הכתובה שתיקנו חכמים נועדה להבטיח את זכויותיה של הכלה ובמרכזה הסכום שתקבל במידה והנישואין יגיעו לקיצם, בגירושין או במות הבעל. לגבי גובה הסכום שבכתובה, תיקנו חכמים, שהנושא בתולה, הואיל והוא זוכה לדעת שהוא היחיד אצלה, יתחייב על מאתיים זוז לכל הפחות. והנושא כלה שאינה בתולה, יתחייב על מאה זוז לכל הפחות (כתובות י, ב). בעבר, אם לאחר בעילת המצווה לא יצא דם, התברר שהכלה לא היתה בתולה, והחתן היה יכול לטעון שהואיל והתחתן עמה על סמך ההנחה שהיא בתולה, יש לבטל את הנישואין, או להפחית את הסכום שבכתובה. אבל כיום, כאשר לא נמצא דם לאחר בעילת מצווה, אין אפשרות לטעון זאת, שהואיל והכלה מבוגרת, מעל גיל שמונה עשרה, פעמים שבאופן טבעי קרום הבתולים נמתח מאליו והפתח נפתח, ולא יוצא דם בעקבות החיבור. וככל שהכלה יותר מבוגרת, הסיכוי שלא ייצא דם בחיבור הראשון עולה, ואם הכלה גם היתה רגילה להשתמש בטמפון בעת הווסת, רוב הסיכויים שהבתולים נמתחו והיא לא תראה דם.[9]
למרות שבעקבות דחיית גיל הנישואין פעמים רבות הבתולים כבר נמתחים ואינם נבקעים בבעילת המצווה, עדיין מעלת 'בעילת מצווה' נותרה במקומה, שעל ידה החתן והכלה מתאחדים וכורתים ברית עולם.[10]
[10]. ניתן לומר, שכאשר הנערות היו מתחתנות סמוך לגיל שתים עשרה, הנכונוּת של הכלות הצעירות לתת את עצמן לכאב קריעת הבתולים, ביטאה את כריתת הברית. אולם כנגד זה, ההסכמה להינשא היתה קלה, שכן החברה והמשפחה סללו את דרכה של הנערה הצעירה אל הנישואין בלא שתצטרך להתלבט בכך. לעומת זאת, בדורות האחרונים, גיל הנישואין עלה אל מעבר לגיל שמונה עשרה, וממילא אחריות הבחירה המוטלת על הכלה התעצמה, והיא צריכה להחליט לוותר על כל שאר ההצעות שתוכל לקבל בעתיד, ולכרות ברית עולם עם בחיר ליבה, ולהתפלל לה' שיעזור להם לבנות את ביתם באהבה ובשמחה, ולהוליד את ילדיהם ולגדלם ולחנכם כראוי. כיוצא בזה, גם האחריות המוטלת על החתן בימינו התעצמה, שהואיל והחתנים יותר מבוגרים, הם אינם יכולים להישען כבעבר על דעת הוריהם, ועל החתן להחליט לוותר על כל שאר ההצעות שיוכל לקבל בעתיד, ולכרות עם כלתו ברית עולם, ולהתחייב לעמוד לצדה תמיד בנאמנות ובאהבה. לפיכך, אף שעניין פתיחת הבתולים התמעט, מעלתה של 'בעילת מצווה' נותרה במקומה, שהיא מבטאת את בחירתם לכרות ברית עולם ולהתחבר לגמרי.
