חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – דין בדיקה פנימית וקינוח אחר התפנות

בדקה את עצמה בעומק הנרתיק, אפילו אם הבדיקה היתה בבד צבעוני שאינו מקבל טומאה ומצאה דם מועט כגרגיר חרדל – טמאה. שהואיל ונמצא בעומק הנרתיק סמוך לפתח הרחם, חוששים שמא יצא בהרגשה, עכשיו או בשעות הקודמות, ואזי הוא אוסר מהתורה וממילא לא חלים עליו ההיתרים שבכתמים. גם דם שנמצא על טמפון נחשב כדם שנמצא בבדיקה פנימית.

ניגבה את עצמה לאחר שהתפנתה, ומצאה על נייר הטואלט דם. יש מחמירים וסוברים, שהואיל וברור שהדם יצא מהנרתיק, יש לחשוש שיצא בהרגשה ותחושת הטלת מי הרגליים הקהתה את ההרגשה. ולכן לדעתם, עדיף שלא תסתכל על נייר הטואלט בקינוחים הראשונים. אבל למעשה, אף שהדם יצא בוודאי מהנרתיק, כיוון שבפועל הוא נקלט מחוץ לנרתיק ולא הרגישה ביציאתו – דינו ככתם, וכיוון שהוא על נייר טואלט שאינו מקבל טומאה – טהורה. וכן אם ניגבה בבד צבעוני – טהורה. וכן אם ניגבה בבד לבן שמקבל טומאה, אבל לא היה בכתם שיעור של יותר מגריס – טהורה.[12]


[12]. נחלקו הפוסקים בביאור הגמרא בנדה נז, ב. לדעת המקילים, גם כאשר האשה סבורה שהרגישה שיצא מרחמה דם, אם הרגשה זו היתה לאחר הטלת מי רגליים או בדיקה פנימית או חיבור, תולים את הרגשתה בפעולות אלו, ומתייחסים לדם כדין כתם. כך הוא פשט הגמרא, וכ"כ מהר"ם מלובלין ב; נטע שעשועים יו"ד כא; צמח צדק יו"ד צח-צט; לחם ושמלה קפג, ב, ויסדו דבריהם על רש"י ומהר"ם מרוטנבורג שהובא בהגה"מ (איסו"ב ד, כ). מנגד, יש שביארו שהגמרא עסקה במקרים שבהם האשה לא הרגישה יציאת דם מהרחם, אלא שהואיל ופעולות אלו של הטלת מי רגליים, בדיקת עד וחיבור, מקהות את ההרגשה, כאשר מסתבר שהדם הגיע מהרחם, מחשיבים את הדם שמצאה כדם שיצא בהרגשה, ומחמירים בו גם כשהוא פחות מגריס ועל בגד צבעוני ושאינו מקבל טומאה. כ"כ כרתי ופלתי קפג, א; שב יעקב לו; חו"ד קצ, א; בינת אדם ז, ח; רע"א קמא סב; חת"ס חידושים על קפג, וכך למדו מתוס' ורשב"א. וכן בימינו שיעורי שבט הלוי קפג, ד; חוט שני קצ, י, ולכך נטה באג"מ יו"ד ח"ד יז, יג; טז. ויש דעה ממוצעת, שבבדיקה פנימית, גם אם האשה בטוחה שלא הרגישה ביציאת הדם – מחמירים. אבל בבדיקה חיצונית, גם לאחר מי רגליים וחיבור, דין הדם ככתם. כ"כ פרדס רימונים, סדרי טהרה קצ, לו; הר המור כ; מהרא"ל צינץ משיבת נפש ל; מלבושי טהרה. וכ"כ בימינו ציץ אליעזר ו, כג; חשב האפוד ב, קנא. וכך כתבתי למעלה. (עי' טה"ב א, ה; יבי"א ח"ח יו"ד טז; ח"ט או"ח קז, א).

לכאורה נראה שבין שתי הדעות הקוטביות ישנה מחלוקת עמוקה, האם דם שנמצא בבדיקה פנימית או לאחר הטלת מי רגליים או חיבור נחשב כדם שיצא בהרגשה או לא. אולם למעשה, המחלוקת מצומצמת, שכן גם המחמירים מודים, שאם הדם נמצא בקינוח או על התחתונים כחצי דקה לאחר פעולות שעלולות להקהות את ההרגשה דינו ככתם, למרות שאינה יכולה להתחייב שלא הרגישה. שכן מבואר במשנה נדה יד, א, ובגמ' שם יד, ב; טו, א, שכל החומרא להחשיב דם שלאחר החיבור כמטמא מהתורה הוא כשנמצא 'אותיום', היינו בזמן המספיק לקיום קינוח חיצוני מיד לאחר החיבור ולא יותר. ואם מצאה את הדם מעט לאחר מכן, טמאה מספק. ואם לאחר מכן אינה טמאה, ורק לטהרות גזרו. לכן גם המחמירים בנמצא בבדיקה חיצונית אחר מי רגליים או חיבור, מחמירים בתוך כחצי דקה עד דקה בלבד (ששבה"ל קצ, י, ג). ומחמירים כאשר לא קינחה מסביב, אבל אם קינחה מסביב מתווסף ספק מסוים שמא הדם הגיע ממקום אחר, ואזי דינו ככתם (אג"מ יו"ד ח"ד יז, יג; טז; חוט שני עמ' תט). מאידך, גם המקילים מסכימים שאם הדם נמצא בבדיקה בעומק הנרתיק, כל שאינה יכולה לקבוע בוודאות שלא הרגישה, דין הדם שמצאה כדין דם שטמא מהתורה. וכפי שמבואר ברמב"ם (איסו"ב ה, ה), שאם הדם נמצא בבדיקה בעומק הנרתיק – חזקתו מהרחם "וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים. ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר (רחם)".

כלומר, העיקרון הוא שכל דם שנמצא בלא הרגשה אסור מדברי חכמים כדין כתם, ורק בבדיקה פנימית מחמירים להחשיבו כמי שיצא בהרגשה למרות שבפועל לא הרגישה. יש מבארים את טעם ההחמרה בבדיקה פנימית, מפני שאולי הבדיקה הקהתה את ההרגשה (פלתי קפג, א), ויש מבארים שאולי יצא מעט דם לפני כן ולא שמה לב (ערוה"ש קפג, נד). וקשה, שאם מדובר בחשש, מדוע מחמירים בדם שנמצא בבדיקה פנימית כוודאי. ונראה שעל גבי הכלל היסודי שרק דם שיצא בהרגשה מטמא מהתורה, כיוון שיש מצבים שההרגשה לא ברורה, קבעו חכמים על פי החזקה גדר נוסף, שכל דם שיימצא בעומק הנרתיק, כל זמן שאין מכה או דבר אחר לתלות בו, חזקתו שיצא בהרגשה. ואולי אפשר לומר שדין ההרגשה מהתורה הוא למצב שהדם נמצא מחוץ לנרתיק, שעל זה למדו חכמים "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" "עד שתרגיש בבשרה" (נדה נז, ב). אבל כאשר הדם נמצא ממש בבשרה, היינו ממש במקום שבו מתרחש תהליך הטומאה, הרי שהתקיים באופן המוחשי ביותר "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ", והיא טמאה מהתורה גם בלא הרגשה. כעין פירוש זה אמר רבנו עובדיה (שו"ת מהר"ח או"ז קיב; ועי' במשמרת הטהרה א, ד, 16).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן