אסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול במדינה, כמו רעב גדול או מלחמה כוללת. ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו (תענית יא, א; שו”ע או”ח רמ, יב; מ”ב מז). בליל טבילה, למרות שהעולם בצער, לדעת רבים מותר לכל אדם לשמש את מיטתו (שו”ע או”ח תקעד, ד), ויש מחמירים גם בליל טבילה (מ”א). ומי שיצרו גובר עליו ועלול להגיע לידי עבירה, רשאי לשמש את מיטתו גם כשהעולם בצער (מ”ב רמ, מו).
יום הכיפורים ותשעה באב אסורים בתשמיש המיטה, שהוא אחד מחמשת הדברים האסורים בתענית. כדי להתרחק מהאיסור, צריכים בני הזוג לנהוג בימים אלו כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו”ע תרטו, א; מ”ב א). אמנם לגבי תשעה באב, שדינו קל יותר,
מותר להם ביום להקל לנגוע זה בזה, הואיל ואין כל כך חשש שיגיעו מתוך כך לידי תשמיש. אבל גם ביום תשעה באב, אסור לנגוע נגיעה של חיבה, וכן אסור לישון באותה מיטה (פנה”ל זמנים י, ט; ימים נוראים ח, ז).
האבל אסור בתשמיש המיטה, מפני שמצווה זו צריכה להתקיים בשמחה, והאבל נמצא בצער (מו”ק טו, ב; שו”ע יו”ד שפג, א). אולם משאר ההרחקות שתקנו חכמים בזמן הנדה אינו צריך להיזהר, לפיכך מותר להם לנגוע זה בזה, ויכולה האשה להציע את מיטתו בפניו, אבל חיבוק ונישוק שיש בו תשוקה – אסור (רמ”א שפג, א; נהר מצרים קיג; שולחן גבוה שמב, יד). ואם האבל ישן על מיטתו, עליהם להפריד את המיטות כדי שלא יגיעו לתשמיש (שו”ע שם). ונראה שחיבוק של נחמה, ונישוק של נימוס, כל זמן שאין בהם תשוקה, מותר. ולאחר סיום השבעה, יש לחזור ולקיים את מצוות עונה באופן השלם ביותר, ואף מצווה לאשה להתקשט לשם כך, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות (שו”ע יו”ד שפא, ו). [14]
