טו – כללי הלכות כיסוי הראש

מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע, שהמקור לכיסוי הראש לאשה נשואה הוא מן התורה, שנאמר לגבי אשה סוטה שחטאה ונתייחדה עם גבר זר, שבשעה שהיא באה להקריב את קרבנה, כחלק מהעונש שהתורה הטילה עליה, הכהן פורע את שיער ראשה כדי שתתבייש, שנאמר (במדבר ה, יח): “וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה”, מכאן שעל פי התורה שיערה של אשה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב”ץ וריא”ז, ועי’ יחו”ד ה, סב). כך היא דעת רוב הפוסקים, שיסוד דין כיסוי ראש מהתורה, אלא שמהתורה מספיק שהשיער יהיה אסוף בתוך רשת או כיס קטן, וחכמים הוסיפו וקבעו שצריך לכסות את כל השיער במטפחת שאינה שקופה. ויש אומרים שכל דין אסיפת השיער וכיסויו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמ”ב בדעת הרמב”ם).

דין כיסוי הראש אינו תלוי במנהג, ולכן גם במקום שבו כל הנשים אינן מקפידות לכסות את ראשן, מנהגן אינו משנה את הדין, וחובת כיסוי הראש נשארת בתוקפה (מ”ב עה, י).

חובת כיסוי הראש חלה על אשה נשואה, אבל רווקה אינה צריכה לכסות את ראשה. ויש אומרים שמצד מידת הצניעות רווקות צריכות להקפיד שלא ללכת ברחוב בשיער פזור (מ”א עה, ג). ואכן כך נוהגות חלק מן הבנות הדתיות, שאוספות את שיער ראשן בסרט או שקולעות משערן צמות, כדי שלא יהיה פזור. אולם רבים סוברים שאין בזה איסור (מחצית השקל ומגן גיבורים שם). ומאחר שיסוד המחלוקת בדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות, כפי הכלל שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן