הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יד – זמנים שאינם ראויים לעונה

יד, א – איסור תשמיש המיטה באבילות

מו"ק טו, ב: "אבֵל אסור בתשמיש המטה, דכתיב (שמו"ב יב, כד): וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ – מכלל דמעיקרא אסור". וכ"כ למעשה בשו"ע יו"ד שפג, א. ואפילו בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, תשמיש המיטה אסור, משום שאבלות שבצנעה נוהגת גם בשבת (שו"ע יו"ד ת, א).

מו"ק כד, א: "יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו – חייב מיתה… אמר רפרם בר פפא, תנא באבל רבתי: אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו (גוייתו – כל גופו, ואיכא דאמרי: אבר שלו, רש"י)".

והסביר בשיטה לתלמיד רבנו יחיאל מפאריס: "ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה – מיתה בידי שמיים קאמר, שנאמר (קהלת י, ח): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". ומעין זה כתב הרמב"ן (תורת האדם, שער הסוף, ענין הקריעה): "ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, דכתיב (ויקרא י, ו): וְלֹא תָמֻתוּ – אסמכתא בעלמא היא, ומיתה זו עונש מדברי סופרים כענין כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד, ב). ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה".

וטעם האיסור לא נתפרש בראשונים, ובספר הרב כתב: "מפני שמצווה זו צריכה להתקיים בשמחה, והאבל נמצא בצער".[27]

יד, ב – תשמיש המיטה ביום השביעי לאבילות

כתב שו"ע יו"ד שצה, א: "כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי, מותר בכל הדברים שאסור בהם תוך שבעה, דמקצת היום ככולו".

ולכאורה זה כולל גם תשמיש המיטה שמותר ביום השביעי, אלא שכתב בספר חסידים (רמ) שתשמיש המיטה אסור בכל היום השביעי: "אדם שישב באבילות ביום השביעי לאבלותו – לא ישמש מטתו, אף על פי ששאר דברים עושים לאחר שהתפללו ביום ז', לא ישמש מטתו עד שתחשך ליל שמיני". וכ"כ מהר"ם (הל' אבילות נספח סוף סי' ג); ומהרש"ל (הובא בפרישה שצה, ב).

אמנם הרבה פוסקים התירו תשמיש המיטה ביום השביעי אחרי שקמים מהשבעה, וכן מוכח מהרדב"ז (ג, תקנט), שהתיר תשמיש אפילו בליל שביעי, שאומרים מקצת הלילה כמקצת היום (עיין שדי חמד מע' אבילות כה; פני ברוך כד, הערה י). וכן כתבו עוד פוסקים שדברים שבצנעה, כמו תשמיש המיטה, מותרים גם ביום השביעי: ערוה"ש שצה, ג; בדי השולחן שצה, ו; יבי"א ד, יו"ד לג, ז, והוכיח גם מכמה ראשונים. וכך עולה מהט"ז יו"ד תב, ה (ע"ע ט"ז או"ח סוף סי' תקנה). והוסיף ביבי"א שנראה שדברי מהר"ם וספר חסידים נאמרו כחומרא ולא משורת הדין.

יד, ג – הרחקות בין בני הזוג בזמן אבלות

כתובות ד, ב: "אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת (בימי אבלה כשמת אביה או אמה, רש"י), באמת אמרו: מוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו (ולא חיישינן להרגל דבר, רש"י)".

כתב הראב"ד (מובא ברמב"ן תורת האדם, וברא"ש מו"ק ג, לז): "אבל אינו צריך להרחקה אחרת אלא של תשמיש המטה, שהרי אמרנו ומוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שמותרת לאכול עמו ואפילו בקערה אחת". וכ"כ הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל – ענין האבלות): "נמצינו למדין, בדברים שבינו לבינה באבלות, שהוא אסור כל שבעה בתשמיש, ולא בשאר מיני פרישות, מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו, ואוכלת עמו אפילו בקערה אחת, ומחבקה ומנשקה כדברי הרב ז"ל". וכ"כ הרא"ש מו"ק ז, לג.

אמנם רבנו ירוחם (נתיב כח, ב, רלב, א, ומשמע שהבין כך ברמב"ן) החמיר לאסור הרחקות שלא נמנו במפורש בגמרא: "וראוי להחמיר, שאין לו להתיר שום קורבה זולתי מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מדלא התיר יותר בגמרא בהדיא".

יד, ד – חיבוק ונישוק

כתב שו"ע יו"ד שפג, א: "אבל אסור בתשמיש המטה, אבל בשאר דבר קורבה מותר, אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, בין באבלות דידיה בין באבלות דידה, ומותרת לאכול עמו בקערה".

השו"ע לא התייחס לחיבוק ונישוק, אמנם מכך שהתיר רק הרחקות וכתב 'אפילו במזיגת הכוס', משמע שחיבוק ונישוק אסורים, וכן הביא דעת רבנו ירוחם בבית יוסף. וכ"כ הרמ"א (שם) שיש להחמיר בחיבוק ונישוק, וכ"כ הרדב"ז (הל' אבל ה, ה) משום שיש להרחיק כל הדברים שמרגילים לתשמיש. וכן כתבו רוב האחרונים. כך כתבו גם חלק מאחרוני הספרדים: שולחן גבוה שמב, יד, ונהר מצרים הל' אבלות קיג. וכ"כ הרב בספר. וכתב רע"א (על שו"ע שם) שר' זלמן מוולוז'ין הוכיח כדעה זו מהתרגום על הפסוק (קהלת ג, ה): "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" – "עידן בחיר לרחקא מלגפפא – בשבעת ימי אבלא".

אמנם הגרע"י (חזו"ע אבילות ב, עמ' קעו) כתב שדעת השו"ע להתיר חיבוק ונישוק, והביא כמה אחרונים שכתבו כן. ודחה את דעת השולחן גבוה, אמנם גם הגרע"י סיים שראוי להחמיר בחיבוק ונישוק משום הרגל דבר.

יד, ה – חיבוק של נחמה ונישוק של נימוס

כתב ב"ח יו"ד שפג, א: "וכתב על זה מהרש"ל (בביאורו לטור), וזה לשונו: ומכל מקום תימה מאחר שאוסר קירוב בשר לגמרי, היאך היא רוחצת פניו ידיו ורגליו… ואפשר לחלק דשאני רחיצת פניו וכו', דנהי שהוא דבר של חיבה מכל מקום עוסקת במלאכתה, מה שאין כן בחיבוק ונישוק שהוא הרגל לדבר תשמיש דאסור, וכן נראה להחמיר בזה".

ונראה שהמהרש"ל וב"ח עוסקים בחיבוק ונישוק של תשוקה שיכול להביא לידי תשמיש, וכפי שכתבו: "בחיבוק ונישוק שהוא הרגל לדבר תשמיש". אבל חיבוק ונישוק של נחמה או נימוס נחשב כמו הרחצת פניו ידיו ורגליו, שלמרות שזה מעשה של חיבה, אין חשש שיגיעו מתוך כך לתשמיש. וכ"כ הרב בספר: "ונראה שחיבוק של נחמה, ונישוק של נימוס, כל זמן שאין בהם תשוקה – מותר". והוסיף הרב בעל פה שנראה שכך גם דעתם של כל האחרונים שהחמירו (עיין באות הקודמת), שרק בחיבוק ונישוק של תשוקה החמירו, ואף רבנו ירוחם לכך התכוון. ודעת המקילים שאפילו בחיבוק ונישוק של תשוקה מותרים. ולמעשה יש לאסור חיבוק ונישוק של תשוקה.

יד, ו – שינה במיטה אחת

כתב הרמב"ן שמותרים לישון במיטה אחת: "ומתיחדת עמו בין ביום ובין בלילה, וישנה עמו במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, אבל בלא בגדיהם אסורין אפילו בסינר מפסיק, וכן בשבת וכן ברגל, הכל דין אחד הוא". וכ"כ הראב"ד.

אמנם בשו"ע יו"ד שפג, א, כתב: "ומותר לישון עמו הוא בבגדו והיא בבגדה, ומיהו משום 'לך לך אמרינן נזירא' יש להחמיר שלא יישן עמה במיטה כלל". וכ"כ האחרונים לא לישון במיטה אחת (בית מועד לא, יז; חזו"ע אבילות ב, עמ' קעו, ועוד רבים).

יד, ז – התקשטות אחרי השבעה

כתב שו"ע יו"ד שפא, ו: "אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, שכל אלו אסורים כרחיצה. ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה". בכתובות ד, ב, מפורש שאף בעלה יכול לכופה להתקשט אחרי השבעה, ולכן כתב הרב בספר שיש מצווה להתקשט לשם מצוות עונה אחרי השבעה, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות.

יד, ח – זמנים שיש ליזהר בהם על פי הקבלה

כתב מ"א רמ, ג, בשם האר"י: "ואין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות וליל שמיני עצרת, אם לא בליל טבילה". וכ"כ באר היטב רמ, ד; בא"ח ש"ש וירא כג; מ"ב רמ, ז; כה"ח רמ, ה.

כתב חכמת אדם קכח, יט: "הזמנים שאסור לשמש על פי כתבי האר"י ז"ל, כגון בליל פסח ועצרת וראש השנה, כל זה אינו אלא לאדם שהוא מלא ביראה ולא יחטא ח"ו, אבל אלו שיצרם מתגבר עליהם והם חושבים שהוא כעין איסור תורה, ועל ידי זה באים ח"ו לידי כמה מכשולים, מצוה גדולה לשמש אפילו בראש השנה, ויטבול למחר, דמצד הדין אין איסור אלא ביום הכיפורים ובתשעה באב ובימי אבלות שלו או שלה". וכ"כ מ"ב רמ, ז.

ולא רק כשיש חשש שיגיע לידי הוצאת זרע לבטלה ממש, אלא אף אם יש חשש שיגיע להרהורים אסורים, וכ"כ החסד לאלפים רמ, ד: "כל אזהרות הספרים שלא לשמש בקצת ימים וקודם חצות, לא נאמרו אלא למי שאין תאוותו גוברת עליו, אבל אם תאוותו גוברת עליו, וחושש פן יבוא לידי קרי והוצאת שז"ל, או לידי קישוי שלא מדעת – מצווה לשמש. זה כלל גדול: טוב איש יכלכל דבריו במשפט בפלס ומאזניים לפי מה שהוא אדם ולפי העניין".

יד, ט – מידת חסידות על חשבון מצוות עונה מהתורה

כתב בדרכי טהרה כב, כד, שלא רק בליל טבילה או כשיצרו מתגבר עליו אין להקפיד שלא לשמש בימים אלו, אלא גם כשאשתו משתוקקת או ביציאה לדרך או בביאה מן הדרך. וגם מי שעוד לא קיים מצוות פריה ורביה אין לו להחמיר בכל הימים הללו.

ובסעיף כו, הוסיף הרב אליהו: "כשנוהג אדם בדרכי חסידות ועבודת ה', ידע לעצמו שאין לו לעבור על קוצו של יו"ד מדברי תורה או מדברי סופרים, בין בדברים הנוגעים לו, ובין בדברים הנוגעים לאשתו. ועל כגון זה אמרו (אבות ב, ה): ולא עם הארץ חסיד. לכן מי שמבטל מצוות עונה שחייב בה מדאורייתא בשביל חסידות – עתיד ליתן על כך את הדין. וכן מי שחסידותו תגרום לו לתור אחרי עיניו, שהיא עבירה מדאורייתא – אין בחסידותו כלום".


[27]. והסברו של הרב ברור, ואעפ"כ אפשר להביא דוגמת ראייה לכך מדברי הרמב"ם (אבל ה, ה) שבתוך האיסור לשמש מיטתו באבלות כתב שאסור לאבל להתחתן, "אף על פי שאין משמשין מטתן". ולמה לכתוב דינים אלו יחד? אלא שטעם האיסור שווה – שאסור לאבל לעסוק בכל דבר משמח.

תפריט