ז – מנהג צום ביום החתונה

ברוב קהילות ישראל, נהגו שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם, כדי שיְטהרו ויזככו את עצמם בתשובה, ומתוך כך יתפללו לה’, שיְזַכֵּה אותם ברוב חסדיו, להגשים את כל השאיפות הטובות שלהם. בנוסף, חששו שמא מתוך המתח והלחץ יהיו חתנים שיַרבו לאכול ולשתות, ולא יגיעו לחופה בכובד הראש הראוי, ואולי אף לא יהיו מרוכזים מחמת שתיית משקאות אלכוהוליים. ויש קהילות של יוצאי ספרד ועדות המזרח, שבהן לא נהגו לצום ביום החתונה, ויש קהילות שבהן נהגו שהחתנים צמים והכלות אינן צמות, ותשובתן של הכלות נעשתה בטבילתן לקראת החתונה. למעשה, נכון לכל חתן לנהוג כאביו ולכל כלה לנהוג כאִמהּ. ובעלי תשובה יבחרו את המנהג הטוב בעיניהם.

גם במשפחות שמנהגן לצום, אין מתענים בימים שאסור להתענות בהם, כראש חודש, חנוכה וחודש ניסן. חתן או כלה שחוששים שהתענית תתיש אותם או תגרום להם לכאבי ראש, אינם חייבים לצום. אמנם בעבר רק מעטים הקילו בזה, אולם כיום, לאחר שהתרגלנו לחיי שפע ופינוק, הצומות נעשו קשים יותר מבחינה נפשית, ולכן כאשר הצום גורם לצער – מקילים, מפני שצום זה נועד לעורר לתשובה ולא לשם כפרה וזיכוך על ידי קבלת ייסורים. וכן מצינו ביחס לצומות נוספים, שבעבר רבים נהגו לצום בהם לשם כפרה וזיכוך בקבלת ייסורים, ואילו כיום ההדרכה המקובלת להרבות בצדקה, לימוד תורה ותשובה במקום לצום. לפיכך, החוששים מהתענית אינם חייבים לצום, ויאכלו וישתו כפי צרכם, ויימנעו ממשקה אלכוהולי, ויתעוררו בתשובה על ידי קביעת לימוד ביום החתונה ומתן צדקה. ואם יש בכוחם, מוטב שיצומו עד חצות היום.

מנהג הצום נמשך עד לאחר החופה או עד צאת הכוכבים, המוקדם מביניהם (חכמ”א קכט, ב; שדי חמד מערכת חתן וכלה ד).[7]


[7]. מנהג הצום לחתן ולכלה היה רווח בכל קהילות יוצאי אשכנז (שו”ת מהר”ם מינץ קט; רמ”א אה”ע סא, א; או”ח תקעג, א). יש טוענים בטעות שבכל קהילות ספרד והמזרח לא נהגו לצום, אולם באמת ברוב הקהילות נהגו לצום. יש קהילות שהחתן והכלה נהגו לצום, ומהן: קהילות הבלקן, כורדיסטאן ואלג’יר (כנה”ג אה”ע סב הגה”ט, טו; זה השולחן, קד, טו). ויש קהילות שבהן נהגו שרק החתן צם, ומהן: בבל, רוב קהילות צפון אפריקה ובכללן מרוקו, ג’רבא ולוב (בא”ח שופטים יג; נהגו העם, חתונה, יא; שמש ומגן ח”ב אה”ע, כא, ג; שואל ונשאל ח”ג או”ח סי’ ב ו-ד; סידור עוד אבינו חי עמ’ תרפה). הקהילות שבהן לא נהגו לצום כלל: סוריה, מצרים, קושטא, וכל קהילות תימן (ברכ”י או”ח תע, ב; מזבח אדמה כג ע”ב). וכן נהגו בדורות האחרונים בארץ ישראל חלק מעולי קהילות הספרדים והמזרח (יבי”א ח”ג ח, יז; ט). והנכון שכל חתן ינהג כאביו וכל כלה כאִמהּ, וכאשר קשה להם לצום, יצומו עד חצות.

החתן והכלה אינם צריכים לקבל על עצמם תענית במנחה שלפני יום החתונה, הואיל והם צמים כפי המנהג שהתקבל בקהילות רבות (מ”ב תקסב, יא). יש נוהגים שגם בימים שאין אומרים בהם תחנון, אין צמים (א”ר תקעג, ג).

תפריט