נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב”ם (ספר המצוות מצוה ה), מצווה מן התורה על כל יהודי להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה): “וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”, וכן נאמר (דברים ו, יג): “אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד”. ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת ה’, מכל מקום לדעת הרמב”ם, יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): “לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלוֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם”, ודרשו (תענית ב, א): “איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה”. ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת המצווה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה’, ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה’ יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, מפני שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב”ם תפילה א, ב-ג). לאחר מכן קבעו אנשי כנסת הגדולה נוסח לתפילה, כפי שיתבאר בהמשך (הלכה ו).
אולם לדעת הרמב”ן (בהשגותיו שם), מהתורה אין כלל חובה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב”ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. כלומר, אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות והסמיכו את דבריהם על הפסוק. ולדעת הרמב”ן, רק בעת צרה יש מצווה מהתורה לפנות אל ה’ בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): “וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם”.
נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהיא או חברתה שרויים בצרה, צריכה להוסיף בתפילתה בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה’ בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.
נמשיך ללמוד את סדר התפילות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובפרק הבא נלמד באילו מהתפילות נשים חייבות.
