על הכלה להשתדל ככל יכולתה להגיע לחתונה כשהיא טהורה. שאם לא כן שמחת החתונה תיפָגע מאוד, והחתן והכלה יצטרכו להיזהר בכל דיני ההרחקה שלמדנו לעיל (בפרק ג). בכלל זה יהיה אסור להם לתת יד זה לזה ולהעביר חפץ מזה לזה. אמנם בעת החופה, כדי למנוע בושה, יהיה מותר לחתן לכסות את הכלה בהינומה, ולענוד את הטבעת על אצבעה, ולתת לה את כוס היין והכתובה, תוך השתדלות שלא לנגוע בה. בנוסף, עד שהכלה תיטהר חל עליהם איסור 'ייחוד', ויהיה עליהם לישון בחדרים נפרדים בבית ההורים, או בבית אחר שיש בו עוד אנשים (כמבואר להלן הלכה יג). כמו כן, לאחר החופה יהיה אסור להם להתייחד ב'חדר הייחוד'.[1]
בנוסף, יש אומרים שהנישואין תלויים בכך שהחתן והכלה יתייחדו ייחוד גמור שראוי למצוות עונה, וכאשר הכלה אינה טהורה הם אסורים בייחוד, וממילא הנישואין אינם חלים (רמב"ם). אמנם כיוון שדחיית החתונה תגרום להפסדים גדולים ועוגמת נפש, נוהגים כדעת רוב הפוסקים, ומקיימים את החתונה גם כשהכלה אינה טהורה.[2]
[2]. בכתובות נו, א, מבואר שקניין הנישואין נעשה על ידי חיבת החופה, והסתפק רב אשי האם דווקא חופה שראויה לביאה (חיבור) קונה, או שהחופה קונה גם כשאינה ראויה לביאה כחופת נידה. ונשאר הדבר בספק. הרמב"ם פסק (אישות י, ב): "אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה – לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". וכן דעת גאונים ורי"ף. מנגד, דעת רא"ש, ר"ן, ריטב"א ועוד, שגם חופת נידה גומרת את הנישואין, כי ייחוד הראוי למצוות עונה אינו מעכב. וכל מה שהגמרא הסתפקה הוא רק לגבי 'תוספת הכתובה', אם החתן מקנה אותה בחופת נידה. למעשה כתב בשו"ע אה"ע סא, ב: "כשר הדבר שלא תינשא עד שתטהר". והרמ"א כתב: "ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין. ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה". שכן לדעת רבנו פרץ, הבעיה בחופת נידה היא חשש מקח טעות כאשר החתן לא יודע זאת. ולדעת בית שמואל סד, ה, גם הרמב"ם יסכים שאם הודיעו לחתן, החופה קונה. לפיכך, בשעת הדחק, אפשר לקיים חופת נידה (ט"ז אה"ע מד, ז; רב פעלים ח"ב יו"ד כ).
