א – מצוות התפילין

מצוות עשה מהתורה לקשור בכל יום תפילין של יד על הזרוע, ומצווה נוספת לקשור תפילין של ראש על הראש, כדי לזכור תמיד את יסודות האמונה. בתפילין מניחים ארבע פרשיות שבהן מופיע הציווי להניח תפילין, ואלו הן: ‘קדש’ (שמות יג, א-י), ‘והיה כי יביאך’ (שם יא-טז), ‘שמע’ (דברים ו, ד-ט), ‘והיה אם שמוע’ (שם יא, יג-כא)^[1]

בארבע פרשיות אלו, נזכרו עיקרי אמונת ישראל ותורתו. בשתי הפרשיות הראשונות, מבואר עניין קדושת בכורות, ארץ ישראל, יציאת מצרים וחג הפסח. יסודות אלו מבטאים את קדושתם וסגולתם של ישראל, שעל כן הוציאנו ה’ ממצרים באותות ובמופתים, ותוך כך נתגלה לנו ולעולם שה’ משגיח על כל העולם והכל בידו. חשיבות רבה ישנה למצווה לקדש את בכור האדם והבהמה, מפני שהיא מבססת את התודעה שהכל מתחיל מה’, וכדי להמשיך את דבר ה’ לעולם, צריך לקדש את ראשיתו של כל דבר (פנה”ל משפחה ט, א; פסח יג, ג; כשרות יט, ד-ח). מתוך כך בעת שנבוא אל הארץ הטובה, נמשיך את ברכת ה’ לכל הברואים והמעשים.

בשתי הפרשיות האחרונות שבתפילין מבוארים יסודות אמונת ישראל וייעודם. בפרשת ‘שמע’ מופיעות המצוות היסודיות המוטלות על כל יחיד ויחיד: האמונה באחדות ה’ ואהבתו בכל הלב והנפש, שנאמר (דברים ו, ד-ח): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹוהֵינוּ ה’ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. כדי שהאמונה תדריך את חיינו, נצטווינו להגות בתורה ביום ובלילה, ולהנחילה לבנינו אחרינו. בפרשה האחרונה ‘והיה אם שמוע’ מבואר הייעוד הגדול של עם ישראל לנחול את הארץ הטובה, ולקיים בה את כל המצוות, וליהנות מהברכה האלוהית. עוד מבואר בה יסוד השכר והעונש, שה’ משגיח על ישראל, ואם נחטא – נאבד מעל הארץ הטובה, ואם נשמע בקול ה’ נתברך ונאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותינו.

מצווה להניח תפילין בכל יום זולת ימי שבת ומועד, שבהם קדושת היום עומדת במקום קדושת התפילין (להלן הלכה יד). אמרו חכמים (ר”ה יז, א), שהחוטא ואינו מניח תפילין כל ימיו הוא הדוגמה המובהקת של “פושעי ישראל בגופן”. והוא הנקרא “קרקפתא דלא מנח תפילין”, היינו ראש שלא הניח תפילין מימיו. ועונשו חמור לעולם הבא, הואיל והתבטל מהמצווה שמקשרת את גופו לקדושה. רבים סוברים שגם מי שלא הניח תפילין יום אחד מתוך זלזול במצווה, נחשב כ’קרקפתא דלא מנח תפילין’.^[2]