ג – שתי מדרגות בקדושת הנישואין

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-03-03/

כוונות וקדושה בחיבור

ג, א – ארבע כוונות לראב"ד

כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "ועתה יש עלינו לדעת ולהבין אי זה היא המחשבה הנכונה באותו המעשה, ואי זו היא המחשבה המקלקלת אותו והמאבדת את שכרו והמביאה עליו רעה תחת טובה. והנה חקרתי ודרשתי במעט שכלי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבע כוונות לבד, ועל החמישית לא מצאתיו. ומארבע הכוונות מצאתי בהן שלוש שהן עיקר קיבול השכר, והרביעית שכרה מועט מן השלוש. והרי אני מפרש הדברים על אופניהם. הארבע כוונות אשר המעשה ההוא נכון עליהם:

הראשונה לשם פריה ורביה, והיא הנכונה שבכולם, שהוא מקיים בה שתי מצות עשה, ומצות העונה שהוא בלֹא יִגְרָע (שמות כא, י).

והשנית לתקון הולד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא, א): שלושה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. וגם זו הכוונה נמשכת בכונת פריה ורביה.

והשלישית אף על פי שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהיא משתוקקת אליו, והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בעת צאתו לדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו. גם על זו יש קבול שכר, והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שארה וכסותה לא יגרע, שהם צרכי האשה והנאותיה.

והרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה, כי הוא רואה את יצרו מתגבר ומתאוה אל הדבר ההוא, ואולי יצא ענינו לידי חולי מדרך הרפואות. גם זו הכוונה יש בה שכר אך לא כראשונות, לפי שהיה יכול לרדות את יצרו ולעמוד נגד תאותו בהזכרת ענינים קשים המתרגשים בעולם, והויית האדם מן האפס וסופו אל ההבל, וגבורת הבורא ומכותיו הקשות אל המורדים ואל הפושעים, כענין שאמרו רבותינו (אבות ג, א): הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא ליד עבירה – דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון. וכמו שאמר החכם: אם ראית צורה נאה וחמדת אותה – הפוך את הצורה ותראה מה יש בתוכה. והיא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב, א): שהיא דומה לחמת מלאה זבל ופיה מלא דם. ועם כל אלה, ושאר ענינים אחרים, יכול אדם לכבוש את יצרו. אעפ"כ, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להילחם עם תאותו רק שיסתפק מן ההיתר כדי שלא יתן דעתו אל האסור, כענין שאמרו (סוטה מז, א): יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ויש לו שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור עצמו מן העריות ולהנצל בה מן החטא. הרי אלו ארבע הכוונות הנכונות אל המעשה הזה".

ג, ב – ארבע הכוונות המבוארות בספר

בספר הרב הביא את ארבע הכוונות לראב"ד, אך שינה מעט. הראב"ד כלל מצוות עונה ופרו ורבו יחד בכוונה הראשונה, והזכיר שוב את מצוות עונה בכוונה השלישית – להיענות להשתוקקות האשה. הרב הפריד מצוות עונה ממצוות פרו ורבו, וגם התחיל במניין הכוונות במצוות עונה.

וביאר הרב: "נלענ"ד שהראב"ד כלל בכוונה הראשונה את שתי המצוות, כי סבר שבכל העונות הקבועות אפשר לקיים פרו ורבו, וכפי שכתב הרמב"ם ונפסק בשו"ע אה"ע עו, ו, שמי שלא קיים מצוות פרו ורבו חייב לקיים את כל העונות. ועל הזמן שהאשה בהיריון, כתב כוונה שנייה, שהיא התועלת לתיקון הוולד. אולם כיוון שבפועל החשיב מאוד מצוות עונה שכתבה בכוונה הראשונה והשלישית, נכון לתת לה מקום נפרד, ודווקא בכוונה הראשונה, הואיל והיא המצווה הבסיסית שמקיימים בכל חיבור. ואי אפשר היה לכלול אותה עם פרו ורבו, כי ידוע שבזמנים רבים אשה אינה יכולה להיכנס להיריון: בכל מחזור שלא בשעת הביוץ, ואח"כ בעת שהאשה מבוגרת, לפיכך עדיף להפריד את שתי המצוות לשתי כוונות. וכיוון שהראב"ד הוסיף עוד כוונה לתועלת הוולד, היא נכתבה ככוונה שלישית. ועיין בספר א, ד, ובהערה 4 שכוונה זו רחבה יותר מאשר לתיקון הוולד בעת ההיריון, אלא לתועלת כללית לילדים. נמצא שמבוארים יסודות כל ארבע הכוונות לראב"ד, אמנם צורת הגדרתן וחלוקתן שונתה במעט".

ג, ג – ההבדל בין שלוש הכוונות הראשונות לכוונה הרביעית

המשיך הראב"ד שם לבאר שבשלוש הכוונות הראשונות, גם אם יכוון להנאתו – הרי הוא קיים מצווה, ואילו בכוונה הרביעית, אם כוון רק להנאת עצמו – אין לו שכר: "אך יש הפרש בין הכוונה רביעית לשלוש הראשונות, כי בשלוש הראשונות אם יתכוין לעצם הכוונות שאמרנו, יש לו שכר גדול כאדם המקיים המצות כהלכתם ולשמן, ואם לא יתכוין כי אם להנאת עצמו, גם הוא יש לו שכר כאדם שעושה מצוה שלא בכוונה, אך לא כמכוין לשם מצוה. ובכוונה הרביעית, אם לא יתכוין לגדור את עצמו בה מן העבירה, כי אם להנאת עצמו, כיון שאין בה לא מצות פריה ולא תיקון ולד ולא תביעת האשה, שאמרה שאינה צריכה – אין לו שכר. ואם הוא צריך לאותו דבר, צריך הוא לתת שכר למעשהו, ותהא כונתו להנצל בה מן החטא. ואם לא נתכוון כי אם למלאות תאותו מן הנאות העולם, הנה הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב להפסד".

וממשיך הראב"ד, שאם אינו חש צורך לחיבור, ומגרה את עצמו רק כדי ליהנות, זו עצת היצר הרע ודומה לאכילה גסה: "אבל מי שאינו צריך לאותו דבר ואין יצרו גובר עליו, והוא מעורר את תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע את יצרו ולמלא את תאות לבו מהנאות העולם ותאותיו, גם אין בו אחת מן השלש דרכים הראשונים שאמרנו, ודאי הוא הוא הדרך לעצת יצר הרע והסתתו שפירשנו בתחלה, כדכתיב (קהלת ט, ט): רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וכו', ומן ההיתר יביאנו אל האסור. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (נדה יג, ב): המקשה עצמו לדעת – יהא בנידוי, ואמרינן: לימא 'אסור' – משום דקא מגרי יצר הרע בנפשיה. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר, ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות".

ג, ד – שתי מדרגות בקדושת הנישואין

ויקרא רבה כד, ו: "א"ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה, אתה מוצא קדושה. ואתיא כהדא דר' יהודה בן פזי, דאמר: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה – נקרא קדוש… ואית ליה קריין סגיין (ויקרא כא, ז-ח; יד-טו): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה… וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלוֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב… אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה… וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, והדין: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם יט, ב)".

וכ"כ רש"י ויקרא יט, ב: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה… אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כא, ז-ח) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ… כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ (שם, טו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ… אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה וגו' (שם, ו-ז)".

זוהר ח"ג פא, א: "אמר רבי אבא: מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא: כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה (כל מי שנשמר מאלו עריות, נעשה ודאי בקדושה. וכל שכן אם מקדש עצמו בקדושת אדונו)". הרי שיש שתי מדרגות בקדושה: א. שנשמר מהחטא, ב. שמכוון להתקדש בקדושת אדונו, היינו לשם המצווה.

ובספר הרב הגדיר את שתי מדרגות הנישואין: "הראשונה, כאשר בני הזוג שומרים על בריתם ואינם בוגדים זה בזה. השנייה, שבנוסף לכך, הם משתדלים להרבות אהבה ביניהם, ומתאמצים לשמח זה את זה ככל יכולתם, ומתכוונים ללדת ילדים ולגדלם לתורה ולמצוות".

ובעל פה ביאר הרב את הקדושה הבסיסית שבנישואין: זוג שמצליח לשמור אמונים זה לזה סימן שהוא דבוק בה', ועל כן ה' עוזר לו, שהשכינה שורה ביניהם ואינם חוטאים. וזהו שאמרו חכמים (קידושין ל, ב): יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו. 1

ג, ה – קדושת הזיווג באהבה ונאמנות בין בני הזוג

וז"ל תיקוני הזוהר סוף תיקון נג: "תא חזי: כל מאן דנטיר ברית, ההוא בר דיהיב ליה קודשא בריך הוא (כל מי ששומר ברית, הבן ההוא שנותן לו הקב"ה) – עליה אתמר (בראשית ב, ט): וַיַּצְמַח ה' אֱלוֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה – ברזין דאורייתא (בסודות התורה), וְטוֹב לְמַאֲכָל – בפקודין דאורייתא (במצוות התורה), אבל ברא אחרא דלא אתעביד בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא (אבל בן אחר שלא נעשה ביראת ה' ובאהבתו), מה כתיב ביה? וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, ודא ערבוביא דטוב ורע מעורב ממצה ושאור (וזה ערבוביה של טוב ורע מעורב ממצה ושאור), ובגין דא מני קודשא בריך הוא לישראל לנטרא גרמיה בפריה ורביה (ולכן ציווה הקב"ה לישראל לשמור עצמו בפריה ורביה), הדא הוא דכתיב (שם, יז): וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, טוב מסטרא דדם טהור ורע מסטרא דדם נדות (טוב מצד דם טהור ורע מצד דם נדות), דהא בר גרים אבודא דתרין עלמין (שהבן הזה גורם איבוד של שני עולמות), הדא הוא דכתיב: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, מוֹת – בעלמא דין, תָּמוּת – בעלמא דאתי".

פירוש הגר"א שם: "ובגין דא מני – ר"ל, דכתיב: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וכו' ואמרו כל המקדש וכו'. ורע מסטרא דדם נדות – דהאדם נברא מדם שבאשה, אלא דלפי המחשבה נקלט בדם אם טמא אם טהור, ועיקרו קאי על בני תשע מידות שנאמר בהן (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים, דהן מסטרא דערב רב ועץ הדעת כמש"ל".

עיין עוד ישראל קדושים לרבי צדוק הכהן מלובלין, אותיות א-ב, שעיקר הקדושה היא קדושת הברית.


  1. . גם בתוך הקדושה הבסיסית, שנשמר מלעבור עבירות, ישנה קדושת המעשה וקדושת המחשבה, כפי שביאר הראב"ד בהקדמתו לשער הקדושה: "אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש. טהור – כאשר אמרנו, וקדוש – דכתיב בפרשת עריות (ויקרא כ, ז): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. ולא עוד אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת מחשבה, אבל טומאת העבירות והאיסורים, כמו שצריך לפרוש מגוף העבירות, כך צריך הוא לפרוש ממחשבותם, שלא יהרהר העבירה בלבו. ואם באה לו מחשבה עליהם, הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מלבו, וכל שכן שלא יתכוין לגמור אותה בלבו, לפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה, וחשובה עליו כמעשה, ועל זו נאמר (יחזקאל יד, ה): לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם. וזאת היא הקדושה השנייה שהזהיר הכתוב עליה, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – במעשה, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים – במחשבה. הלא תראה מה שאמרו בסוף המקרא (ויקרא יא, מד): כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, כמו שאני קדוש במעשה ובמחשבה, כך תהיו אתם קדושים. הא למדת שאין האדם נקרא קדוש עד שיתקדש במעשה ובמחשבה".
פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן