כפי שלמדנו נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. אשה נשואה יוצאת בהדלקת בעלה, ובת יוצאת בהדלקת אביה. ואם אינם מדליקים, מפני שאינם בבית או מסיבה אחרת, על האשה או הבת להדליק נרות. וכמובן שאשה המתגוררת לבדה, צריכה להדליק נרות בעצמה.
בת שמתגוררת בבית אביה, לפי מנהג אשכנז, למרות שאביה הדליק נרות, רשאית להדליק נרות בברכה. ולפי מנהג ספרד בעל הבית הוא היחיד שמדליק נרות בביתו (ע' פ"ה זמנים יב, ג-ד, 2).
נהגו נשים שלא לעשות מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים למצוותם, כדי להראות שנועדו למצווה ולא לשימוש, וגם מפני שהנס התחיל על ידי יהודית, ולכן חג חנוכה אצל הנשים במדרגה גבוהה יותר, כחול המועד שאסור בעשיית מלאכה. לפי הטעם הראשון, אסור גם לבשל ולטגן, מפני החשש שמא ישתמשו לאור הנר. ולפי הטעם השני, רק מלאכות האסורות בחול המועד, כדוגמת כיבוס ותפירה, אסורות בשעה שהנרות דולקים, אבל מותר לבשל ולטגן, וכן המנהג הרווח. ובמשפחות שנהגו להימנע גם מבישול וכדומה, ימשיכו להחמיר כמנהגם.[3]
יש אומרים, שנשים חייבות לומר הלל בחנוכה, הואיל וגם הן היו באותו הנס, וממילא מצווה עליהן להודות עליו. אולם לדעת רוב הפוסקים, אינן חייבות, וכן המנהג. והרוצות להדר, טוב שיאמרו הלל בחנוכה. למנהג אשכנז יאמרוהו בברכה, ולמנהג ספרד בלא ברכה.[4]
כתב הרמב"ם הל' חנוכה ג, ו, שכיוון שאשה פטורה מאמירת הלל, אינה יכולה להוציא גברים שהם חייבים לאומרו. וכך לכאורה הדין גם בהלל בראש חודש, וכך משמע ממ"א תכב, ה. אולם כתב בבאו"ה תכב, ד"ה "הלל", שהואיל והלל בר"ח הוא ממנהג ולא מחיוב, לכאורה אשה יכולה להוציא איש, שמעיקר הדין שניהם פטורים.
