בנוהג שבעולם החתנים והכלות רוצים לשמוח יחד שמחה של מצווה במשך שבעת ימי השמחה, ומצטערים מאוד מכך שהכלה נטמאת מיד לאחר הלילה הראשון מחמת דם בתולים. בנוסף, לרבים קשה לעבור משלב של איסור נגיעה לקיום המצווה באופן הראוי, דבר שעלול לגרום שהחיבור הראשון יהיה כרוך באי נעימות. ואם לא יספיקו להכיר ולשמח זה את זה, הזיכרון מהימים הראשונים שלאחר הנישואין, שאמורים להיות שמחים במיוחד, עלול להיות עגום. בנוסף, אם הכלה לא תספיק להתענג, ורק חוויה כואבת תישאר לה מהחיבור הראשון, יש חשש שתתקשה להיחלץ מהזיכרון השלילי ולהיפתח לקיום מצוות עונה בשמחה.
לפיכך, העצה הראויה, לדחות את 'בעילת המצווה' לסוף שבעת ימי השמחה, ובינתיים ישמחו זה את זה באהבה רבה. וכיוון שמדרך הטבע, כאשר החתן והכלה משמחים זה את זה, קשה מאוד לחתן להתאפק מלהוציא את זרעו, כאשר ירגיש החתן שתשוקתו גוברת, יקיימו חיבור על ידי מגע קל של האיבר באזור פתח הנרתיק, באופן שזרעו ייצא אליה בלא שום שמץ לחץ על הבתולים.
אמנם יש אומרים שעדיף להזדרז ולקיים את 'בעילת המצווה' בהקדם האפשרי, למרות שמיד לאחריו הכלה תיטמא ובני הזוג יצטרכו לפרוש זה מזה. ולטענתם אף יש בדחיית החיבור הגמור חששות מסוימים, כמובא בהערה. ורבים נוהגים כמותם. אולם נראה על פי הניסיון, שההדרכה הנכונה לימינו, לדחות את 'בעילת המצווה' כדי שהחתן והכלה ירבו בשמחת אהבתם.[17]
אולם משו"ת מהר"ם מלובלין נג, משמע שאין בעיה בדחיית 'בעילת מצווה', ולכן התיר לכלה שנישאה בערב שבת, לטבול בליל שבת למרות שהיתר הטבילה בשבת הוא לצורך מצווה, ואילו לפי המנהג המקובל באשכנז היו רגילים לדחות את בעילת המצווה למוצאי שבת. וזאת משום שעיקר מצוות שמחת חתן וכלה "תלוי בזה שהכלה טהורה, דהא אפילו בלא בעילה, שמחת חתן עם כלה הוי מצווה… דאין הבעילה בלבד היא מצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו הוי מצווה, דהא כל מיני קריבות הויין לה שמחה…". יש שהסבירו שמנהג אשכנז נועד לפוגג את הבושה בהדרגה, כדי שיוכלו לקיים את החיבור כראוי (עי' הפלאה קצב, ד; ט"ז או"ח רפ, ב; יד אפרים שם). וראו במאמרו של הרב יצחק אבי רונס בתחומין לו, שהרחיב בביאור מנהג אשכנז ומעלותיו.
נראה שהחשש שייצא דם בתולים הוא כאשר עושים חיבור חלקי, אבל אם החתן והכלה נזהרים שלא יהיה שמץ לחץ על הבתולים, אין מקום לחשוש שמא ייצא דם בתולים שמטמא מדרבנן. ולעניין חשש זרע לבטלה, גם כאשר הזרע יוצא דרך חיבוק (דרך איברים), לדעת פוסקים רבים אינו נחשב כזרע לבטלה (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, יח, ובהרחבות שם א-ח). ויש מקום לומר, שכאשר הזרע יוצא סביב לפתח הנרתיק, גם רוב המחמירים יודו שאין בכך איסור זרע לבטלה, שכן באופן זה לעיתים אף אפשר להיכנס להיריון. ואם כן כאן, כאשר מגמת החתן והכלה לפוגג את הבושה והמתח ולהרבות אהבה ושמחה של מצווה, הדבר רצוי לכתחילה.
יש טוענים שאין לדחות את בעילת המצווה, מפני שאם תראה דם לפני שיספיקו לקיים את החיבור, יאסרו בייחוד. אולם דווקא משום כך יש במנהג זה יתרון, שכן בפועל, זוגות רבים שמזדרזים לקיים את 'בעילת המצווה', אינם מצליחים לקיים חיבור גמור, ויש רופאות שלהערכתן אף מדובר ברוב הזוגות, כך שממילא אין מעלה בכך שמנסים להזדרז. לא זו בלבד, אלא שבעקבות הניסיון להזדרז מתעוררות יותר שאלות הלכתיות, שהואיל ומזדרזים, פעמים רבות יותר אינם יודעים להעריך מה היה, ופעמים שנוטים לחשוב שהיתה בעילה גמורה וגם אם לא ראו דם צריכים לפרוש, ובאמת אינם צריכים לפרוש (לעיל הערה 12), ואם היה רק חיבור חלקי ויצא דם, אזי לשיטת המחמירים הם אסורים בייחוד (לעיל הערה 14, אף שלמעשה יש להקל, כמבואר שם). בנוסף, פעמים רבות גם כאשר רוצים להזדרז במצווה, בפועל 'בעילת המצווה' נדחית מחמת חששות ומתח, וההזדרזות לקיים את החיבור עלולה לגרום לחתן מתח שיוביל לאין אונים שנמשך ימים ושבועות. כך שבפועל, לעיתים הניסיון להזדרז גורם לדחיית בעילת המצווה יותר ימים מאשר לפי הצעה זו שמפוגגת את החששות.
והעיקר שלפי הצעה זו, יַרבו באהבה ושמחה, שלום ורעות, ואף 'בעילת המצווה' תיעשה יותר בשמחה. בשנים הראשונות הדרכתי חתנים, שלכתחילה יזדרזו לקיים את 'בעילת המצווה' בלילה הראשון, ואם ירצו, יוכלו לדחות את 'בעילת המצווה' כעצה המוזכרת. לימים הוספתי, שאם כוונתם לשם שמיים, היינו לשמח את כלתם, גם הבחירה לדחות את 'בעילת המצווה' היא לכתחילה. אולם אשתי הרבנית, מתוך ניסיון הלימוד עם כלות רבות לפני החתונה ולאחריה, חזרה וטענה, שצריך להדריך לכתחילה את כולם לדחות את 'בעילת המצווה' לקראת סוף שבעת הימים, מפני שבלא זאת לזוגות רבים מדי נותרת חוויה לא טובה מהמצווה הגדולה של החיבור הראשון, ואסור שכך יהיה. במשך הזמן נוכחתי שהיא צודקת, וכך כתבתי למעלה.
