(השליח ציבור)תקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר”ה לד, ב). אבל לערבית לא תקנו חזרת הש”ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא.
ותקנו חכמים, שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש”ץ ויענו אמן אחר הברכות.
וכיוון שתקנו חכמים לומר את חזרת הש”ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל בכוחות עצמם. וגם אחר שהותר לכתוב תורה שבעל פה, ובכלל זה את נוסח התפילה, והסידורים נעשו נפוצים, וכמעט שאין מניין שיש בו אדם הזקוק לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש”ץ, בכל זאת תקנת חכמים לא זזה ממקומה. שכך הוא הכלל, שאחר שתקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו”ע קכד, ג, עפ”י תשובת הרמב”ם). ועוד, שתקנו חכמים לומר בחזרת הש”ץ – קדושה וברכת כהנים, ואם לא יאמרו את חזרת הש”ץ – יתבטלו (טור).
על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, זו שבלחש וזו של חזרת הש”ץ, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן, גם במקום שאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש”ץ, יש צורך לומר את חזרת הש”ץ מהטעם הפנימי. ומעלתה של חזרת הש”ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, שהיא תפילה יותר כללית והציבור עונה על ברכותיה אמן. ולכן אע”פ שתפילת עמידה, עניינה עמוק ועליון, וכדי לשמור על רוממותה היחיד צריך לאומרה בלחש, את חזרת הש”ץ החזן אומר בקול רם, כי מרוב מעלתה הגבוהה, אין חשש שהקליפות יאחזו בה (ע’ שו”ע קכד, ז, כה”ח קכד, ב, טז).
