לפני יותר מארבע מאות שנה, החלו המקובלים בצפת לומר לפני כניסת השבת מזמורים, ומתוך אמירתם היו מקבלים את השבת. מנהג האר”י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ועליו אמרו חז”ל (ב”ב כה, א), שבו עיקר גילוי השכינה. והיו אומרים “מזמור לדוד הבו לה’ בני אלים”, ושלוש פעמים “בואי כלה” ו”מזמור שיר ליום השבת”. ומנהג רבי משה קורדברו היה לומר תחילה ששה מזמורים כנגד ששת ימי החול, והתחילו במזמור “לכו נרננה”, ואח”כ היו אומרים “מזמור שיר ליום השבת” כנגד יום השבת. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט “לכה דודי” שבו אומרים “בואי כלה”, והתקבל המנהג לאומרו בקבלת שבת לפני “מזמור שיר ליום השבת”. וכך נוהגים כיום בכל הקהילות.
נוהגים לפנות לצד מערב בעת קבלת שבת, למנהג ספרדים, פונים לצד מערב בעת אמירת “מזמור לדוד” ופיוט “לכה דודי”. ולמנהג אשכנזים, פונים למערב רק בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט “לכה דודי”, שבו אומרים “בואי כלה”. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת גם כשאינו בצד מערב.
בבתי כנסת רבים מתחילים להתפלל מאוחר יחסית, ומגיעים לאמירת “לכה דודי” אחר השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, עליהם לקבל את השבת לפני השקיעה באמירת “בואי כלה שבת המלכה”. וטוב שלאחר תפילת מנחה, עוד קודם לשקיעה, הגבאי יכריז על כך.
הנשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת נרות, ועל ידי כך יש להן תוספת שבת למהדרין. מי שנוהגת להתפלל מנחה, תשתדל מאוד להתפלל מנחה של יום שישי לפני הדלקת נרות, מפני שלדעת פוסקים רבים, אחר שתקבל שבת בהדלקת נרות, שוב לא תוכל להתפלל מנחה של חול (מ”ב רסג, מג). בדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות, תוכל לסמוך על הפוסקים שסוברים כי למרות שקיבלה על עצמה שבת, וכבר אסור לה לעשות מלאכה, מכל מקום עדיין מותר לה להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב. וע’ פניני הלכה שבת ח”א ב, 6).
