחיות מעתה ואילך באמונה ובאהבה, להקים משפחה טובה ולעשות מעשים טובים. לכן תשובתם מתקבלת ביום זה באופן מיוחד, ומתוך כך תפילותיהם נענות.

ז – מנהג צום ביום החתונה

ברוב קהילות ישראל, נהגו שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם, כדי שיְטהרו ויזככו את עצמם בתשובה, ומתוך כך יתפללו לה', שיְזַכֵּה אותם ברוב חסדיו, להגשים את כל השאיפות הטובות שלהם. בנוסף, חששו שמא מתוך המתח והלחץ יהיו חתנים שיַרבו לאכול ולשתות, ולא יגיעו לחופה בכובד הראש הראוי, ואולי אף לא יהיו מרוכזים מחמת שתיית משקאות אלכוהוליים. ויש קהילות של יוצאי ספרד ועדות המזרח, שבהן לא נהגו לצום ביום החתונה, ויש קהילות שבהן נהגו שהחתנים צמים והכלות אינן צמות, ותשובתן של הכלות נעשתה בטבילתן לקראת החתונה. למעשה, נכון לכל חתן לנהוג כאביו ולכל כלה לנהוג כאִמהּ. ובעלי תשובה יבחרו את המנהג הטוב בעיניהם.

גם במשפחות שמנהגן לצום, אין מתענים בימים שאסור להתענות בהם, כראש חודש, חנוכה וחודש ניסן. חתן או כלה שחוששים שהתענית תתיש אותם או תגרום להם לכאבי ראש, אינם חייבים לצום. אמנם בעבר רק מעטים הקילו בזה, אולם כיום, לאחר שהתרגלנו לחיי שפע ופינוק, הצומות נעשו קשים יותר מבחינה נפשית, ולכן כאשר הצום גורם לצער – מקילים, מפני שצום זה נועד לעורר לתשובה ולא לשם כפרה וזיכוך על ידי קבלת ייסורים. וכן מצינו ביחס לצומות נוספים, שבעבר רבים נהגו לצום בהם לשם כפרה וזיכוך בקבלת ייסורים, ואילו כיום ההדרכה המקובלת להרבות בצדקה, לימוד תורה ותשובה במקום לצום. לפיכך, החוששים מהתענית אינם חייבים לצום, ויאכלו וישתו כפי צרכם, ויימנעו ממשקה אלכוהולי, ויתעוררו בתשובה על ידי קביעת לימוד ביום החתונה ומתן צדקה. ואם יש בכוחם, מוטב שיצומו עד חצות היום.

מנהג הצום נמשך עד לאחר החופה או עד צאת הכוכבים, המוקדם מביניהם (חכמ"א קכט, ב; שדי חמד מערכת חתן וכלה ד).[7]


[7]. מנהג הצום לחתן ולכלה היה רווח בכל קהילות יוצאי אשכנז (שו"ת מהר"ם מינץ קט; רמ"א אה"ע סא, א; או"ח תקעג, א). יש טוענים בטעות שבכל קהילות ספרד והמזרח לא נהגו לצום, אולם באמת ברוב הקהילות נהגו לצום. יש קהילות שהחתן והכלה נהגו לצום, ומהן: קהילות הבלקן, כורדיסטאן ואלג'יר (כנה"ג אה"ע סב הגה"ט, טו; זה השולחן, קד, טו). ויש קהילות שבהן נהגו שרק החתן צם, ומהן: בבל, רוב קהילות צפון אפריקה ובכללן מרוקו, ג'רבא ולוב (בא"ח שופטים יג; נהגו העם, חתונה, יא; שמש ומגן ח"ב אה"ע, כא, ג; שואל ונשאל ח"ג או"ח סי' ב ו-ד; סידור עוד אבינו חי עמ' תרפה). הקהילות שבהן לא נהגו לצום כלל: סוריה, מצרים, קושטא, וכל קהילות תימן (ברכ"י או"ח תע, ב; מזבח אדמה כג ע"ב). וכן נהגו בדורות האחרונים בארץ ישראל חלק מעולי קהילות הספרדים והמזרח (יבי"א ח"ג ח, יז; ט). והנכון שכל חתן ינהג כאביו וכל כלה כאִמהּ, וכאשר קשה להם לצום, יצומו עד חצות.

החתן והכלה אינם צריכים לקבל על עצמם תענית במנחה שלפני יום החתונה, הואיל והם צמים כפי המנהג שהתקבל בקהילות רבות (מ"ב תקסב, יא). יש נוהגים שגם בימים שאין אומרים בהם תחנון, אין צמים (א"ר תקעג, ג).

ח – 'בעילת מצווה'

מעלה מיוחדת יש בחיבור הראשון, שנקרא גם 'בעילת מצווה', שבו החתן והכלה מתחברים חיבור גמור וכורתים ברית עולם ביניהם. וכדרך שאמר אדם הראשון לאחר שפגש את אשתו ונשאהּ: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כג-כד). מתוך כך יוכלו להמשיך לבטא את איחודם במצוות עונה, באהבה ובשמחה במשך כל ימי חייהם. ומתוך כך גם יזכו לקיים את מצוות פרו ורבו (תוס' כתובות ד, א).

הבתולים מבטאים את שמירת הכלה על עצמה עבור בעלה, שהוא יפתח את מעיין החיים שבה, ומתוך עונג ושמחה תזכה להוליד ממנו בנים ובנות. יש בחיבור זה שפותח את הבתולים עונג, ולעיתים גם כאב, שמבטא את הברית שהחתן והכלה כורתים ביניהם. ברית שתימשך תמיד, בטוב וברע. כדרך שנאמר (יחזקאל טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כלומר, למרות שהעולם מלא בחסרונות, וגם החתן והכלה אינם מושלמים, הנכונוּת של הכלה להיפתח אל חתנה כדי שיוכלו להתחבר, והנכונות של החתן להתחייב לדאוג לאושרה, מחפות על כל חיסרון. בכך נכרתת ביניהם ברית עולם, שעל ידי קיומה יזכו להמשיך את חייהם המשותפים לעד – בעולם הזה על ידי צאצאיהם, ובעולם הבא באיחוד נשמותיהם.[8]


[8]. בשאלה מדוע החיבור הראשון נקרא 'בעילת מצווה', ביארו תוס' (כתובות ד, א, 'בעילת מצוה'), שעל ידה האיש והאשה מתקשרים בברית, ומתוך כך יגיעו למצוות פריה ורביה. וכך כתבתי למעלה. ויש שהבינו ש'בעילת מצווה' היא רק הכנה למצוות פרו ורבו, שכן אמרו חכמים (יבמות לד, ב), שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (עי' ב"ח אה"ע סג, א; חת"ס כתובות ד, א; תורת חיים או"ח ע, ה). אולם כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ד; ב, א, מצוות עונה עומדת בפני עצמה ואינה תלויה במצוות פרו ורבו, וזו המצווה הגדולה ב'בעילת מצווה', שבה יתחילו לקיים את מצוות עונה (וכדברי התוס'), ומתוך כך גם יזכו למצוות פרו ורבו. וכן מבאר בהתעוררות תשובה א, מא, שנקראת 'בעילת מצווה' גם בעקרה, כי על ידה "מתקרבת אליו ובאין לידי אחוה ואהבה וריעות ושלום…".

הברית נכרתת במסירות, וכעין ברית מילה לבנים, כך 'בעילת מצווה' תוך פתיחת הבתולים לכלה. וכיוון שנכרתה בדם, היא מתקיימת גם ברגעי משבר ומחפה על הנפילות, וכנאמר לגבי יציאת מצרים (יחזקאל טז, ו-ח): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי… וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲ-דֹנָי אלוהים וַתִּהְיִי לִי". יציאת מצרים נחשבת כקידושין שבין ה' לעמו ישראל (פנה"ל מועדים יג, ב), מעין בקיעת הבתולים שבבעילת מצווה. שכן נתן ה' לישראל בעת שיצאו ממצרים שתי מצוות בדם, ברית מילה וקורבן פסח (שבו הקריבו במסירות נפש את אלהי מצרים), שנאמר: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (פסיקתא רבתי יז).

היו קהילות שנהגו בהן, שהחתן מברך אחר שמצא את כלתו בתולה ברכת שבח והודאה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר צָג אֱגוֹז בְּגַן עֵדֶן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, בַּל יִמְשֹׁל זָר בְּמַעְיָן חָתוּם, עַל כֵּן אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁמְרָה בְּטָהֳרָה וְחֹק לֹא הֵפֵרָה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם". ברכה זו לא נזכרה בתלמוד אלא הובאה בכתבי גאונים וראשונים רבים, ומהם: רב עמרם גאון, רא"ש כתובות א, טו; טור אה"ע סג, והובאה כמנהג יש אומרים בשו"ע אה"ע סג, ב. והרמ"א הוסיף על פי רבנו ירוחם שצריך לאומרה על כוס יין. אמנם כיום אין נוהגים לאומרה (ערוה"ש אה"ע סג, י).

ט – בתולים בעבר וכיום

הכתובה שתיקנו חכמים נועדה להבטיח את זכויותיה של הכלה ובמרכזה הסכום שתקבל במידה והנישואין יגיעו לקיצם, בגירושין או במות הבעל. לגבי גובה הסכום שבכתובה, תיקנו חכמים, שהנושא בתולה, הואיל והוא זוכה לדעת שהוא היחיד אצלה, יתחייב על מאתיים זוז לכל הפחות. והנושא כלה שאינה בתולה, יתחייב על מאה זוז לכל הפחות (כתובות י, ב). בעבר, אם לאחר בעילת המצווה לא יצא דם, התברר שהכלה לא היתה בתולה, והחתן היה יכול לטעון שהואיל והתחתן עמה על סמך ההנחה שהיא בתולה, יש לבטל את הנישואין, או להפחית את הסכום שבכתובה. אבל כיום, כאשר לא נמצא דם לאחר בעילת מצווה, אין אפשרות לטעון זאת, שהואיל והכלה מבוגרת, מעל גיל שמונה עשרה, פעמים שבאופן טבעי קרום הבתולים נמתח מאליו והפתח נפתח, ולא יוצא דם בעקבות החיבור. וככל שהכלה יותר מבוגרת, הסיכוי שלא ייצא דם בחיבור הראשון עולה, ואם הכלה גם היתה רגילה להשתמש בטמפון בעת הווסת, רוב הסיכויים שהבתולים נמתחו והיא לא תראה דם.[9]

למרות שבעקבות דחיית גיל הנישואין פעמים רבות הבתולים כבר נמתחים ואינם נבקעים בבעילת המצווה, עדיין מעלת 'בעילת מצווה' נותרה במקומה, שעל ידה החתן והכלה מתאחדים וכורתים ברית עולם.[10]


[9]. על פי כתובות לו, א-ב, לר"ח ורי"ף, אם הכלה בוגרת (מעל גיל שתים עשרה וחצי שכבר ראתה וסת), ייתכן שכבר אין לה בתולים מדממים, ולכן אין מקבלים את טענתו של החתן, אם יטען שהואיל ולא יצא ממנה דם בתולים, סימן שזנתה ולכן הוא רוצה לגרשה בלא לשלם את כתובתה. ולרש"י, רמב"ם, רמב"ן ורא"ה, טענתו טענה, והוא יכול לגרשה בלא לשלם לה כתובתה. וכן נפסק בשו"ע אה"ע סח, ג. אולם גם הם מסכימים שאם הכלה הגיעה לסביבות גיל שמונה עשרה, כבר אינו יכול לטעון שהואיל ולא יצא ממנה דם סימן שזנתה, שכן בגיל שמונה עשרה ישנן בתולות שבתוליהן נמתחו ואינן מדממות. וככל שהשנים עוברות הסיכוי לכך גובר, ובמיוחד כאשר הבתולה משתמשת בטמפון שמותח את הבתולים (ראש אריה כ; הרב יועזר אריאל אסיא ספר יא. עי' זכרון יעקב כה; ברית כהונה ח"ב ט, ה).

[10]. ניתן לומר, שכאשר הנערות היו מתחתנות סמוך לגיל שתים עשרה, הנכונוּת של הכלות הצעירות לתת את עצמן לכאב קריעת הבתולים, ביטאה את כריתת הברית. אולם כנגד זה, ההסכמה להינשא היתה קלה, שכן החברה והמשפחה סללו את דרכה של הנערה הצעירה אל הנישואין בלא שתצטרך להתלבט בכך. לעומת זאת, בדורות האחרונים, גיל הנישואין עלה אל מעבר לגיל שמונה עשרה, וממילא אחריות הבחירה המוטלת על הכלה התעצמה, והיא צריכה להחליט לוותר על כל שאר ההצעות שתוכל לקבל בעתיד, ולכרות ברית עולם עם בחיר ליבה, ולהתפלל לה' שיעזור להם לבנות את ביתם באהבה ובשמחה, ולהוליד את ילדיהם ולגדלם ולחנכם כראוי. כיוצא בזה, גם האחריות המוטלת על החתן בימינו התעצמה, שהואיל והחתנים יותר מבוגרים, הם אינם יכולים להישען כבעבר על דעת הוריהם, ועל החתן להחליט לוותר על כל שאר ההצעות שיוכל לקבל בעתיד, ולכרות עם כלתו ברית עולם, ולהתחייב לעמוד לצדה תמיד בנאמנות ובאהבה. לפיכך, אף שעניין פתיחת הבתולים התמעט, מעלתה של 'בעילת מצווה' נותרה במקומה, שהיא מבטאת את בחירתם לכרות ברית עולם ולהתחבר לגמרי.

י – דם בתולים וטומאתו

תיקנו חכמים שלאחר שהחתן יתייחד עם כלתו הבתולה, ויקיימו את 'בעילת המצווה' באופן שלם, הכלה תיטמא מחמת דם הבתולים. אך החתן אינו צריך להזדרז לפרוש לאחר שיצא זרעו, אלא מותר להם להמשיך להתחבק בתנוחת החיבור. כשיחליטו להיפרד – החתן יפרוש מהכלה ויתחילו לנהוג בכל מנהגי ההרחקה של ימי הנידה.

אמנם מהתורה דם בתולים נחשב כדם מכה, כלומר, כדם פצע, שאינו מטמא. אולם חששו חכמים, שמא מתוך התרגשות בקיעת הבתולים, יחד עם דם הבתולים יצא מהרחם דם שמטמא. כפי הנראה גם חששו חכמים שאם יקלו בדם בתולים, דימום הבתולים עלול להימשך גם בחיבורים הבאים הואיל והם נעשים ברצף בלא שיהיה זמן למכה להתרפא, ואזי גם כשיתחיל הווסת, יהיו שיטעו לחשוב שהוא דם בתולים ויעברו על איסור כרת. ובמיוחד בימים שלאחר הנישואין שתשוקתם של החתן והכלה מתעצמת, ואם לא יעשו סייג וינהגו איסור בכל דם, הם עלולים להגיע לידי איסור.[11]

גם אם לאחר החיבור הכלה לא ראתה דם בתולים, עליהם לפרוש כדין נידה, שהואיל והיתה בתולה אולי יצא ממנה מעט דם ואבד או שכבת זרע כיסתה אותו. וזאת בתנאי ששניהם בטוחים שהיה חיבור גמור באופן שכל האיבר נכנס לנרתיק והזרע יצא. אבל אם יש להם ספק בכך, אם ראו דם על הסדין או על הבגד שהתנקו בו – נטמאה, ואם לא ראו דם – טהורה. ורק לאחר שיקיימו חיבור גמור, גם אם לא ראו דם – תיטמא, שמא יצא דם ולא ראו אותו. כדי לצאת מהספק, עדיף שישתמשו בסדין ובגדים כהים שאין רואים עליהם דם, ואזי אם יסתפקו אם היה חיבור גמור, לא יצטרכו לפרוש.[12]

כלה שאינה בתולה, כגון אלמנה או גרושה או אף רווקה שכבר קיימה יחסי אישות שלא בקדושה, אינה נטמאת בחיבור הראשון, הואיל ואין לה דם בתולים.


[11]. מסקנת הגמרא בנדה סה, ב, שדם בתולים אוסר, ולכן: "בועל בעילת מצווה ופורש". הגאונים ביארו שאסרו דם בתולים שמא בקיעת הבתולים תעורר יציאת דם מהרחם, וכ"כ רי"ד, ריא"ז ורשב"א. ומשמע מרב האי גאון שכך הרגילות, וכפי שמובא בירושלמי (ברכות ב, ו), שאי אפשר לדם בתולים בלא דם נידות. ויש אומרים שגם חששו שמא מתוך חמדת תשמיש ראשון תראה דם חימוד (אשכול). עוד כתב הרא"ש נדה י, א, שרצו להשוות את הדינים, "משום דבעילת מצוה לכל מסורה, ואין הכל בקיאין בחילוק… בין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו…". כלומר חששו שמא מתוך היתר דם בתולים ימשיכו להקל גם כשתראה דם אסור כמבואר למעלה. גם מסולקת דמים, כגון שנוטלת גלולות הורמונליות לדחיית הווסת, נטמאת בדם בתולים.'בעילת המצווה' נעשית כדרכה בלא הגבלה (רמב"ן, רשב"א, רא"ש, רז"ה, סמ"ג תרומה, ושלא כראב"ד). משמע שרשאים להמשיך לחבק זה את זה בתנוחת החיבור עד שיחליטו להיפרד, ומאז שייפרדו יתחילו באיסורי ההרחקה. (יש מקילים על פי זה להמתין לקישוי נוסף, שכל זמן שלא נפרדו לא נאסרו, עי' שבט הלוי ה, קכא).

[12]. נחלקו הראשונים אם כלה שלא ראתה דם – נטמאה. לראב"ד, תרומה וכלבו – טהורה, שכן גם כשיצא דם היא טמאה רק מחשש שמא בעקבות דם הבתולים יצא דם טמא, וכאשר לא יצא דם אין לחשוש. ורוב הראשונים פסקו שטמאה, כי אולי יצא דם ואבד או כוסה בשכבת זרע (רמב"ן, רשב"א, רא"ש, מרדכי, טור ושו"ע קצג, א). אולם יש להחמיר בזה בתנאי שהיה 'גמר ביאה', כלומר חיבור גמור שהאיבר כולו נכנס בקישוי לתוך הנרתיק ויצא זרעו בתוכה. אבל בלא זאת, אם לא ראתה דם – טהורה (רמ"א קצג, א; סדרי טהרה קצג, ג, חכמ"א קטו, טו; בא"ח צו יט). ואמנם יש סוברים שאם בנוסף לכך שהם מסתפקים אם היה 'גמר ביאה' הכלה הרגישה כאב, יש להחמיר (בדי השלחן קצג, יט; עי' משמרת הטהרה קצג, יא), אולם למעשה, אם החתן או הכלה מסופקים אם היה 'גמר ביאה', למרות שהכלה הרגישה כאב, כל זמן שלא ראתה דם – טהורה. שכן אין להחמיר במצב של ספק בדין שיסודו מדרבנן (דם בתולים) ושנוי במחלוקת (שהראב"ד ודעימיה מקילים). במיוחד בימינו, שפעמים רבות אין דם בתולים, הואיל והכלות בוגרות, בנות שמונה עשרה ויותר, ורבות משתמשות בעת וסתן בטמפון. בנוסף, הניסיון מלמד שפעמים רבות החתן והכלה חושבים שהיה 'גמר ביאה' ולאחר שפרשו וטבלה וקיימו שוב את המצווה, הבינו שטעו. גם הרגשת הכאב אינה מעידה שהבתולים נבקעו, כפי שהניסיון מלמד.

לפיכך, אם היה לחתן או לכלה ספק אם היה 'גמר ביאה', יבדקו על הסדין והבגדים שקינחו בהם, אם היה דם – טמאה, ואם לא היה דם – טהורה. ויותר טוב, שיפרשׂו מלכתחילה סדין כהה וישתמשו בבגדים כהים שאין רואים עליהם את הדם, ואזי אם היה חיבור גמור – יפרשו, ואם לא – בכל מצב לא יפרשו הואיל ולא יוכלו לראות שם דם. נכון להדריך את החתנים והכלות, שכאשר הם מתכוונים לקיים את בעילת המצווה, כדי למנוע כאב ידאגו שתהיה בנרתיק לחות רבה, ובמידת הצורך ישתמשו בחומרי סוכה, ואח"כ יקיימו את בעילת המצווה בבת אחת, כדי שלא יתעוררו ספקות בעקבות ביאה שאינה גמורה. בנוסף, בדרך כלל באופן זה הכאב פוחת.

יא – טהרת הכלה אחר דם בתולים

לאחר שהחתן והכלה פורשים זה מזה, לא ניתן להתחיל מיד לספור שבעה ימים נקיים, שכן למדנו (לעיל ד, ה-ז) שכל עוד שכבת זרע יכולה לצאת מהנרתיק, האשה אינה יכולה להתחיל להיטהר. וכיוון שבמשך שלוש יממות הזרע עוד עלול לצאת, תמתין ליום הרביעי מהחיבור ולקראת סופו תפסוק בטהרה, ואז תתחיל את שבעת הימים הנקיים. ואם תרצה, תוכל למחרת החיבור לקנח היטב את הנרתיק כדי לנקותו מכל שיירי הזרע, ועוד באותו יום לפני השקיעה תפסוק בטהרה ותתחיל לספור שבעה ימים נקיים.[13]

אמנם בפועל, המנהג הרווח שהכלה נוטלת גלולות לדחיית הווסת, ומיד לאחר החיבור הגמור מפסיקה ליטול אותן ותוך ימים ספורים תקבל את הווסת, ואזי רק לאחר סיום דם הווסת תוכל לפסוק בטהרה ולהתחיל לספור שבעה נקיים.

אם לאחר שהכלה תיטהר ויקיימו את החיבור תראה שוב דם מבתוליה, תחזור ותיטמא, וכך בפעם השלישית, שכל זמן שעוד נותרו שיירים מבתוליה ותראה מהם דם – תיטמא. הצער שייגרם מכך הוא גדול מאוד, לפיכך יש לעשות הכל כדי למנוע היטמאות חוזרת מדם הבתולים. העצה לכך, שלמחרת 'בעילת מצווה' שבה הכלה נטמאה מדם הבתולים, תמשמש עם בד לח את מקום הבתולים כדי להסיר את שאריות הבתולים (כמבואר בהערה). הניסיון מלמד שלאחר פעולה זו הסיכוי שתחזור לראות דם נמוך מאוד. ואזי אם בכל זאת תראה דם בימים שהיא לא אמורה לקבל את וסתה, דם זה כבר לא ייחשב כדם בתולים שמטמא, אלא כדם שיצא מפצע שנוצר בצידי הנרתיק בעקבות הסרת הבתולים, שאינו מטמא.[14]


[13]. מבואר לעיל ד, 7, שנחלקו שו"ע ורמ"א בדין פולטת שכבת זרע. אמנם לגבי דם בתולים, גם למנהג הרמ"א יש להמתין ארבעה ימים ולא חמישה. בנוסף, בדין דם בתולים יש מפוסקי אשכנז שהקילו לסמוך על ניקוי הנרתיק כשיטת השו"ע, כדי שמיד באותו יום תוכל לפסוק בטהרה כמבואר למעלה. וכך דעת הרב רבינוביץ' והרב ליאור, כמובא בספר פוע"ה ח"א ז, 46. וכן מבואר לעיל ד, 7, שיש מפוסקי אשכנז שהקילו בכתם, ונראה שאף הם יקלו בדם בתולים. וכבר ביארתי שם ד, ז, שכל אימת שיש סברה נוספת להקל כדעת השו"ע, אפשר לסמוך עליה.

[14]. הדרכה להסרת שיירי הבתולים: למחרת 'בעילת מצווה' לעטוף את האצבע בבד רטוב, להכניסה לנרתיק, לסובב אותה לכל הכיוונים כמה פעמים. אח"כ לעטוף שתי אצבעות ולחזור על אותה פעולה. כך תעשה גם אם הדבר קצת כואב, עד שתרגיש שלא נותר דבר שחוסם את הנרתיק. את בדיקת הפסק הטהרה ובדיקות שבעת הנקיים יש לקיים בעדינות, כדי שלא לפצוע את המקום הרגיש. אם למרות זאת תראה דם על עד הבדיקה, כל זמן שברור שהוא מהפצע – אינו מטמא. על פי ניסיונה של אשתי הרבנית, כלות שעשו כך לא ראו אח"כ דם. ובכל אופן אם תראה דם לאחר החיבור, יש להחשיבו כדם 'מכה', כלומר דם פצע, שאינו מטמא. ישנם מקרים שבהם קרום הבתולים חזק, והכלה אינה מצליחה לעשות זאת, ואזי העצה ללכת לרופאה שתסיר אותו, כמבואר בהלכה הבאה.

כאשר הכלה לא הסירה את שיירי הבתולים, ולאחר החיבור השני מצאו דם על הסדין או על בגד הקינוח – נטמאה. וכן בשלישית וברביעית וכן הלאה. אמנם יש אומרים שאין חובה לבדוק את הסדין ובגד הקינוח, אלא שאם ראו עליהם דם – נטמאה, ויש אומרים שאם הרגישה כאב נכון לבדוק (עי' ערוה"ש קצג, יא; שואל ונשאל ב, צט; דרכי טהרה י, לד, בהערה; טה"ב י, ו). ויש מציעים שמלכתחילה יקנחו את עצמם בבגדים צבעוניים כהים כך שאם הדם יהיה מועט – לא ייראה. אבל עצה זו פחות טובה, כי עדיין עלול לצאת דם רב, שייראה גם על בגד צבעוני או תחתונים צבעוניים. לכן נכון להיעזר בהצעה להסיר את שיירי הבתולים.

יב – הסרת הבתולים בפעולה רפואית

כאשר החיבור כואב מדי, ולאחר כמה ניסיונות החתן והכלה נוכחים לדעת כי אינם מצליחים לבקוע את קרום הבתולים, מפני שהוא עבה במיוחד או שהם חששנים במיוחד. יש ללכת לרופאה שתפתח את הבתולים בפעולה כירורגית קלה. להלכה, אף שיצא דם מפעולה זו – הכלה אינה נטמאת. מפני שתקנת חכמים היא שהכלה תיטמא מדם בתולים שיצא תוך כדי חיבור, שמא מתוך ההתעוררות שמלווה את החיבור עם החתן, יצא מרחמה גם דם וסת או דם חימוד, אולם במקרה שהבתולים נפתחו בפעולה רפואית אין חשש כזה. לאחר מכן, גם אם הכלה תראה דם בעקבות החיבור, יהיה זה דם מכה שאינו מטמא, הואיל ויצא מהפצע שנותר בנרתיק ולא מהבתולים עצמם.

כמו כן מי שלא הצליחה לבצע את העצה האמורה בסעיף הקודם, תוכל ללכת לרופאה שתבדוק אם קרום הבתולים שלה נפתח לגמרי, ואם תראה שחלקו עוד חוסם את הפתח, תפתח את מה שנותר. ואזי אם בפעם שלאחר מכן הכלה תראה דם לאחר החיבור, ייחשב דם זה לדם פצע, ולא תיטמא ממנו.[15]


[15]. לציץ אליעזר י, כה, יב; ומנח"י ד, נח, גם כאשר רופא הסיר את הבתולים, הדם שיצא מטמא. מנגד, לאג"מ יו"ד א, פז; טה"ב י, ט; ורשז"א בנשמת אברהם קצג, ב, דם בתולים שיצא על ידי רופא בלא חיבור – אינו מטמא. וכיוון שהוא דין דרבנן וסברת המחמירים קשה, יש להקל. כאשר רופא הסיר את הבתולים ובחיבור שלאחר מכן ירד דם, לאג"מ וטה"ב טמאה. אולם נראה שזה שאפשר להיטמא מהבתולים כמה פעמים הוא מפני שכל עוד אינה יודעת שהבתולים נשרו, הדם שיוצא משם הוא בחזקת דם בתולים. כלומר דם מהקרום שעדיין סוגר במידה מסוימת את הפתח. אבל אם רופא הסיר את הבתולים, באופן שהפתח פתוח לגמרי, אם אח"כ ירד דם, כל זמן שאינה בעונת הווסת ואין חשש שהוא דם וסת, יש לתלות שהוא דם פצע מדפנות הנרתיק ולא מהבתולים. ואף שאפשר לטעון שאולי עוד נותרו שיירי בתולים ומהם יצא הדם, כיוון שהוא ספק דרבנן שאולי לא נותר כלום מקרום הבתולים והדם יצא מפצע שבדופן הנרתיק – יש להקל. ומכל מקום, כיוון שנעשתה פעולה רפואית להסרת הבתולים, מן הסתם לא יצא דם, וממילא אפשר שיקנחו את עצמם בבגד כהה, כך שגם אם יצא דם לא יראו אותו, ובזה אולי כולם יסכימו שאפשר להקל.

יג – אימתי ישנו איסור ייחוד

ככלל אסור לאיש ואשה שאסורים זה על זה להיות לבדם במקום שאין רואים אותם, שמא יבואו לידי עבירה. איסור זה נקרא 'איסור ייחוד'. לכאורה גם לאיש ואשתו בעת נידתה אסור להיות לבדם בביתם, אלא שהואיל וכבר זכו לשמוח יחד במצוות עונה, ועוד יזכו לקיים מצוות עונה לאחר שתיטהר, יש להם כוח להתגבר על יצרם ולהמתין עד שתיטהר. וכבר למדנו (לעיל ג, א), שמסופר בתלמוד (סנהדרין לז, א), ששאל כומר נוצרי את רב כהנא, אתם אומרים שמותר לאדם להיות בבית סגור עם אשתו כשהיא נידה, "אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת"?! וכי אנשים צעירים יכולים להתגבר על יצרם ולא לחטוא?! השיב לו: "התורה העידה עלינו סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שאפילו כסוגה (סייג וגדר) של שושנים לא יפרצו בהן פרצות". כלומר, סייגי ההרחקה שתיקנו חכמים, שהם כגדר רכה של שושנים, מונעים את בני הזוג מעבירה. וזאת בתנאי שכבר קיימו את החיבור פעם אחת.

אבל אם היתה 'חופת נידה' או שלפני שהספיקו לקיים את החיבור האשה ראתה וסת ונטמאה, הם אסורים ב'ייחוד', עד שתטבול ותיטהר ויקיימו את החיבור.

גם אם שכבו בקירוב בשר בלא שתהיה ביניהם חציצה אפילו של תחתונים, אין עליהם יותר איסור ייחוד. אבל אם מתוך חששנות מופרזת אחד מבני הזוג נרתע מקירוב בשר בלא שום חציצה, וראתה הכלה וסת – אסורים בייחוד.[16]

העצה הנוחה עבור חתן וכלה שאסורים בייחוד, שילכו לאחר החתונה לבית הורי החתן או הכלה, ויגורו עמהם עד ליל הטבילה. במשך אותו הזמן יישנו החתן והכלה בשני חדרים נפרדים, שאין אפשרות לעבור ביניהם בלא לעבור דרך המסדרון שבו הולכים ההורים או אחרים מבני הבית (עי' כתובות ד, א; שו"ע קצב, ד). וכשאינם ישנים, יקפידו שלא יהיו לבדם בחדר סגור, כאשר ביום עיקר ההקפדה שהחדר לא יהיה נעול, ובכל רגע יוכלו בני הבית להיכנס. ובערב עליהם להקפיד יותר, שהדלת תהיה פתוחה והחדר יהיה מואר. אם החתן והכלה רוצים להיות בביתם, הדרך למניעת 'ייחוד', שיארחו בביתם שני ילדים בני כשש ומעלה מבני משפחתם, כאשר בלילה החתן יישן עם הילד בחדר אחד והכלה עם הילדה בחדר אחר.


[16]. כתב רמ"א קצב, ד: "יש אומרים: אם היתה טהורה כשנשאהּ ולא בא עליה, ופירסה נדה אחר כך, אינה צריכה שימור עוד". ומקורו בתרומת הדשן א, רנג. כלומר, אם היו לילה אחד בטהרה, גם כשלא היו בקירוב בשר, כיוון שכבר יכלו לקיים את החיבור, שוב אין להם איסור ייחוד. וכן דעת לבוש, ש"ך (נקה"כ ב), תפארת למשה, פלתי, חכמ"א קטו, ט, לחם ושמלה, שערי דעה ועוד. מנגד, רבים חולקים על הרמ"א ומחמירים. יש סוברים שרק לאחר חיבור גמור אין איסור ייחוד (יש"ש כתובות א, ו, מהרש"ם ועוד). ויש שחלקו על הרמ"א אבל לא כתבו במפורש שצריך חיבור גמור (ט"ז ז; ערוה"ש יז, ועוד), ויש שלמדו מהם שגם לאחר העראה אין איסור ייחוד (חוט שני קצב, ב, ח). ויש שלמדו מהם שגם לאחר קירוב בשר בלבד בלא חציצה, אין יותר איסור ייחוד (ציץ אליעזר ח, כז-כח; חשב האפוד ב, קמו).

למעשה, אם שכבו בקירוב בשר וזרעו של החתן יצא תוך כדי נשיקת שמש, היינו מגע קל באותו מקום, או אפילו תוך כדי קירוב בשר כללי, אין יותר איסור ייחוד. וכן הדין אם שכבו בקירוב בשר בלא חציצה ולא היה לחתן קישוי, למרות שזרעו לא יצא. כך לרמ"א ודעימיה, וכך גם לחלק מהפוסקים המחמירים. מנגד, אם אחד מבני הזוג מתוך חששנות מופרזת נרתע מקירוב, גם הרמ"א ודעימיה יסכימו שאסורים בייחוד, שכן כל מה שהקילו הוא במצב שהיו יכולים לקיים את החיבור ולא עמד ביניהם מעצור נפשי שגרם לכך שאפילו לא יכלו לשכב יחד בקירוב בשר בלא שום חציצה. וישנם מצבי ביניים, שלא שכבו יחד בקירוב בשר מחמת שהיו עייפים מאוד מהחתונה, ובמצב כזה הרמ"א ודעימיה מקילים, ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם, שכן איסור ייחוד בחתן וכלה הוא מדברי חכמים (עי' טה"ב ט, ט).

יד – דחיית בעילת מצווה

בנוהג שבעולם החתנים והכלות רוצים לשמוח יחד שמחה של מצווה במשך שבעת ימי השמחה, ומצטערים מאוד מכך שהכלה נטמאת מיד לאחר הלילה הראשון מחמת דם בתולים. בנוסף, לרבים קשה לעבור משלב של איסור נגיעה לקיום המצווה באופן הראוי, דבר שעלול לגרום שהחיבור הראשון יהיה כרוך באי נעימות. ואם לא יספיקו להכיר ולשמח זה את זה, הזיכרון מהימים הראשונים שלאחר הנישואין, שאמורים להיות שמחים במיוחד, עלול להיות עגום. בנוסף, אם הכלה לא תספיק להתענג, ורק חוויה כואבת תישאר לה מהחיבור הראשון, יש חשש שתתקשה להיחלץ מהזיכרון השלילי ולהיפתח לקיום מצוות עונה בשמחה.

לפיכך, העצה הראויה, לדחות את 'בעילת המצווה' לסוף שבעת ימי השמחה, ובינתיים ישמחו זה את זה באהבה רבה. וכיוון שמדרך הטבע, כאשר החתן והכלה משמחים זה את זה, קשה מאוד לחתן להתאפק מלהוציא את זרעו, כאשר ירגיש החתן שתשוקתו גוברת, יקיימו חיבור על ידי מגע קל של האיבר באזור פתח הנרתיק, באופן שזרעו ייצא אליה בלא שום שמץ לחץ על הבתולים.

אמנם יש אומרים שעדיף להזדרז ולקיים את 'בעילת המצווה' בהקדם האפשרי, למרות שמיד לאחריו הכלה תיטמא ובני הזוג יצטרכו לפרוש זה מזה. ולטענתם אף יש בדחיית החיבור הגמור חששות מסוימים, כמובא בהערה. ורבים נוהגים כמותם. אולם נראה על פי הניסיון, שההדרכה הנכונה לימינו, לדחות את 'בעילת המצווה' כדי שהחתן והכלה ירבו בשמחת אהבתם.[17]


[17]. מהתורה דם בתולים אינו מטמא, וממילא הכלה היתה טהורה עד קבלת וסתה. ואף מדברי חכמים, כאשר הכלה היתה נערה שעדיין לא ראתה וסת, רק לאחר ארבעה ימים היו צריכים לפרוש, ואם כבר ראתה וסת – לאחר לילה אחד (נדה סד, ב, כדעת בית הלל). בקהילות רבות במזרח וצפון אפריקה, נהגו להזדרז ב'בעילת מצווה', שכן היה למשפחות החתן והכלה מתח, האם יימצא דם בתולים על הסדין, שאם לא כן צד החתן היה עלול לבטל את הנישואין (עי' רב פעלים ח"א אה"ע ב). ובאשכנז, לא היה מקובל שנציגי המשפחות מבקשים לראות את דם הבתולים (אולי מפני שממוצע גיל הנישואין התאחר במעט וממילא באופן טבעי לעיתים לא היה דם בתולים), ונהגו לדחות את בעילת המצווה ביום או בכמה ימים. אולם כתב הש"ך קצב, יא, שמנהג הדחייה הוא מנהג שטות ויש בו חששות איסור. וכ"כ חכמ"א קטו, ט. שלושה נימוקים לסוברים שאין לדחות את 'בעילת המצווה'. א) יש להזדרז לקיים את החיבור שמשלים את הנישואין. ב) שמא יעשו חיבור חלקי שיגרום ליציאת דם ויתעלמו מהדם שיצא, וכך פירשו כמה אחרונים את הרמ"א קצג, א, שכתב ש"בעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות", שמא ייצא דם ולא יראו (פלתי, פרדס רימונים, פתחא זוטא). ג) לדעת השל"ה, כשהזרע יוצא שלא בחיבור, יש בכך משום הוצאת זרע לבטלה, וקשה לדחות את בעילת המצווה באופן שהזרע לא ייצא. וכ"כ מחה"ש.

אולם משו"ת מהר"ם מלובלין נג, משמע שאין בעיה בדחיית 'בעילת מצווה', ולכן התיר לכלה שנישאה בערב שבת, לטבול בליל שבת למרות שהיתר הטבילה בשבת הוא לצורך מצווה, ואילו לפי המנהג המקובל באשכנז היו רגילים לדחות את בעילת המצווה למוצאי שבת. וזאת משום שעיקר מצוות שמחת חתן וכלה "תלוי בזה שהכלה טהורה, דהא אפילו בלא בעילה, שמחת חתן עם כלה הוי מצווה… דאין הבעילה בלבד היא מצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו הוי מצווה, דהא כל מיני קריבות הויין לה שמחה…". יש שהסבירו שמנהג אשכנז נועד לפוגג את הבושה בהדרגה, כדי שיוכלו לקיים את החיבור כראוי (עי' הפלאה קצב, ד; ט"ז או"ח רפ, ב; יד אפרים שם). וראו במאמרו של הרב יצחק אבי רונס בתחומין לו, שהרחיב בביאור מנהג אשכנז ומעלותיו.

נראה שהחשש שייצא דם בתולים הוא כאשר עושים חיבור חלקי, אבל אם החתן והכלה נזהרים שלא יהיה שמץ לחץ על הבתולים, אין מקום לחשוש שמא ייצא דם בתולים שמטמא מדרבנן. ולעניין חשש זרע לבטלה, גם כאשר הזרע יוצא דרך חיבוק (דרך איברים), לדעת פוסקים רבים אינו נחשב כזרע לבטלה (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, יח, ובהרחבות שם א-ח). ויש מקום לומר, שכאשר הזרע יוצא סביב לפתח הנרתיק, גם רוב המחמירים יודו שאין בכך איסור זרע לבטלה, שכן באופן זה לעיתים אף אפשר להיכנס להיריון. ואם כן כאן, כאשר מגמת החתן והכלה לפוגג את הבושה והמתח ולהרבות אהבה ושמחה של מצווה, הדבר רצוי לכתחילה.

יש טוענים שאין לדחות את בעילת המצווה, מפני שאם תראה דם לפני שיספיקו לקיים את החיבור, יאסרו בייחוד. אולם דווקא משום כך יש במנהג זה יתרון, שכן בפועל, זוגות רבים שמזדרזים לקיים את 'בעילת המצווה', אינם מצליחים לקיים חיבור גמור, ויש רופאות שלהערכתן אף מדובר ברוב הזוגות, כך שממילא אין מעלה בכך שמנסים להזדרז. לא זו בלבד, אלא שבעקבות הניסיון להזדרז מתעוררות יותר שאלות הלכתיות, שהואיל ומזדרזים, פעמים רבות יותר אינם יודעים להעריך מה היה, ופעמים שנוטים לחשוב שהיתה בעילה גמורה וגם אם לא ראו דם צריכים לפרוש, ובאמת אינם צריכים לפרוש (לעיל הערה 12), ואם היה רק חיבור חלקי ויצא דם, אזי לשיטת המחמירים הם אסורים בייחוד (לעיל הערה 14, אף שלמעשה יש להקל, כמבואר שם). בנוסף, פעמים רבות גם כאשר רוצים להזדרז במצווה, בפועל 'בעילת המצווה' נדחית מחמת חששות ומתח, וההזדרזות לקיים את החיבור עלולה לגרום לחתן מתח שיוביל לאין אונים שנמשך ימים ושבועות. כך שבפועל, לעיתים הניסיון להזדרז גורם לדחיית בעילת המצווה יותר ימים מאשר לפי הצעה זו שמפוגגת את החששות.

והעיקר שלפי הצעה זו, יַרבו באהבה ושמחה, שלום ורעות, ואף 'בעילת המצווה' תיעשה יותר בשמחה. בשנים הראשונות הדרכתי חתנים, שלכתחילה יזדרזו לקיים את 'בעילת המצווה' בלילה הראשון, ואם ירצו, יוכלו לדחות את 'בעילת המצווה' כעצה המוזכרת. לימים הוספתי, שאם כוונתם לשם שמיים, היינו לשמח את כלתם, גם הבחירה לדחות את 'בעילת המצווה' היא לכתחילה. אולם אשתי הרבנית, מתוך ניסיון הלימוד עם כלות רבות לפני החתונה ולאחריה, חזרה וטענה, שצריך להדריך לכתחילה את כולם לדחות את 'בעילת המצווה' לקראת סוף שבעת הימים, מפני שבלא זאת לזוגות רבים מדי נותרת חוויה לא טובה מהמצווה הגדולה של החיבור הראשון, ואסור שכך יהיה. במשך הזמן נוכחתי שהיא צודקת, וכך כתבתי למעלה.

טו – בעילת מצווה בשבת

מותר לקיים בעילת מצווה בשבת, ואין לאסור אותה מחמת שאסור לעשות דברים מצערים בשבת, כי שמחת מצוות החיבור גוברת על צער בקיעת הבתולים. וגם אין לאסור משום איסור 'חובל' בשבת, לפיו אסור לעשות חבּורה שמוציאה דם מהגוף, מפני שדם הבתולים נחשב ככנוס ושמור במקומו כדי לשמור את פִתחהּ, ובקיעת הבתולים אינה נחשבת כעשיית חבּורה שגורמת להוצאת דם מכלל הגוף. וגם אין זה נחשב כמלאכת תיקון של עשיית פתח, כי באמת מצב הבתולים נחשב מתוקן יותר, ובקיעת הבתולים נחשבת כקלקול הבתולים, שרק מפני המעלה הגדולה של החיבור בין בני הזוג ראוי לוותר עליהם (כתובות ה, ב – ז, א; שו"ע או"ח רפ, ב).

טז – בדיקות אחר החתונה

יש אומרים, שכלה שאין לה וסת קבוע צריכה לוודא שהחיבור אינו גורם לה להופעת וסת. לשם כך, לאחר שיהיה ברור שדם הבתולים פסק, במשך שלוש הפעמים הראשונות שבהן יקיימו את החיבור, יבדקו החתן והכלה את עצמם. וכך יעשו: יכינו בדים לבנים נקיים לבדיקה, לפני החיבור הכלה תבדוק את עצמה שהיא נקייה, כדי שתהיה בטוחה שווסתה לא התחיל. לאחר החיבור, החתן והכלה יבדקו את עצמם עם הבד, כדי לוודא שאין עליהם דם מחמת החיבור. לאחר שיבדקו את עצמם שלוש פעמים באופן זה, יידעו בוודאות שהחיבור אינו גורם לכלה להופעת וסת (שו"ע קפו, ב, עפ"י הרי"ף, והרבה אחרונים).

מנגד יש אומרים, שאין צורך לקיים בדיקות אלה, מפני שלדעת רוב הראשונים, אין לחשוש בלא סיבה שהחיבור יגרום להופעת הווסת (רש"י, תוס', רז"ה, ריטב"א ועוד). וגם בפועל, החשש שהחיבור יגרום להופעת וסת הוא אפסי. וכך נהגו בכמה קהילות (ש"ך קפו, א).

למעשה, הלכה כדעת המקילים שאין צריך לקיים בדיקות נוספות אחר סיום דם הבתולים. והרוצים להדר, ינהגו כדעת המחמירים.[18]


[18]. כפי שלמדנו לעיל ו, 1, מבואר במשנה נדה יא, א, שאשה צריכה לבדוק את עצמה לפני החיבור. ביארו בגמרא שם יא, ב, "אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לטהרות, אבל לבעלה מותרת". כלומר, כאשר אשה ממילא היתה צריכה לבדוק את עצמה שחרית וערבית לטהרות, הצריכו אותה לבדוק גם לפני החיבור, אבל כשאינה בודקת את עצמה לטהרות, אינה צריכה לבדוק לפני החיבור. וכך הדין גם באשה שאין לה וסת קבוע. לא זו בלבד, אלא שבהמשך יב, א, השיב רב יהודה, שאין נכון לבדוק כדרך חסידות לפני החיבור, שמא יהיה "לבו נוקפו ופורש". וכן השיב רב הונא, שמסיבה זו גם אין לבדוק לאחר החיבור. וכן פסקו רוב הראשונים: רש"י, תוס', רז"ה, ריטב"א, סמ"ג, תרומה, רוקח, מרדכי בשם רשב"ם, ראב"ד, וכן דעת הרי"ף לפירוש ראב"ד. וכן פסקו ש"ך קפו, א, ותורת השלמים.

מנגד, יש לומדים מהמשך הגמרא, שהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס, שאשה שאין לה וסת קבוע צריכה לבדוק לעולם לפני החיבור ואחריו. וכן פסק ר"ח, והרא"ש חשש לדעתו. וכן פסק רמב"ם. ובשו"ע הביא את דעתם כדעה שנייה, ויש שהבינו שאף הוא סובר כך למעשה (תורת השלמים קפו, ב; חוות דעת ב).

ויש אומרים, שכוונת רבי חנינא בן אנטיגנוס, שאשה שאין לה וסת קבוע צריכה לבדוק את עצמה שלוש פעמים כדי לוודא שאינה רואה מחמת תשמיש, וכך דעת הרי"ף (לדעת רבים). לרשב"א ודעימיה, צריכה לבדוק שלוש פעמים לאחר החיבור, ולרמב"ן גם לפני החיבור, וכ"כ בשו"ע קפו, ב, בדעת סתם, וכן דעת שולחן גבוה, לחם ושמלה ועוד אחרונים רבים עד ימינו. י"א שדי בבדיקות קינוח (סד"ט קפד, יג; חו"ד קפו, א), וי"א שלאחר החיבור הכלה צריכה לבדוק בעומק בחורים ובסדקים (חת"ס ודעימיה). וי"א שאשה שיש לה וסת חצי קבוע, היינו שלעולם אינה רואה לפני זמן מסוים, כגון עשרים וחמישה יום מהווסת, צריכה ששלוש הבדיקות יהיו אחר עשרים וחמישה יום, גם אם זה יקח כמה חודשים (חת"ס). ומכל הפוסקים הרבים שלא כתבו זאת, משמע שאין להקפיד על כך (עי' טה"ב ג, ז). בפועל, כלות אינן קובעות וסת חצי קבוע לפני החתונה, ממילא יוצא שכוונת הפוסקים שתבדוק שלוש פעמים מיד לאחר שייפסק דם הבתולים (וכ"כ טהרת בת ישראל יג, א).

למעשה הלכה כדעת המקילים, ראשית, מפני שמדובר במחלוקת בדברי חכמים. שנית, רוב הראשונים הקילו. שלישית, כך נהגו בכמה קהילות, כפי שכתב ופסק הש"ך (קפו, א), וכן בתימן (טהרת משה ח, יג), ובגדאד (זב"צ קפו, ב). רביעית, גם לדעת המחמירים לא ברור מתי צריך לקיים את שלוש הבדיקות, האם בימים שעלולה לראות או בכל הימים, כך שיש כאן ספק נוסף, שאם תבדוק מיד לאחר הטבילה, לחת"ס ודעימיה לא תקיים את שלוש הבדיקות, ואם תנהג כחת"ס לא תקיים את הבדיקות בהקדם הנדרש לפי שאר המחמירים. חמישית, יש אומרים שדי למחמירים בבדיקה חיצונית, וזו בדיקה שממילא נשים רגילות לעשות לאחר התפנות בשירותים. וכן הורו למעשה הרב גוסטמן (הליכות ישראל נדה א, יא), רשז"א (הליכות שלמה ב, יד), והרב רבינוביץ'. (באג"מ יו"ד ב, עה, כתב שהדין כש"ך אלא שראוי להחמיר, אבל אמר שאין לכתוב בספר שחייבים, כמובא במסורת משה ח"ג עמ' ריז).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן