ג – ארבעה מיני ריח טוב שאין מברכים עליהם

פורסם בקטגוריה פרק יד - ברכת הריח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/10-14-03/

ג,א – ריח פירות ערלה

פסחים כו, א: "קול ומראה וריח – אין בהם משום מעילה". ואמרו לגבי ריח "מעילה הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא". וכן נפסק בשו"ע יו"ד קח, ז: בשמים של ע"ז וערלה וכלאי הכרם שאסורים בהנאה – אסור להריח בהם.

יש סוברים, שהאיסור ליהנות מריח דבר שאסור בהנאה, הוא בתנאי שאותו דבר נועד לריח, אבל מותר להריח מפרי ערלה, שכן הפרי נועד לאכילה (ר"ת בתוס' ע"ז יב, ב, 'אלא', רשב"ם, רשב"א, מאירי, ריטב"א, פר"ח, ערך השלחן, חמד משה). לעומתם, יש אומרים, שגם אם עיקר ייעודו אינו לריח, כיוון שהוא אסור בהנאה, אסור להריח בו (תוס' שם, תרומה, מהר"ם חלאווה, השלמה, מאורות, הפרדס, רדב"ז, זרע יעקב. עיין ברכ"ה ח"ג יב, 41). וכך כתבתי בהלכה.

ויש אומרים שאפילו דבר שמותר בהנאה, אם הוא נועד לאכילה ואסור לאוכלו, אסור גם להריח בו שמא מתוך כך יבוא לאוכלו (באו"ה רטז, ב, 'המושק'). ולרוה"פ אין בזה איסור (ע' חזו"ע ברכות ע' שלה).

ובוורדים והדסים אין איסור ערלה (ע' ברכ"ה ח"ג יב, 41).

ג,ב – בושם של אשה שאינה אשתו

בעבר נשים היו עונדות בקבוק קטנטן של בושם על צווארם, כדי שינדוף ממנו ריח טוב. לדעת הרמב"ם (ברכות ט, ח), רד"א, שו"ע ריז, ד, מ"א ו, שכנה"ג, רק כשהם על צוואר האשה אסור להריח בהם, שמא יבוא לנגוע בה. אבל מותר להריח ולברך על הבושם שבאותו הבקבוקון כאשר לא יהיה על צווארה. וכ"כ בחזון עובדיה ברכות ע' שלב. לעומתם רבים כתבו, שהאיסור הוא מחמת חשש הרהור, ולכן גם כשהוא על השולחן אסור להריח בו, הואיל והוא מיוחד לה, וממילא המריח בו לא יברך (ט"ז ריז, ג, ברכ"י ד, ח"א, בית מנוחה, מ"ב יז, כה"ח יח).

וכתבתי לחומרא שלא לברך על בשמים של אשה שאינה אשתו, ואף שאפשר לומר שגם המחמירים יקלו בבקבוק בושם שלנו, הואיל ואותו אין האשה עונדת לצווארה לעולם. מ"מ אפשר לומר שהואיל והוא הבושם המיוחד לה, עדיין יש חשש הרהור, ולכן המחמירים יסכימו שאסור להריח בו.

לעניין בושם של אשתו הנידה, נראה שבעלה אינו צריך להחמיר.

ג,ג – הרוצה ליהנות מבשמים שנועדו להפיג ריח רע

כתב בספר המאורות (ברכות נג, א), שלכאורה הנהנה מריח שנועד להפיג ריחות רעים – צריך לברך. שכן בפועל הוא נהנה ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. ותירץ, שיש לחלק בין אכילה ושתייה שיש בהם צורך גדול וההנאה היא מגוף הדבר שאכל, שכל שנהנה באיזה אופן חייב לברך. לבין הנאת הריח שאין בה צורך גדול ואין נהנים מגוף הדבר, ולכן רק כאשר הריח נועד להנאה תקנו לברך. וכעין זה ביאר הב"י בסי' ריז, לעניין ריח שאין לו עיקר, שהואיל והריח אינו צורך הגוף כל כך, לא תקנו לברך כשאין לו עיקר. ועיין בברכ"ה ח"ג יב, 3.

אמנם יש לציין כי לדעת הריטב"א (בהלכותיו ד, ג), הרוצה להריח בריח של בית הכסא או מתים כדי ליהנות – צריך לברך. וכ"כ מור וקציעה ופתח הדביר ריז, ד. אבל משאר כל הראשונים והאחרונים משמע שלא יברך. שכן לעניין פירות חילקו – שאם נטלום לשם ריח – מברכים, ואם נטלום סתם – אין מברכים. ואילו לגבי ריח טוב שנועד להסיר ריח רע או כדי לתת ריח בדבר אחר, לא העלו אפשרות שאם יטלנו כדי להריחו יברך (עיין רמב"ם ברכות ט, ז, שו"ע רטז, ב, וריז, ב, ופמ"ג משב"ז ריז, א. וכן כתב בשעה"צ ריז, טז, וחזו"א או"ח לה, ה, אול"צ ח"ב יד, לח, ילקוט יוסף ריז, ב, ברכ"ה ח"ג יב, ו-ח).

ג,ד – אם ייעד את מטהר האוויר להנאת ריח – מברך

אם קנה את מטהר האוויר לשם הנאת ריח, כתב בוזאת הברכה ע' 177, שלדעת הרב פישר כוונת היצרן קובעת, ולא יברך עליו. ולדעת אול"צ ח"ב יד, לח, יברך. ולדעת הגרח"פ שיינברג, אפילו קנה סתם, אם בפועל הוא משתמש בו לשם הנאת ריח – יברך. ובחזו"ע ע' שלא, חשש לדעת המחמירים שלא לברך.

ונראה כפי שכתב בברכ"ה ח"ג יב, ז, שאם ייעד את מטהר האוויר או הדאודורנט לשם הנאת ריח, פשוט שמברך עליו. וכ"כ חזו"א או"ח לה, ב; ברכת יוסף קז, א; ברכת הריח ע"א. ועוד כתב בברכ"ה שגם אם החליט לשנות את ייעודו של חלק מן החומר, כגון שנטל מעט מהסבון כדי להשתמש בו מכאן ואילך להנאת ריח, כיוון ששינה את ייעודו של אותו החלק – מברך עליו.

ואם לקח ריח שנועד להנאה והשתמש בו לפי שעה להסיר ריח רע, אין מברכים עליו (כה"ח ריז, ז, עפ"י ברכ"י, ברכת הריח ע"ד).

ג,ה – הרוצה להריח קרם ידיים לא יברך

עוד יש לבאר את מה שכתבתי על קרם ידיים, שאפילו אם נטל אותו כדי להריחו, כל זמן שלא שינה את ייעודו, לא יברך. וזאת משום שייעודו לסוך ולתת ריח בדבר אחר, ולא כדי שיהנו מריחו הטוב. וכ"כ כיוצא בזה בברכ"ה (ח"ג יב, ז-ח), ושעה"ב (יט, הערה יא), שאין לברך על אבקת כביסה ריחנית.

ולכאורה מדוע לא יהיה דין הקרם כדין הפרי, שכאשר הוא נוטלו כדי להריחו, מברך עליו (שו"ע רטז, ב). ואכן הרב שיינברג (הובא בוזאת הברכה ע' 177) סובר לברך על הקרם אם נטלו להריחו. אלא שהחילוק הוא, על פי מה שכתב בבאו"ה (ריז, ב, 'של', וברכ"ה ח"ג יב, 32), שלפרי יש שני ייעודים שונים, אכילה וריח. אמנם בדרך כלל המטרה היא לאכילה, אבל אם יטול אותו כדי להריחו, הרי שיש לריח חשיבות עצמית ויברך. ואילו הריח שבקרם הידיים נועד לתת ריח בגוף, ואף פעם אין מריחים אותו מצד עצמו, ולכן אין לו חשיבות עצמית, ואין מברכים עליו.

ג,ו – אין מברכים על בושם גילוח

וגם על בושם גילוח (אפטרשייב) אין מברכים, כי עיקר מגמתו לחטא את העור ולהסיר ממנו ריח שאינו נעים, ולתת במקומו ריח טוב ורענן. ואין מי שנוטל אותו כדי ליהנות מריחו.

ג,ז – הרוצה להריח בושם יברך

מבואר בשו"ע ריז, ג, שאין מברכים על מוגמר, כי מגמתו לתת ריח בדבר אחר – בבגדים. ולעומת זה ברור שמברכים על בשמים שנועדו לתת ריח טוב בגוף. וכ"כ אול"צ ח"ב יד, לח; וזאת הברכה ע' 181, בשם הרב שיינברג והרב פישר. ובכל ספרי זמננו ישנם דיונים האם מברכים על בושם סינטטי, והאם מברכים על בושם של אשה זרה ועל בושם של אשתו, ולא העלו ספק מחמת שהוא נועד לתת ריח טוב בדבר אחר – בגוף, אולי אין צריך לברך עליו. אמנם אין להביא ראייה משו"ע ריז, ד, שכן שם מדובר על בושם שתלוי בצוואר האשה בתוך מיכל קטן, שהוא בוודאי לא נועד להספיג את ריחו בגוף. אבל בימינו מתיזים את הבושם על הגוף, ולא העירו שמחמת זה אין לברך על הבושם עצמו.

וכך כתבתי שעל ריח הנודף מקרם ידיים, גם בעודו בשפופרת, שאז יש לו עיקר, אין מברכים. הואיל והוא נועד לתת ריח טוב בידיים, ולא כדי שיריחו אותו עצמו. לעומת זאת המריח מבקבוק הבושם, צריך לברך. וצריך לבאר שהחילוק הוא, שהריח של קרם הידיים נלווה לקרם שנועד לסוך את העור, וכן הריח של האפטרשייב נלווה למטרה העיקרית שהיא לחטא ולהסיר ריח לא נעים מהעור, וכן הריח של אבקת הכביסה, הוא נלווה למטרה העיקרית שהיא ניקוי הבגד, ולכן אין מברכים על ריחם. אבל הבושם, כל מגמתו היא לריח טוב, וגם כשמניחים אותו על הגוף, אין הכוונה שרק ייספג ממנו מעט ריח בגוף, אלא הכוונה שיהיה על הגוף ריח בושם, וכיוון שעיקר ייעודו לתת את ריחו עצמו – מברכים עליו.

ולכאורה יש להקשות ממוגמר, שכאשר מעשנים אותו כל מגמתו רק לתת ריח טוב בבגד המכובס ולא כמטרה נלווית, ובכל זאת הואיל ומגמתו לתת ריח טוב בדבר אחר אין מברכים עליו. ונ"ל שאכן גם מגמת הריח הטוב שבמוגמר היא נלווית, שכן גם אחר הכביסה עוד נותר בבגד המכובס משהו מן הריח הרע. בנוסף לכך, חומרי הניקוי בעבר היו בעלי ריח לא נעים. ולכן נראה שאף כי כבר אין צורך ממשי להסיר את הריח הרע, כי הוא קלוש ביותר, מ"מ סיבה זו הצטרפה לצורך לבשם מעט את הבגדים. היינו שהעיקר לתת לבגדים תחושה של נקיון, ונלווה לכך הריח הטוב הקלוש שאין לו עיקר. אבל הבושם נועד אך ורק כדי להוסיף ריח טוב, ולכן יש לריחו חשיבות בפני עצמו עוד בעודו בבקבוק. ועוד יש לחלק, שמוגמר נתן ריח קלוש בבגדים, ולכן ריח זה נקרא ריח שאין לו עיקר, ולכן אין מברכים על ריח מוגמר, שהוא עצמו לא נועד לריח, והריח שהוא נותן בבגדים קלוש. אולם הבושם שמניחים על הגוף נותן ריח חזק, ובשעה שנותנים אותו דינו כריח שיש לו עיקר.

לפיכך, אשה שעומדת לבשם עצמה, כיוון שהיא נהנית מהריח שיוצא מהבקבוק, חובה עליה לברך.

פורסם בקטגוריה פרק יד - ברכת הריח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן