אחד הביטויים הקשים למשבר שפקד את עם ישראל בעקבות חורבן בית המקדש הראשון, הוא ביטול חובת קיום המצוות הציבוריות התלויות בארץ, כשמיטה ויובל, תרומות ומעשרות ומתנות עניים, המצוות שעל ידן באים לידי ביטוי הערכים האלוקיים בחיי המעשה הציבוריים, ועל ידן מתגלה צביונו המיוחד של עם ישראל. מסתבר שגם לאחר החורבן היו עוד יהודים שהמשיכו לקיים במידה מסוימת את המצוות הללו. אבל הם עשו זאת כמנהג אבות ולא מפני שהיו חייבים בהן. גולת הכותרת בפועלו של עזרא הסופר היתה החזרת המצוות הללו לתוקפן. בשנה השביעית להקמת המקדש, עזרא עם בית דינו, חזרו וקידשו את הארץ למצוותיה, והחלו למנות שנים לשמיטה וליובל, וחזרו ישראל להתחייב במצוות תרומות ומעשרות, חלה, מתנות עניים ושביעית.
אמרו חכמים שקדושה ראשונה שהתקדשה הארץ בימי יהושע בן נון למצוות הציבור, נתקדשה לשעתה ובטלה בעת החורבן. אבל קדושה שנייה שהתקדשה הארץ בימי עזרא נשארה לתמיד. מפני שנאמר בתורה, שלאחר שנחטא ויתקיים בנו עונש הגלות – ישיב ה' אותנו לארצנו בשנית, שנאמר (דברים ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ…" אמרו חכמים: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ – זו ביאה ראשונה בימי יהושע בן נון, וִירִשְׁתָּהּ – זו ביאה שנייה בימי עזרא. וכיוון שלא נזכר בתורה שתהיה עוד ירושה, הרי שמכוח הירושה השנייה תישאר הארץ מקודשת לתמיד, וגם לאחר חורבן בית המקדש השני לא תתבטל (יבמות פב, ב). כי הקדושה הראשונה בטלה מפני שנעשתה על ידי כיבוש, ולכן כאשר נלקחה הארץ מאתנו ובטל הכיבוש – בטלה הקדושה. אבל הקדושה השנייה התקדשה על ידי שישראל התיישבו בארץ והחזיקו בה למרות כל הקשיים. וכיוון שהקדושה חלה על ידי התיישבות למרות שלא היתה לישראל ריבונות, הרי שהיא מבוססת על טענת הזכות של עם ישראל על ארצו, שנשענת על ההבטחה האלוקית, וכיוון שטענת הזכות אינה בטלה לעולם, גם החורבן והגלות לא ביטלו את קדושת הארץ למצוותיה (עפ"י רמב"ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ונראה שהקדושה הראשונה היתה הבסיס לקדושה השנייה, שכן קדושת הארץ למצוותיה יוצאת אל הפועל בשלמותה על ידי מצוות ישוב הארץ בשני חלקיה, כיבוש והתיישבות, שנאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", ירושה היא כיבוש, וישוב הוא התיישבות. ולאחר שעם ישראל קנה את ארצו בשני חלקי המצווה, נשארה הארץ מקודשת למצוותיה לעולם.
ואמנם יש ראשונים שחולקים וסוברים שגם קדושה שנייה בטלה לאחר החורבן (רשב"א, ריטב"א ור"ן), אולם מקובל להלכה, שקדושה שנייה אינה בטלה לעולם.[8]
בירושלמי שביעית (ו, א) הובאה ברייתא: "הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו". ונחלקו אמוראים ברמת התחייבותם בימי עזרא, לרבי יוסי בר ר' חנינא מהתורה. ואדרבה, זה שקבלו את המצוות למרות שהיו מעטים ותחת שלטון זר ועוד לא כבשו את כל הארץ הוא מעלתם, ועל כך נאמר (דברים ל, ה): "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". ואולי דווקא בזכות זה נתקיימה קדושתם לדורות, כי על ידי מאמצי ההתיישבות התבררה ביתר תוקף זכותם של ישראל על ארצם לעולם. עי"ש. ולרבי אלעזר, לא התחייבו בימי עזרא מהתורה, אלא מדברי חכמים קבלו על עצמם את המצוות, ולכן הוצרכו לכרות ברית אמנה על כך (נחמיה י, א; לג; לו-לח). והירושה שתהיה במעלה גדולה יותר ותתקיים לדורות, תהיה לעתיד לבוא, שאז תחזור הארץ ותתקדש מהתורה. ע"כ. ומשמע שהלכה כר' אלעזר. אלא שרבים ביארו את שיטתו לפי הרמב"ם, שבימי הבית השני התחייבו בתרו"מ ושמיטה ויובל מדרבנן, מפני שלא היו רוב יושביה עליה ולא ישבו כתיקונם (מהר"א פולדא, פני משה ורש"ס), אך גם ר' אלעזר מסכים שעצם יסוד הקדושה השנייה הוא מהתורה ולדורות, וכאשר רוב יושביה יהיו עליה, בלא קידוש נוסף תחול חובת המצוות הללו מהתורה. ולדעת ר"ש (שביעית ו, א), לכל הדעות התחייבו בעת שהחילו את הקדושה השנייה בתרו"מ מהתורה, אלא שלר' יוסי בר ר' חנינא היו חייבים לקדש את הארץ מהתורה כמו בימי יהושע, וממילא קדושתה נשארה לדורות, ולר' אלעזר היו רשאים לקדש את הארץ מהתורה, וקדשו רק למשך הזמן שבית המקדש קיים, ולכן אחר שחרב – חיוב תרו"מ מדרבנן, ובביאה שלישית יחזור החיוב להיות שוב מהתורה בלא קידוש נוסף (וזה ההסבר בדעת רשב"א, ריטב"א ור"ן). ולגר"א (שלא, ו), הלכה כר' אלעזר שהקדושה השנייה היתה מדרבנן, והיא נתקדשה לדורות כדברי הרמב"ם. אמנם גם הגר"א מסכים שלא יהיה צורך בקידוש שלישי, כי מכוח הקדושה השנייה, כאשר יהיו רוב ישראל בארץ נתחייב בתרו"מ מהתורה. ולמעלה כתבתי כשיטות שנזכרו לעיל, לפיהן הארץ התקדשה בקדושה שנייה מהתורה, אלא שלרמב"ם ודעימיה, חיוב שביעית ותרו"מ היה מדברי חכמים, מפני שלא היו רוב יושביה עליה.
