ח – ‘בעילת מצווה’

מעלה מיוחדת יש בחיבור הראשון, שנקרא גם ‘בעילת מצווה’, שבו החתן והכלה מתחברים חיבור גמור וכורתים ברית עולם ביניהם. וכדרך שאמר אדם הראשון לאחר שפגש את אשתו ונשאהּ: “וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב, כג-כד). מתוך כך יוכלו להמשיך לבטא את איחודם במצוות עונה, באהבה ובשמחה במשך כל ימי חייהם. ומתוך כך גם יזכו לקיים את מצוות פרו ורבו (תוס’ כתובות ד, א).

הבתולים מבטאים את שמירת הכלה על עצמה עבור בעלה, שהוא יפתח את מעיין החיים שבה, ומתוך עונג ושמחה תזכה להוליד ממנו בנים ובנות. יש בחיבור זה שפותח את הבתולים עונג, ולעיתים גם כאב, שמבטא את הברית שהחתן והכלה כורתים ביניהם. ברית שתימשך תמיד, בטוב וברע. כדרך שנאמר (יחזקאל טז, ו): “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. כלומר, למרות שהעולם מלא בחסרונות, וגם החתן והכלה אינם מושלמים, הנכונוּת של הכלה להיפתח אל חתנה כדי שיוכלו להתחבר, והנכונות של החתן להתחייב לדאוג לאושרה, מחפות על כל חיסרון. בכך נכרתת ביניהם ברית עולם, שעל ידי קיומה יזכו להמשיך את חייהם המשותפים לעד – בעולם הזה על ידי צאצאיהם, ובעולם הבא באיחוד נשמותיהם.[8]


[8]. בשאלה מדוע החיבור הראשון נקרא ‘בעילת מצווה’, ביארו תוס’ (כתובות ד, א, ‘בעילת מצוה’), שעל ידה האיש והאשה מתקשרים בברית, ומתוך כך יגיעו למצוות פריה ורביה. וכך כתבתי למעלה. ויש שהבינו ש’בעילת מצווה’ היא רק הכנה למצוות פרו ורבו, שכן אמרו חכמים (יבמות לד, ב), שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (עי’ ב”ח אה”ע סג, א; חת”ס כתובות ד, א; תורת חיים או”ח ע, ה). אולם כמבואר בפנה”ל שמחת הבית וברכתו א, ד; ב, א, מצוות עונה עומדת בפני עצמה ואינה תלויה במצוות פרו ורבו, וזו המצווה הגדולה ב’בעילת מצווה’, שבה יתחילו לקיים את מצוות עונה (וכדברי התוס’), ומתוך כך גם יזכו למצוות פרו ורבו. וכן מבאר בהתעוררות תשובה א, מא, שנקראת ‘בעילת מצווה’ גם בעקרה, כי על ידה “מתקרבת אליו ובאין לידי אחוה ואהבה וריעות ושלום…”.

הברית נכרתת במסירות, וכעין ברית מילה לבנים, כך ‘בעילת מצווה’ תוך פתיחת הבתולים לכלה. וכיוון שנכרתה בדם, היא מתקיימת גם ברגעי משבר ומחפה על הנפילות, וכנאמר לגבי יציאת מצרים (יחזקאל טז, ו-ח): “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי… וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲ-דֹנָי אלוהים וַתִּהְיִי לִי”. יציאת מצרים נחשבת כקידושין שבין ה’ לעמו ישראל (פנה”ל מועדים יג, ב), מעין בקיעת הבתולים שבבעילת מצווה. שכן נתן ה’ לישראל בעת שיצאו ממצרים שתי מצוות בדם, ברית מילה וקורבן פסח (שבו הקריבו במסירות נפש את אלהי מצרים), שנאמר: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (פסיקתא רבתי יז).

היו קהילות שנהגו בהן, שהחתן מברך אחר שמצא את כלתו בתולה ברכת שבח והודאה: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹוהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר צָג אֱגוֹז בְּגַן עֵדֶן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, בַּל יִמְשֹׁל זָר בְּמַעְיָן חָתוּם, עַל כֵּן אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁמְרָה בְּטָהֳרָה וְחֹק לֹא הֵפֵרָה, בָּרוּךְ אַתָּה ה’ הַבּוֹחֵר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם”. ברכה זו לא נזכרה בתלמוד אלא הובאה בכתבי גאונים וראשונים רבים, ומהם: רב עמרם גאון, רא”ש כתובות א, טו; טור אה”ע סג, והובאה כמנהג יש אומרים בשו”ע אה”ע סג, ב. והרמ”א הוסיף על פי רבנו ירוחם שצריך לאומרה על כוס יין. אמנם כיום אין נוהגים לאומרה (ערוה”ש אה”ע סג, י).

תפריט