הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ז – בריאות הנפש ותיקון הנשמה

ז, א – כל מי שאין לו אשה אינו אדם

יבמות סג, א: "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".

בראשית רבה יז, ב: "תני רבי יעקב: כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה… רבי חייא בר גמדא אמר: אף אינו אדם שלם, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, שניהם כאחד קרויים אדם, ויש אומרים אף ממעט את הדמות, שנאמר (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, מה כתיב אחריו (שם, ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ".

הריב"ן (שם) פירש: "אינו אדם – כלומר, אין רוח הבריות נוחה הימנו, ובטלה דעתו אצל כל אדם". ובעיון יעקב (יבמות שם) ביאר: "כי אדם לעמל יולד לעסוק ביישוב העולם לעסוק בפריה ורביה לפרות ולרבות, וכדכתיב (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, ולעבודת האדמה לעשות פירות. לכן הכי קאמר: כל מי שאין לו אשה ושאין לו קרקע, כיון שאינו עוסק ביישוב עולם, שעל שם זה נקרא אדם – אינו אדם" (עיין עוד 'הגיונות אל עמי' של הרב משה עמיאל א, סז, שלכן מברכים ברכת יוצר האדם).

בספר הרב ביאר דברי חז"ל אלו מזוית נוספת: "על ידי קיום מצוות עונה בשמחה האדם מתקן ומבריא את נפשו, מפני שכך ברא ה' את האדם, שאחד מהצירים המרכזיים שבו הוא יצר התשוקה שבין איש לאשה. אמנם לא כל האנשים שווים בזה, יש שיצרם חזק יותר ויש פחות, אבל אצל כולם הוא קיים, ומי שאינו חש בו הוא אדם נכה מבחינה נפשית. אצל רוב האנשים יצר זה הוא החזק שביצרים, וכאשר אדם חוסם אותו, נפשו עלולה להתעקם ולהתעוות, והוא מתקשה לקיים את ייעודו כאדם. וגם לכך התכוונו חכמים כשאמרו (יבמות סג, א): כל אדם שאין לו אשה אינו אדם".

ז, ב – לכל החושים והיצרים צד חיובי וצד שלילי

ילקוט שמעוני (שופטים רמז מב): "לכל הרגשה והרגשה נתן הקדוש ברוך הוא תורה מה לעשות ומה לא לעשות, ללב – וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט); לעינים – וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם; לאזנים – לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג, א); לפה – לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד, ג); ללשון – לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם, וְלֹא תִשָּׁבְעוּ, וְלֹא תְשַׁקְּרוּ, לֹא תַעֲנֶה (שמות כ, ז, יג; ויקרא יט, יא-יב); לידיים – אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע (שמות כג, א); לעריות – לֹא תִּנְאָף וְלֹא תִזְנֶה (שמות כ, יג; ויקרא יט, כט); לרגליים – לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים ו, יד), הרי לא תעשה. ומה לעשות? מלמד ללב – וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם (שם יא, יח); לעינים – פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (שם ד, ט); לאזנים – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים (שם ה, א); ללשון – וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (שם ו, ז); לידיים – פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ (שם טו, ח); לערוה – וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז), ואומר (ירמיהו כט, ו): קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים; לרגליים – בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ (דברים ה, ל)".

ז, ג – מרעיבו שבע משביעו רעב

סוכה נב, ב: "אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב, שנאמר (הושע יג, ו): כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ".

הקשה הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "ואם ישאל השואל על מה שאמרו ז"ל (סוטה מז, א): יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כיון שנתנו חכמים מדת עונה לכל איש ואיש כפי כוחו וכפי תענוגו, כמו שהוא מפורש בכתובות (סא, ב), מה תהיה עוד דחיית השמאל והקרבת הימין?… כי התשמיש צריך שיהא בו דחוי השמאל. וכן אמרו במקום אחר (סוכה נב, ב): אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. והזכירו הדבר על ענין דוד, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונכשל במעשה בת שבע, כי בשביל שהשביע יצרו מאותו דבר – התאווה אליה".

ונתן הראב"ד שני הסברים: א. מה שנאמר שמאל דוחה על היצר, הכוונה לעונת הטיילים, "ועתה נשיב תשובת השאלה ונאמר, כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מידת העונות לכל אחד ואחד כפי כחו (כתובות סא, ב), והאחד מהן הטיילים שהם בכל יום. ואפשר כי עליהן נאמר שתהא השמאל דוחה, למעט מהם מרשות אשתו ומדעתה כדי שלא יתגבר עליו יצרו במלאת תאוותו. אבל מעונת תלמידי חכמים ודאי שאין למעט, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (כתובות סב, ב): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג) – מערב שבת לערב שבת. וכל שכן מהעונות האחרות של גמלים וספנים".

ב. אם מכיר בטבעו שצריך יותר עונות, לא יימלא את כל תאוותו, ועל זה נאמר שמאל דוחה, "עוד נאמר, כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן, שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה, ואם יצטרך אל המעשה ההוא הרשות בידו להוסיף, כי היא מן הרביעית מן הכונות שאמרנו להינצל בו מן העבירה. ועל דרך ההוא הזהירוהו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאוותו בדחיית השמאל, ותהא בו הקרבת הימין כדי שלא תבטל עונתו, כי שמא מתוך הכניעו את יצרו והילחמו עמו תבטל מצוותו". וכ"כ שו"ע רמ, א.

הוסיף הלבוש רמ, א, שגם לפי הביאור השני, "מי שכוונתו לכך שיהיה שבע מן ההיתר שלא ירעב ויתאווה אל האיסור – כוונתו לטובה, ויש לו שכר כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה, ואף על פי כן הוא אוכל מעט, שאינו נתפש באותה אכילה ומקבל עליה שכר, שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה, כענין שנאמר (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי, ונאמר (שם יג, כה): צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ".

ז, ד – ריבוי תשמיש מעבר לעונת הטיילים

התוס' (סוכה נב, ב, 'משביעו') ביארו שדברי חז"ל: מרעיבו שבע משביעו רעב, עוסק באדם שמרבה בתשמיש מעבר לעונת הטיילים: "משביעו – שמרבה בתשמיש ביום ובלילה, דהא מייתי לה בחלק (סנהדרין קז, א) גבי עובדא דדוד שאמר (תהלים כו, ב): בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי, דקאמר מיד (שמ"ב יא, ב): לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, ואמר רב יהודה אמר רב: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה, דאמר רבי יוחנן: אבר קטן יש בו באדם".

ואין הכוונה לפעמים בודדות שבני הזוג התעוררו לקיים מצוות עונה בשמחה אפילו מעבר לעונת הטיילים, אלא הכוונה להתמכרות מסוימת, וכפי שביאר הרב בספר (הערה 4): "אז הוא אינו נעשה שבע אלא רעב, שכן הוא מתמכר לגירוי הזה, כמו המכורים לסמים, שכבר לא יכולים בלא מנת הסם שלהם, ומעת לעת כדי לחוש סיפוק הם נצרכים להעלות את עצמת הסם. ובחיבור זה כבר אין שום אהבה אלא רק סיפוק של התמכרות גופנית שאינה יודעת שובע. ועל זה אמרו מרעיבו – שבע".

עוד כתב בליקוטי פרדס לרש"י שמתוך רצון למלא כל תאוותם, יכולים בני הזוג להגיע לאיסורים: "ואלו הן רעות גורם לו מרוב עסק התשמיש – שיביא עצמו שיהא זנאי ונואף, ואשתו זונה ונואפת, מפני שהוא מהרהר לבו, וגם היא מהרהרת לבה אחר תאוותה, וזהו עבירה ועוון שהם גורמים עצמם לחטוא, שכן אמרו חכמים: משביעו רעב מרעיבו שבע".

ז, ה – משביעו רעב מרעיבו שבע על המתאווה לאיסורים

מדברי הרמב"ן (דברים כט, יח) משמע שמשביעו רעב מרעיבו שבע נאמר על המתאווה לאיסורים: "כי המתאוה לזימת הנשים היפות – כשיהיה שטוף בזימתן, תבואהו תאוה לבא על הזכור והבהמה; וכיוצא בזה בשאר התאוות. וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב, ב): משביעו – רעב, מרעיבו – שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא, אם ימלא נפשו בתאוות השְרירוֹת והחזקות עליו אשר היא צמאה להן, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאווה ויצמא למה שהיה שָׂבע ממנו, ולאשר השביע נפשו בו".

ז, ו – עוד על משביעו רעב מרעיבו שבע

יש פוסקים שמשמע מהם שמעבר למצוות עונה, עדיף למעט בתשמיש, ומתוך שיהיה שבע מן ההיתר – לא יתאווה לאיסורים, וכ"כ סדר היום (סדר הנהגת הלילה): "אבל ישראל קדושים מובדלים מהם כדי להתרחק מצד הטומאה כל האפשר, וצריך כח גדול וחזק וגדרים גדולים שיוכל להימלט ממנו, כי כל מצודיו וחרמיו רובם בענין זה, ואינו מבקש מן האדם אלא כשיכנס מעט כי הוא יכניסהו הרבה, ואח"כ יוציאהו מן העולם. וכן אמרו חז"ל: אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, והענין הוא לפי דרכנו כי האבר הזה הוא קטן בכמות אבל גדול באיכות, שאם האדם משביעו, רוצה לומר להשלים תאוותו וחוקו לְמה שהוא, ואפילו יהיה במותר לו – אין לו תקנה אח"כ, אא"כ יבקש לו לעולם כדי להשביעו, ומן המותר ידיחנו אל האסור, ולא ימצא מנוח לכף רגלו עד שיטרידהו מעט מעט מן העולם הבא ומהעולם הזה. וכן אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת ממיתת עצמו והשאר מרוב תשמיש שמביא עליו חולאים רבים ורעים. אבל מי שיש לו שכל להרעיבו ולא ימלא לו כל תאוותו, אלא פעם רחוק מפעם כגון מליל שבת לליל שבת, יחליש כוחו, והוא מעצמו יתבטל ממנו ולא ירדוף אחריו, וזה הפירוש ראוי מצד עצמו, והוא אמת ממה שאנו רואים בעינינו, עם היות שיש פירוש אחר".

אמנם נראה ברור שלכל הדעות אם צריך להרבות בעונות כדי להינצל מן האיסור, יש בכך מצווה ומעלה, ככוונה הרביעית של הראב"ד. עוד נלענ"ד, שכאשר המגמה לשמח את האשה – הרי שזו מצווה. 1


  1. . כתב במסילת ישרים פרק יג: "ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הינצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו, על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה. הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור. אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים (ברכות כב, א), לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאווה הזאת ומשם יכול להימשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין קז, א): אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע…".

    ויש שרצו להבין שכוונת המסל"ש שמי שרוצה להרבות בתשמיש מעבר לעונות הקבועות, עליו אמרו – משביעו רעב. אמנם לא משמע כך מדברי המסל"ש, ונלענ"ד שמה שכתב המסל"ש בפרק יג הוא כאשר בועל לצורך תאוותו בלא שכוונתו לשמח את אשתו. שהרי בפרק כו, בבאור מידת הקדושה, מבאר המסל"ש שכאשר אדם זוכה לקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, והוא זוכה שגם ענייני העולם הזה והנאותיו נחשבים אצלו כמצווה וקדושה, וכפי שבואר בהלכה ג, שהמקדש עצמו במצווה זו, היינו שדבק באשתו באהבה ונאמנות, ומגמתו לשמח אותה. וז"ל מסילת ישרים פרק כו: "עניין הקדושה כפול הוא: תחילתו עבודה וסופו גמול. תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו שמקדשים אותו… ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיות… והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים (ובכלל זה כמובן מקיים את מצוות עונה וכו') חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים, שהיא מצוות עשה. ואמרו ז"ל (פסחים נט, ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים… וכן אמרו (יומא עא, א): ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים…". אמנם מדרגה זו גבוהה ועליונה ביותר, ובדרך כלל יחד עם הקדושה שבמצוות עונה מתלווה גם תאווה שמנותקת מאהבה לאשתו, וזה צד הטומאה שמתלווה למצווה הקדושה הזו. וכמובא לעיל ב, ו, מראשית חכמה שער הקדושה טז.

תפריט