יט – האם אשה צריכה לכסות ראשה בביתה

מסופר בתלמוד (יומא מז, א) על אשה ששמה קמחית, שזכתה ונולדו לה שבעה בנים צדיקים, שכולם שמשו זה אחר זה בכהונה גדולה. שאלו אותה חכמים: מה עשית שזכית לכך? ענתה להם: “מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי”. כלומר, הקפדתי מאוד שלא לגלות את שיער ראשי אפילו בתוך ביתי בהיותי לבד. ענו לה חכמים: “הרבה עשו כן ולא הועיל להן”. והתכוונו לומר, שכנראה היו לה עוד זכויות שבעבורן זכתה לבנים כאלה. ומכל מקום ניתן ללמוד שמנהג חסידות שאשה תכסה את שער ראשה אפילו כשהיא נמצאת לבדה בביתה.

אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מצד הדין חיוב כיסוי הראש הוא רק בשעה שהאשה יוצאת מחוץ לביתה וחצרה, כפי שסובר התוספות (כתובות עב, ב), או שחיוב כיסוי הראש הוא גם בתוך הבית, כפי שמשמע מדעת הרמב”ם. פסק ה’חתם-סופר’ (או”ח לו), שהואיל ומנהג הנשים להחמיר ולכסות את ראשן אפילו בחדרן שבביתן, נחשב הדבר כדין גמור, וכל הנשים חייבות לכסות את ראשן אפילו בתוך חדרן. וגם לדעת ה’משנה-ברורה’ (עה, י) צריך לנהוג כן, ולחבוש כיסוי ראש אפילו בתוך הבית.

ויש חולקים ומקילים, ולדעתם מן הדין מותר לאשה ללכת בתוך ביתה ללא כיסוי ראש, ובתנאי שרק בני ביתה יראו אותה ולא אנשים זרים. וכן סובר בעל ה’אגרות-משה’ (אה”ע א, נח).

בשעה שהולכים לישון, לכל הדעות מותר להיות בלא כיסוי ראש.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן