יא – טקס שנשים שרות בו

שאלה: אדם שמשתתף בטקס שבו מופיעה זמרת או קבוצת זמרים וזמרות, האם רשאי להישאר בטקס או שחובה עליו לצאת. ומה יעשה חייל שנמצא בטקס כזה? והאם גם בנות צריכות לצאת מהטקס מתוך הזדהות עם הבנים?

תשובה: על פי מה שהתבאר בהלכה הקודמת, אסור לאיש לשמוע שירת אשה, וממילא חובה על גבר לצאת מטקס שאשה או נשים שרות בו, וראוי גם לבנות להזדהות עם הגברים ולצאת עמהם. ואין לטעון אולי הזמרת תיעלב, כי לא מאיתנו היא נעלבת אלא מתקנת חכמים שאנחנו מחויבים לקיים, וגם היא צריכה לשמור תורה ומצוות. וכן חייל צריך לצאת מכל טקס בעת שזמרת שרה בו.

ואמנם במקרים מיוחדים ניתן לסמוך על דעת המקילים ולהישאר שם תוך הקפדה שלא ליהנות ולא להסתכל על הזמרת. כגון במקרה שרב משתתף בטקס זיכרון לחייל שנפל, ויש לחשוש שאם יצא, בני משפחת החייל הקדוש ייפגעו. כמו כן חייל שחושש שמא ייענש בחומרה אם יצא, או חייל שמשרת בקבע ויציאתו תסכן את פרנסתו, רשאי בשעת הדחק להישאר.[3]


[3]. בהערה הקודמת נתבארו המקורות לכלל הסוגיה. ויש להוסיף שגבר שנמצא בביתו ושומע בלא כוונה ובלא רצון קול שירת אישה, אין לו בזה איסור (מאירי לברכות כד, א; החינוך קפח; רבנו יונה בספר היראה רלח). ויש אומרים שיש בזה איסור למרות שאינו מתכוון לכך (אשכול), אלא שאם קשה לו ללכת למקום אחר, הרי שהוא אנוס (יראים, מ”ב עה, יז). על פי דעת המקילים בזה, נהגו חלק מהרבנים שכאשר היו מחויבים מתוקף תפקידם להשתתף בטקסי זיכרון ששולבו בתוכם קטעי שירה של זמרת, שלא לצאת בעת שירת הזמרת כדי שלא להעליב את בני המשפחות השכולות, אלא התכוונו שלא ליהנות מקול השירה. אבל במקום שלא היה חשש עלבון, יצאו. ויש שרצו להרחיב את ההיתר, למצב שפקודות הצבא קובעות שכל החיילים חייבים להשתתף בטקסים רשמיים שבהם מופיעות זמרות, שכדי לא ליצור עימות עם המפקדים, החיילים רשאים לשמוע את הזמרת תוך הקפדה שלא להסתכל עליה ולא ליהנות משירתה. אולם נראה שאי אפשר מכוח היתר פרטי שנועד לאנשים מסוימים כדי למנוע עלבון, לבטל את ההלכה שקבעו חכמים ולהתיר לכל החיילים להשתתף בטקסים שיש בהם שירת נשים, תוך מחשבה שהם נמצאים שם תמיד בעל כרחם ונגד דעתם ומכוונים ליבם שלא להאזין וליהנות מהשירה. והעובדה שיש על כך פקודה לא מקלה את המצב אלא מחמירה, כי זו פקודה נגד הלכה (רמב”ם הל’ מלכים ג, ט). ולכן שלא במקרה מיוחד, נכון להחמיר תוך נכונות לשלם על כך מחיר. ואין לטעון שבצבא צריך להתפשר, מפני שהאמת הפוכה, דווקא בצבא צריך להחמיר יותר, כפי שצוותה התורה להישמר מפני דבר רע דווקא במחנה (דברים כג, י; פנה”ל העם והארץ ד, ח). גם מבחינת השיקול הכלל ישראלי כך ראוי לנהוג, שכן המצב שבו הצבא מתנהל באווירה חילונית, וחיילים דתיים מרגישים את עצמם כאורחים בצבא גורם לרבים מבני הציבור הדתי להפסיק לשמור מצוות בצבא. וכתגובה לכך גורם לאחרים להעדיף את הדרך החרדית ולא להתגייס לצבא. הרי שהמצב הזה גורם לצה”ל להפסיד עשרות אלפי חיילים. לכן ככל שהדתיים יתעקשו יותר על שמירת הצביון והאווירה המתאימה להם, כך יהיו לצה”ל יותר חיילים, וזו האחדות האמיתית. ואילו הפשרה בנושאים אלה גורמת בפועל לפירוד, שבו ציבור גדול חש ניכור לצה”ל.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן