תיקנו חכמים שלאחר שהחתן יתייחד עם כלתו הבתולה, ויקיימו את 'בעילת המצווה' באופן שלם, הכלה תיטמא מחמת דם הבתולים. אך החתן אינו צריך להזדרז לפרוש לאחר שיצא זרעו, אלא מותר להם להמשיך להתחבק בתנוחת החיבור. כשיחליטו להיפרד – החתן יפרוש מהכלה ויתחילו לנהוג בכל מנהגי ההרחקה של ימי הנידה.
אמנם מהתורה דם בתולים נחשב כדם מכה, כלומר, כדם פצע, שאינו מטמא. אולם חששו חכמים, שמא מתוך התרגשות בקיעת הבתולים, יחד עם דם הבתולים יצא מהרחם דם שמטמא. כפי הנראה גם חששו חכמים שאם יקלו בדם בתולים, דימום הבתולים עלול להימשך גם בחיבורים הבאים הואיל והם נעשים ברצף בלא שיהיה זמן למכה להתרפא, ואזי גם כשיתחיל הווסת, יהיו שיטעו לחשוב שהוא דם בתולים ויעברו על איסור כרת. ובמיוחד בימים שלאחר הנישואין שתשוקתם של החתן והכלה מתעצמת, ואם לא יעשו סייג וינהגו איסור בכל דם, הם עלולים להגיע לידי איסור.[11]
גם אם לאחר החיבור הכלה לא ראתה דם בתולים, עליהם לפרוש כדין נידה, שהואיל והיתה בתולה אולי יצא ממנה מעט דם ואבד או שכבת זרע כיסתה אותו. וזאת בתנאי ששניהם בטוחים שהיה חיבור גמור באופן שכל האיבר נכנס לנרתיק והזרע יצא. אבל אם יש להם ספק בכך, אם ראו דם על הסדין או על הבגד שהתנקו בו – נטמאה, ואם לא ראו דם – טהורה. ורק לאחר שיקיימו חיבור גמור, גם אם לא ראו דם – תיטמא, שמא יצא דם ולא ראו אותו. כדי לצאת מהספק, עדיף שישתמשו בסדין ובגדים כהים שאין רואים עליהם דם, ואזי אם יסתפקו אם היה חיבור גמור, לא יצטרכו לפרוש.[12]
כלה שאינה בתולה, כגון אלמנה או גרושה או אף רווקה שכבר קיימה יחסי אישות שלא בקדושה, אינה נטמאת בחיבור הראשון, הואיל ואין לה דם בתולים.
[12]. נחלקו הראשונים אם כלה שלא ראתה דם – נטמאה. לראב"ד, תרומה וכלבו – טהורה, שכן גם כשיצא דם היא טמאה רק מחשש שמא בעקבות דם הבתולים יצא דם טמא, וכאשר לא יצא דם אין לחשוש. ורוב הראשונים פסקו שטמאה, כי אולי יצא דם ואבד או כוסה בשכבת זרע (רמב"ן, רשב"א, רא"ש, מרדכי, טור ושו"ע קצג, א). אולם יש להחמיר בזה בתנאי שהיה 'גמר ביאה', כלומר חיבור גמור שהאיבר כולו נכנס בקישוי לתוך הנרתיק ויצא זרעו בתוכה. אבל בלא זאת, אם לא ראתה דם – טהורה (רמ"א קצג, א; סדרי טהרה קצג, ג, חכמ"א קטו, טו; בא"ח צו יט). ואמנם יש סוברים שאם בנוסף לכך שהם מסתפקים אם היה 'גמר ביאה' הכלה הרגישה כאב, יש להחמיר (בדי השלחן קצג, יט; עי' משמרת הטהרה קצג, יא), אולם למעשה, אם החתן או הכלה מסופקים אם היה 'גמר ביאה', למרות שהכלה הרגישה כאב, כל זמן שלא ראתה דם – טהורה. שכן אין להחמיר במצב של ספק בדין שיסודו מדרבנן (דם בתולים) ושנוי במחלוקת (שהראב"ד ודעימיה מקילים). במיוחד בימינו, שפעמים רבות אין דם בתולים, הואיל והכלות בוגרות, בנות שמונה עשרה ויותר, ורבות משתמשות בעת וסתן בטמפון. בנוסף, הניסיון מלמד שפעמים רבות החתן והכלה חושבים שהיה 'גמר ביאה' ולאחר שפרשו וטבלה וקיימו שוב את המצווה, הבינו שטעו. גם הרגשת הכאב אינה מעידה שהבתולים נבקעו, כפי שהניסיון מלמד.
לפיכך, אם היה לחתן או לכלה ספק אם היה 'גמר ביאה', יבדקו על הסדין והבגדים שקינחו בהם, אם היה דם – טמאה, ואם לא היה דם – טהורה. ויותר טוב, שיפרשׂו מלכתחילה סדין כהה וישתמשו בבגדים כהים שאין רואים עליהם את הדם, ואזי אם היה חיבור גמור – יפרשו, ואם לא – בכל מצב לא יפרשו הואיל ולא יוכלו לראות שם דם. נכון להדריך את החתנים והכלות, שכאשר הם מתכוונים לקיים את בעילת המצווה, כדי למנוע כאב ידאגו שתהיה בנרתיק לחות רבה, ובמידת הצורך ישתמשו בחומרי סוכה, ואח"כ יקיימו את בעילת המצווה בבת אחת, כדי שלא יתעוררו ספקות בעקבות ביאה שאינה גמורה. בנוסף, בדרך כלל באופן זה הכאב פוחת.
