יא – שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם (הרב דוד ויצ'נר)

יא, א – יסוד תפישת העולם של הרמב"ם

יסוד עמדתו של הרמב"ם הינו שככל שדבר הוא יותר רוחני, כך הוא מושלם יותר וקרוב יותר לה' יתברך. ומטרתו של כל אחד מן הנבראים, ובכללם האדם, להתקרב כמיטב יכולתו אל שלמותו הרוחנית של הקב"ה, לדעת אותו, לאהוב אותו ולירא מפניו.

מורה נבוכים ב, לו (בתרגום מיכאל שוורץ): "אחרי הקדמות אלה דע לך שכאשר עצם מוחו של אחד מבני-האדם יהיה משורש טבע-בריאתו, בשיא איזונו בזוך חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשיעורו ותנוחתו, ולא תמנענה אותו מניעות מזגיות בעטיו של איבר אחר; ואותו אדם למד וקנה חכמה עד שיצא מן הכוח אל הפעל, ונעשו לו שכל אנושי שלם ומושלם ותכונות אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את הא-ל וללמוד לקח ממעשיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתייה, המשכב, ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה – הרי אף על פי שהן גופניות, יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו. נמשכנו לדבר על מה שאינו המטרה, אך הדברים נחוצים, כי מחשבותיהם של רוב המצטיינים מבין אנשי החוכמה טרודות בתאוותיו של חוש זה, והם משתוקקים אליו".

יא, ב – העבודה הרוחנית של ההנאות הגופניות

בכל מיני ההנאות שאדם עלול להימשך אחריהן, יש גם פן שכלי, כלומר תיאוריה אסתטית העוסקת בשאלה מדוע יפים דברים מסוימים בעינינו, ומה הם מבטאים עבורנו. לכן גם להנאות הללו יכול להיות תפקיד בפיתוח אישיותו של האדם, אמנם לא בחלק הנעלה ביותר שלו, שהוא הכוח השכלי, אבל כן בכוח הדמיון, שנצרך גם הוא כדי להגיע לשלמות ובעיקר לנבואה. לכן במשכן ובמקדש ציוותה התורה להקים מבנה וכלים נאים לעין, להקטיר קטורת עם ריח טוב, ולהשמיע קולות נעימים של נגינה ושירת הלויים.

לעומת זאת, בהנאת החיבור אין לדעת הרמב"ם שום דבר שכלי, וכולה מתמצה ביצר פשוט ושטחי שמטרתו להבטיח את המשך קיומו של המין, בין אם מדובר במין האנושי או במין ממיני הבהמות. עיין בדבריו בפירוש המשנה לסנהדרין ז, ד; מורה נבוכים ח"ב, מ; ח"ג, לג; שם מט.

יא, ג – עמדת רבים מחכמי אומות העולם

מסיבה זו, סברו רבים מאנשי הרוח – דתיים וחילוניים כאחד – שבאומות העולם, שטוב לפרוש לגמרי מכל קשר עם נשים. אולם הרמב"ם שלל דרך זו מכל וכל, וראה בה שטות וכסילות, וכ"כ בהל' דעות ג, א: "שמא יאמר אדם: הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום, גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא".

ראשית, מפני שהמהלך בדרך זו פוגע בעצמו, כמבואר שם ד, א: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימין". כלומר, מצד אחד צריך להרחיק עצמו מדברים רעים ומהפרזה על המידה, ומצד שני, צריך להנהיג עצמו בדברים המבריאים אותו ולא להימנע מהם לגמרי, כך שייעשה חולה וחלוש. ואף על פי שהחיבור אינו צורך קיומי מיידי כמו אכילה ושינה, גם הוא בכלל צרכי הגוף שמניעתם הגמורה פוגעת בבריאות הגוף והנפש.

ושם ד, יט, מבאר מתי גם מי שהולך בדרכי הקדושה צריך לשמש: "ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם, זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול…". כידוע בגיל צעיר צורך זה הוא כפעמיים-שלוש בשבוע, ובגיל מבוגר יורד לפעם בשבוע, ואח"כ אף פחות. וכל זה לפי הממוצע, כאשר יש שנצרכים לכך יותר ויש פחות.

יא, ד – החובה והחסידות

כמו כן מדגיש הרמב"ם כדרכו את ההבדל בין החיוב מעיקר הדין, לבין דרך החסידות וההתקדשות. ומעיקר הדין "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה" (הל' איסורי ביאה כא, ט). וישנה חשיבות רבה לידיעת עיקר הדין, שאם לא חייב אותנו הקב"ה ביותר מכך, משמע שישנם אנשים שזו הדרך הראויה להם. "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות (ה, ד), ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות" (שם). כלומר, אף לאדם הממוצע לא ראוי לשקוע לגמרי בתאוותיו הגופניות.

ולמי ששואף להתעלות, הוסיף הרמב"ם (שם יא): "אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים, אלא כל הממעט בתשמיש משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו אלא כדי למעט בתשמיש המטה".

יא, ה – חיובי הבעל לאשתו

כאן אנו רואים עניין נוסף, והוא שבניגוד לאכילה שהיא עיסוק שבין האדם לבין עצמו, הרי האישות היא מטבעה קשר בין האדם לבין אשתו. ומכיוון שיש בה צורך לא רק עבורו אלא גם עבורה, הרי שגם כאשר הפרישות מתאימה לגופו ולנפשו של האיש, כל זמן שהאשה מעוניינת בכך – הוא חייב לשמחה בזה.

וז"ל בהלכות אישות יד, א-ב: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד? בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן – עונתן בכל לילה… תלמידי חכמים – עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתיש כחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתם מלילי שבת ללילי שבת. יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה…". ומי שמונע מהאשה את זכותה ללא הסכמתה, דומה למי שאינו פורע את חובו לחברו, מפני שהוא רוצה לפרוש מענייני העולם. ודאי שאדם כזה אינו צדיק אלא חוטא, ואין לו בכך שום מעלה רוחנית.

יא, ו – הצורך בתשמיש

נמצא שמצד אחד עצם הצורך בתשמיש אינו שבח לאדם, ומצד שני אי אפשר להימנע ממנו, הן מצד הטבע והן מצד חיוב התורה. לכן האדם החסיד (מו"נ ג, ח, בתרגום מיכאל שוורץ): "שואף להמעיט חרפה זאת ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל דרך. כמוהו כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר את האשפה בגלוי, כשהוא צוחק ושמח ומוחא כפיים.

כן מצבי האנשים. כי יש בין האנשים בני אדם אשר, כפי שאמרנו, כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו – כפי שציין אריסטו (אתיקה ניקומאכית ג, 10) – ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשיית דברים אלה. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית. כתכלית לעצמו עליו לקבוע את תכלית האדם באשר הוא אדם, כלומר תפישת המושכלות ולא יותר. החשובה והנאצלת ביותר שבהם היא השגת הא-לוה, המלאכים ושאר מעשיו במידת היכולת. אנשים אלה הם אשר עם הא-ל, אינם משים ממנו, והם אשר נאמר להם (תהלים פב, ו): אֱלוֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. זה מה שנדרש מן האדם. כוונתי שזאת היא תכליתו".

כלומר, מפני גנותו היתירה של יצר העריות, אף כאשר נזקקים לו – אין עושים זאת בגלוי, כפי שעושים למשל באכילה.

יא, ז – תשמיש לשם שמיים הוא קיום רצון ה'

אין להבין שמדובר בעיסוק רע שהאדם צריך לפנות אליו בעל כורחו ובהרגשה של סלידה ושאט נפש. שהואיל וקיומו הגופני הוא ברצונו של הקב"ה, הרי כשהוא עוסק בצרכי גופו במידה הנכונה, הוא לא רק מכין את עצמו לעבודת ה', אלא עושה בכך את רצון ה' ממש.

וכך כתב הרמב"ם בהל' דעות ג, ב-ג: "צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם, לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו קִבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי להנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. לפיכך, לא יאכל כל שהחיך מתאוה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילין לו, אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקין לחיך… וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך, אינו בועל כל זמן שיתאוה, אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע, כמו דרך הרפואות או לקיים את הזרע… וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ".

יא, ח – אמצעי ותכלית

כדי להבין עניין זה בשלמות, יש לדעת שלשיטת הרמב"ם, כאשר ישנה שרשרת של סיבה ותוצאה, שבה כל תוצאה נובעת רק מן הסיבה שלפניה, ניתן לייחס את כל הסיבות באופן ישיר אל הסיבה הראשונה, ולדלג על שלבי הביניים.

וכ"כ במו"נ א, סט (בתרגום מיכאל שוורץ): "התברר בפיסיקה, כי לכל סיבה… ראוי לבקש גם כן סיבה… ולסיבות – סיבות, עד אשר מגיעים אל הסיבות הראשונות. למשל, זה הוא הדבר הפעול, ופועלו הוא כך וכך, לפועל זה יש פועל. והדבר נמשך עד שהוא מגיע אל מניע ראשון, אשר הוא הפועל באמת את המתווכים האלה כולם. שהרי אם יש אות אל"ף אשר אותה מניעה אות בי"ת, ואת האות בי"ת מניעה אות גימ"ל, ואת גימ"ל מניעה דל"ת, ואת דל"ת מניעה ה"א, אין זה נמשך לאינסוף. לכן נעצר, למשל, אצל ה"א. אזי אין ספק, כי ה"א היא המניעה את אל"ף ואת בי"ת ואת גימ"ל ואת דל"ת. ובאמת אומרים על תנועת אל"ף שהיא פעלה אותה. מבחינה זאת מייחסים כל פעולה שבמציאות אל הא-ל, אף אם פעל אותה מישהו מן הפועלים הקרובים, כפי שנסביר. הוא אפוא הסיבה הרחוקה ביותר מבחינת היותו פועל".

מה שנכון לגבי סיבה ותוצאה, נכון גם לגבי אמצעי ותכליתו. שאם האמצעי נעשה אך ורק למען אמצעי אחר, שנעשה אך ורק למען תכלית, הרי שגם האמצעי הראשון נחשב שנעשה רק למען התכלית ההיא, וניתן לדלג על שלבי הביניים, וכפי שכתב בהמשך דבריו שם: "כך גם הדבר לגבי כל תכלית, שרשאי אתה לבקש תכלית לאותה תכלית, כגון שתאמר… "ומה תכלית הישיבה על הכיסא (כס מלכות)?" אז ייאמר: "כדי שהיושב עליו יהיה מורם וגבוה מן הארץ". אז תשאל עוד ותאמר: "ומה תכלית היותו מורם מן הארץ?" ואז תיענה: "כדי שהיושב יהיה גדול בעיני הרואים אותו". ואתה תשאל: "ומה תכלית גדולתו בעיני רואיו?" ויענו לך: "כדי שיפחדו וייראו ממנו". ואז אתה תשאל ותאמר: "ומה התכלית שיפחדו ממנו?" יענו לך: "כדי שיצייתו לפקודתו". אתה תשאל: "מה תכלית הציות לפקודתו", ויענו לך: "למנוע את האנשים מלהזיק זה לזה". אתה תבקש תכלית גם לזאת, ותיענה: "כדי שמציאותם תתמיד בצורה מסודרת". כך מתחייב תמיד לגבי כל תכלית מחודשת, עד שהדבר מגיע בסופו אל רצונו יתעלה גרידא… באופן שבסוף תהיה התשובה: "כך רצה הוא יתעלה"… בזאת נאמר עליו שהוא יתעלה הוא התכלית האחרונה של כל דבר. כמו כן תכלית הכל היא להידמות אל שלמותו בהתאם ליכולת, וזאת המשמעות של רצונו, אשר הוא עצמוּתו, כפי שיובהר. ומתוך כך נאמר עליו שהוא תכלית התכליות".

הרי שלשיטת הרמב"ם, העושה מעשה מתוך כוונה לעבוד את ה' בשלמות, ובכלל זה מצוות עונה, גם אם כוונה זו יוצאת לפועל על ידי שרשרת ארוכה של שלבי ביניים, נחשב המעשה שלו כעבודת ה' ממש. ובכל זאת אין במעשה שום קדושה של ערך עצמי, אלא רק ערך של אמצעי אל התכלית של ידיעת ה' ואהבתו.