יג – אימתי ישנו איסור ייחוד

ככלל אסור לאיש ואשה שאסורים זה על זה להיות לבדם במקום שאין רואים אותם, שמא יבואו לידי עבירה. איסור זה נקרא ‘איסור ייחוד’. לכאורה גם לאיש ואשתו בעת נידתה אסור להיות לבדם בביתם, אלא שהואיל וכבר זכו לשמוח יחד במצוות עונה, ועוד יזכו לקיים מצוות עונה לאחר שתיטהר, יש להם כוח להתגבר על יצרם ולהמתין עד שתיטהר. וכבר למדנו (לעיל ג, א), שמסופר בתלמוד (סנהדרין לז, א), ששאל כומר נוצרי את רב כהנא, אתם אומרים שמותר לאדם להיות בבית סגור עם אשתו כשהיא נידה, “אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת”?! וכי אנשים צעירים יכולים להתגבר על יצרם ולא לחטוא?! השיב לו: “התורה העידה עלינו סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שאפילו כסוגה (סייג וגדר) של שושנים לא יפרצו בהן פרצות”. כלומר, סייגי ההרחקה שתיקנו חכמים, שהם כגדר רכה של שושנים, מונעים את בני הזוג מעבירה. וזאת בתנאי שכבר קיימו את החיבור פעם אחת.

אבל אם היתה ‘חופת נידה’ או שלפני שהספיקו לקיים את החיבור האשה ראתה וסת ונטמאה, הם אסורים ב’ייחוד’, עד שתטבול ותיטהר ויקיימו את החיבור.

גם אם שכבו בקירוב בשר בלא שתהיה ביניהם חציצה אפילו של תחתונים, אין עליהם יותר איסור ייחוד. אבל אם מתוך חששנות מופרזת אחד מבני הזוג נרתע מקירוב בשר בלא שום חציצה, וראתה הכלה וסת – אסורים בייחוד.[16]

העצה הנוחה עבור חתן וכלה שאסורים בייחוד, שילכו לאחר החתונה לבית הורי החתן או הכלה, ויגורו עמהם עד ליל הטבילה. במשך אותו הזמן יישנו החתן והכלה בשני חדרים נפרדים, שאין אפשרות לעבור ביניהם בלא לעבור דרך המסדרון שבו הולכים ההורים או אחרים מבני הבית (עי’ כתובות ד, א; שו”ע קצב, ד). וכשאינם ישנים, יקפידו שלא יהיו לבדם בחדר סגור, כאשר ביום עיקר ההקפדה שהחדר לא יהיה נעול, ובכל רגע יוכלו בני הבית להיכנס. ובערב עליהם להקפיד יותר, שהדלת תהיה פתוחה והחדר יהיה מואר. אם החתן והכלה רוצים להיות בביתם, הדרך למניעת ‘ייחוד’, שיארחו בביתם שני ילדים בני כשש ומעלה מבני משפחתם, כאשר בלילה החתן יישן עם הילד בחדר אחד והכלה עם הילדה בחדר אחר.


[16]. כתב רמ”א קצב, ד: “יש אומרים: אם היתה טהורה כשנשאהּ ולא בא עליה, ופירסה נדה אחר כך, אינה צריכה שימור עוד”. ומקורו בתרומת הדשן א, רנג. כלומר, אם היו לילה אחד בטהרה, גם כשלא היו בקירוב בשר, כיוון שכבר יכלו לקיים את החיבור, שוב אין להם איסור ייחוד. וכן דעת לבוש, ש”ך (נקה”כ ב), תפארת למשה, פלתי, חכמ”א קטו, ט, לחם ושמלה, שערי דעה ועוד. מנגד, רבים חולקים על הרמ”א ומחמירים. יש סוברים שרק לאחר חיבור גמור אין איסור ייחוד (יש”ש כתובות א, ו, מהרש”ם ועוד). ויש שחלקו על הרמ”א אבל לא כתבו במפורש שצריך חיבור גמור (ט”ז ז; ערוה”ש יז, ועוד), ויש שלמדו מהם שגם לאחר העראה אין איסור ייחוד (חוט שני קצב, ב, ח). ויש שלמדו מהם שגם לאחר קירוב בשר בלבד בלא חציצה, אין יותר איסור ייחוד (ציץ אליעזר ח, כז-כח; חשב האפוד ב, קמו).

למעשה, אם שכבו בקירוב בשר וזרעו של החתן יצא תוך כדי נשיקת שמש, היינו מגע קל באותו מקום, או אפילו תוך כדי קירוב בשר כללי, אין יותר איסור ייחוד. וכן הדין אם שכבו בקירוב בשר בלא חציצה ולא היה לחתן קישוי, למרות שזרעו לא יצא. כך לרמ”א ודעימיה, וכך גם לחלק מהפוסקים המחמירים. מנגד, אם אחד מבני הזוג מתוך חששנות מופרזת נרתע מקירוב, גם הרמ”א ודעימיה יסכימו שאסורים בייחוד, שכן כל מה שהקילו הוא במצב שהיו יכולים לקיים את החיבור ולא עמד ביניהם מעצור נפשי שגרם לכך שאפילו לא יכלו לשכב יחד בקירוב בשר בלא שום חציצה. וישנם מצבי ביניים, שלא שכבו יחד בקירוב בשר מחמת שהיו עייפים מאוד מהחתונה, ובמצב כזה הרמ”א ודעימיה מקילים, ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם, שכן איסור ייחוד בחתן וכלה הוא מדברי חכמים (עי’ טה”ב ט, ט).

תפריט