ה – טבילת טהרה

א – הטהרה שבטבילה

הטהרה מתקיימת על ידי טבילה במקווה, ומצוות הטבילה שיהיה הגוף כולו בתוך המים, שנאמר (ויקרא טו, טז): “וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ”. למדו חכמים מהמילה ‘אֶת’, שצריך לטבול עם הגוף גם את כל השיער המחובר לגוף (עירובין ד, ב). טבלה והותירה אפילו אצבע אחת או שערה אחת מחוץ למים – טבילתה פסולה. גם לא יועיל שתטבול שוב את אותה אצבע או שערה, אלא עליה לחזור ולטבול במים את כל גופה עם כל שערה כאחד. אפילו עברו שנים רבות מאז שנטמאה, ובינתיים רחצה את עצמה בכל יום במקלחת או באמבטיה, כל זמן שלא טבלה במקווה טהרה, נשארה בטומאתה וכל קרבה בינה לבעלה אסורה מהתורה (רמב”ם איסו”ב ד, ג; שו”ע יו”ד קצז, א).

כפי שלמדנו (לעיל א, יב), על ידי המים משפיע ה’ חיים לכל בריותיו, לכן המים רומזים לחסד העליון, וכשהם נקווים יחד במקווה הם מבטאים את רעיון האחדות שמתגלה בכנסת ישראל. נמצא שהטובלת במים מבליעה את עצמה בחסד העליון, ונכללת בקדושת כנסת ישראל, ומתוך כך כשהיא עולה מהמים היא כמו נולדת מחדש ונטהרת. לפיכך, מובן שרק כאשר כל הגוף כולו, כולל השערות, טובל בתוך המים, הוא נבלע ונכלל במקור חייו ומתחדש. ההבדל בין טבילת כל הגוף והשיער במים, לטבילת הגוף כשאצבע אחת או שערה אחת נותרות מחוץ למים, הוא כהבדל שבין מספר מוגבל לאין סוף, כמה שיהיה המספר גבוה, ההבדל בינו לבין האין-סוף הוא תהומי, אין סופי.

בנוסף לכך שכל הגוף והשיער צריכים להיות בתוך המים, צריך שגם לא תהיה עליהם חציצה, כדוגמת דבק או בצק, שמונעת מהמים לבוא במגע עם הגוף או השיער. אפשר לומר, שמהלכה זו ניתן ללמוד רעיון רוחני, שאין די בכך שהטובלת תחבר את עצמה באופן כללי אל מקור חייה, אלא החיבור צריך לכלול את כל תכונותיה, כישרונותיה ורצונותיה בלא חציצה, באופן שכולם יתקשרו עם החסד העליון ויתחדשו. על כן עליה לטבול בלא בגדים ובלא חציצה, כפי שיבואר בהמשך.

ב – חציצות

חציצה היא דבר הדבוק לגוף או לשיער שמונע מהמים לבוא עימם במגע. מהתורה החציצה חוצצת רק בשני תנאים:
א) שתהיה על רוב הגוף או על רוב השיער. ב) שמקפידים להסירה. הוסיפו חכמים ועשו סייג לתורה וגזרו שגם אם יתקיים תנאי אחד – חוצצת. כלומר, גם אם היתה חציצה על רוב הגוף או רוב השיער שאין מקפידים להסירה – חוצצת. וכן אם היתה חציצה על כלשהו מהגוף או השיער שמקפידים להסירה – חוצצת. לפיכך, דבק, דבש, צואה, טיט קשה, לפלוף שבצד העין וכיוצא באלו שנדבקו לגוף או לשיער, אפילו על מקום קטן – חוצצים, הואיל ומקפידים להסירם (משנה מקוואות ט, ב; שו”ע קצח, ז; יב-טז).

אבל חציצה על מקצת הגוף שהטובלת אינה מקפידה להסירה, וגם רוב הנשים אינן מקפידות להסירה – אינה חוצצת הואיל והיא טפלה לגוף. לכן איפור על העיניים ולק או מבנה על הציפורניים, כיוון שנשים אינן רוצות להסירם אלא להיפך, רוצות בקיומם, כל עוד הם עשויים טוב, הרי הם טפלים לגוף ואינם חוצצים. אבל אם נפגמו עד שהגיעו למצב שרגילים להסירם – אינם טפלים לגוף וחוצצים (עירובין ד, ב; נדה סז, ב; שו”ע קצח, א; ח; יז. על איפור וציפורניים להלן בהלכות יב-יג).

חציצה שלעיתים נשים מעוניינות להסירה, אינה טפלה לגוף וחוצצת. לכן בגד או תכשיט שצמודים לגוף ואין המים נכנסים תחתיהם, כיוון שלעיתים רוצות להסירם כדי שלא יתלכלכו – חוצצים. ואם אינם צמודים לגוף – אינם חוצצים, הואיל והמים נכנסים תחתיהם (שו”ע קצח, א-ב; כג).

טבעת צמודה לאצבע שאין המים נכנסים תחתיה, אם אין מקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה חוצצת. אבל טבעת שלעיתים נשים מקפידות להסירה, כגון טבעת שיש בה פיתוחים שנשים רגילות להסיר בעת לישה כדי שלא יכנס בצק בפיתוחיה – חוצצת (להלן הערה 13). ואם הטבעת אינה הדוקה, כיוון שהמים עוברים תחתיה, בכל אופן אינה חוצצת. כיוצא בזה עגילים ונזמים שמהודקים לגוף, אם אין זמן שבו הטובלת מקפידה להסירם – אינם חוצצים, ואם יש זמן שהיא מקפידה להסירם – חוצצים (שו”ע קצח, כג; גן המלך קכג).

כל זה לפי הדין, אולם לכתחילה מנהג נשים צדקניות להדר להסיר בטבילה כל בגד וכל תכשיט וכל איפור (רמ”א קצח, א). ורק כשיש צורך מסוים, נוהגות כפי הדין. לדוגמא, כאשר אשה רוצה להתאפר, והטבילה בליל שבת, תטבול עם איפור עמיד, שכן מצד הדין האיפור אינו חוצץ (להלן יב). כיוצא בזה, כאשר אשה נאלצת לטבול בים, וחוששת להסיר את בגדיה, תוכל לטבול עם בגד רפוי שהמים נכנסים תחתיו. ואם יש לה בגד ים צמוד, לאחר שתיכנס לים, תגביה כל חלק שבו כדי שהמקום שתחתיו יירטב, ואזי גם לאחר שהבגד יחזור למקומו, תוכל לטבול איתו, הואיל ומי הים יתחברו לרטיבות שתחת הבגד ויקיפו את כל גופה כאחד.

אלו הם עיקרי דיני חציצה, ופרטי הדינים בשאלות שונות ובמקרים מיוחדים יבוארו בסוף הפרק, בהלכות יב-טז.[1]


[1]. דיני החציצה חלים על כל הטבילות שבתורה, בין לגברים ובין לנשים, אלא שמאז שנחרב בית המקדש מצוות טבילה מהתורה מתקיימת על ידי נשים (וגברים שעולים להר הבית). לרמב”ם ההקפדה נקבעת לפי דעתה של הטובלת, ולרשב”א לפי דעת רוב הנשים שבאותו מקום וזמן. למעשה נפסק לחומרא כשתי השיטות (שו”ע קצח, א; ב”ח א; ט”ז ג; ש”ך ב. להלן בסוף הלכה יב, יבואר דין העוסקים בצביעה שאינם מקפידים על כתמי צבע).

חציצה שמקפידים להסירה, היינו שמקפידים שלא לצאת עמה לרחוב. אבל חציצה שאין מקפידים להסירה ברחוב, ורק לעיתים, כמו לקראת שבת או חתונה מקפידים להסירה – אינה חוצצת (קובץ תשובות ג, קכז; מסורת משה ח”ב עמ’ רכג). כללים אלו יבוארו בהרחבה להלן בהלכות יב-טז.

כתב הרמ”א (קצח, א): “לכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזירה אטו דברים החוצצים”. יש סוברים שלפי הרמ”א חייבים להסיר איפור וכל דבר גם כאשר לפי כללי ההלכה אינו חוצץ, וממילא כך צריכים לנהוג יוצאי אשכנז הנוהגים כרמ”א (פסקי משנה הלכות יא, א; ריש”א במשמרת הטהרה קצח, 12). אולם כוונת הרמ”א שמנהג חסידות להסיר כל חציצה, אבל גם הוא מסכים שבשעת הצורך אפשר לנהוג לכתחילה כהלכה, שכן אמרו חכמים (נדה סז, ב), שאין לאסור מיעוט שאינו מקפיד כי אין גוזרים גזירה לגזירה. וכ”כ בערוה”ש קצח, ט; סדרי טהרה קצח, ו.

ג – בית הסתרים ובית הקמטים

אף שכל הגוף צריך להיות כולו כאחד בתוך המים, אין חובה שמי המקווה יבואו במגע עם כל חלקי הגוף, אלא רק עם חלקי הגוף הגלויים. שנאמר (ויקרא טו, יג): “וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם” – בשרו הגלוי לעין (קידושין כה, א). אבל המקומות שלעיתים נגלים ולעיתים נסתרים, שנקראים ‘בית הסתרים’ ו’בית הקמטים’, אין חובה שיבואו במגע עם מי המקווה. אמנם אסור שתהיה בהם חציצה (משנה מקוואות ח, ה; נדה סו, ב; שו”ע קצח, כד-כה). כלומר, מצד אחד, כיוון שבאופן טבעי ‘בית הסתרים’ ו’בית הקמטים’ לעיתים מתגלים, אסור שתהיה בהם חציצה, כדי שבמידה ויהיו גלויים המים יוכלו לבוא עמהם במגע. מצד שני, כיוון שלעיתים בתנוחה טבעית הם נסתרים, אין חובה שיבואו במגע עם המים.

דוגמא ל’בית הסתרים’ הוא חלל הפה – כאשר הפה סגור המים לא יכנסו בו, ואם הטובל יפתח את פיו – יכנסו מים לפיו. כמו כן חלל האף, כאשר הטובל עומד, המים לא יכנסו לתוכו, אבל אם יטבול כשפניו כלפי מעלה, המים יכנסו אליו. דוגמא ל’בית הקמטים’ – בית השחי. כאשר הידיים קרובות לגוף, נוצרים קפלי בשר שהמים אינם נכנסים בהם, וככל שהידיים מתרחקות מהגוף, הקפלים נפתחים והמים יכולים לבוא עמהם במגע. ואצל אנשים מלאים, רק אם יפתחו את הידיים יותר, המים יכנסו בכל הקפלים. ואצל מלאים מאוד, גם אז יישארו קפלי בשר מכוסים.

לסיכום, שלושה חלקים ישנם בגוף: א) החלקים הגלויים צריכים לבוא במגע עם המים וחציצה פוסלת בהם. ב) ‘בית הסתרים’ ו’בית הקמטים’ שלעיתים נגלים ולעיתים נסתרים, כל שהם נסתרים באופן טבעי – אינם צריכים לבוא במגע עם המים אבל חציצה פוסלת בהם. ג) ‘מקומות בלועים’ כדוגמת הגרון והחלחולת (רקטום) – אינם צריכים לבוא במגע עם המים וגם חציצה אינה פוסלת בהם. כמו כן החלקים הפנימיים של חלל האוזן וחלל האף, כל שאינם נראים כלפי חוץ נקראים ‘מקומות בלועים’ וחציצה אינה פוסלת בהם ואין צריך לנקותם.

ד – ההכנות לטבילה – תקנת עזרא

תיקן עזרא הסופר שהטובלת תחפוף את שערה ותסרק אותו לפני טבילתה, כדי להבטיח שטבילתה תהיה כשרה בלא חציצה. כלומר, מהתורה די בכך שהטובלת תסתכל על גופה ותמשש את שערה ואת המקומות שאינה יכולה לראות בגופה, כדי שתדע שאין בהם חציצה. אולם כיוון שלא כל אשה יכולה לבדוק את שערה כראוי, תיקן עזרא שהטובלת תחפוף את שערה במים כדי להסיר ממנו לכלוך, ותסרוק אותו כדי לפתוח את הקשרים שבו (ב”ק פב, א). חפיפת השיער צריכה להיות לכתחילה במים חמים, שמסייעים להסרת הלכלוך ומקילים על התרת הקשרים וסירוק השיער, ולא במים קרים שעלולים להקשות את השמנונית שעל השיער ולגרום לסיבוך השיער וליצירת קשרים (נדה סו, ב; שו”ע ורמ”א קצט, ב).

כהמשך לתקנת עזרא, הורו חכמים שהטובלת תשטוף את המקומות המכוסים והנסתרים שבגופה, שבהם עלול להצטבר לכלוך, כדוגמת בית השחי, בין הרגליים, בין אצבעות הרגליים, הטבור, ושאר המקומות שיש בהם קפלים. וכן תנקה את האף, האוזניים והפה, ותצחצח את השיניים (נדה סו, ב). כללו של דבר, תרחץ את כל גופה במים חמים, תוך דגש על המקומות המכוסים והנסתרים, כפי שנשים רגילות לרחוץ בעת שהן רוחצות היטב (שו”ע קצט, א).

אשה שרגילה לקצוץ את ציפורניה, תקפיד לקצוץ אותן לפני הטבילה. אשה שרוצה לגדל את ציפורניה, תנקה אותן היטב, כי הלכלוך שתחתיהן חוצץ. ואם יש עליהן לק, תקפיד שיהיה שלם (להלן הלכה יב). כמו כן רצוי שתסיר לפני הטבילה שיער שנשים רגילות להסיר לשם יופי. ואמנם אין בשיער זה חשש חציצה, הואיל והוא מחובר לגוף, אולם מצד מצוות עונה, כל קישוט שאשה מקשטת עצמה לקראת הטבילה בכלל ההכנות למצוות שמחת עונה שמהתורה (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ב, ה).

טבלה בלא לבדוק את גופה, או בלא לחפוף את שערה ולסרקו – טבילתה פסולה. ואף אם בדקה את עצמה לאחר הטבילה ולא מצאה דבר חוצץ על גופה או קשר בשערה, טבילתה פסולה, שמא היה בעת הטבילה ונפל או הותר לאחר שעלתה מהטבילה (שו”ע קצט, ח). ואם טבלה לאחר שחפפה את שערה ובדקה את גופה, בלא שרחצה את גופה ובלא שניקתה את המקומות הנסתרים שבגופה, כל שאינה יודעת שהיתה שם חציצה – טבילתה כשרה.[2]


[2]. מהתורה חובה לעיין בגוף ולמשש את השיער כדי לדעת שאין חציצה, ואחר העיון אפשר לטבול. הוסיף עזרא הסופר ותיקן, שתחפוף כל אשה את ראשה כמבואר למעלה (ב”ק פב, א), הוסיפו חכמים והורו לנקות את בית הסתרים ובית הקמטים (נדה סו, ב). בנוסף, כתבו הראשונים שנכון לשטוף את כל הגוף במים חמים (רמב”ן, רשב”א, ר”ן ועוד). ויש אומרים שמכלל תקנת עזרא לשטוף את כל הגוף במים חמים (ר’ שמריה בשם רש”י, ראב”ן).

מצאה לאחר טבילתה חציצה בבית סתריה, כגון חתיכת בשר בין שיניה – טבילתה פסולה. ואם יש אפשרות שהחציצה הגיעה מבשר שאכלה לאחר הטבילה, תולים לומר שהחציצה נתקעה בשיניה לאחר הטבילה וטבילתה כשרה (שו”ע קצט, ט; יב). וזאת משום שלדעת רבים החובה שבית הסתרים ובית הקמטים יהיו ראויים לביאת מים היא מדברי חכמים (רמב”ן, ריטב”א ומשנה למלך), ולכן בספק יש להקל (ערוה”ש קצח, נו). ויש אומרים שמהתורה צריך שבית הסתרים ובית הקמטים יהיו ראויים לביאת מים (תוס’ ומאירי קידושין כה, א), ואע”פ כן גם לדעתם דינם קל יותר, הואיל ואין צורך שמי המקווה יבואו עמהם במגע (עי’ ש”ך קצח, לב).

ה – צורת הטבילה

תנוחת הטבילה לכתחילה, על ידי כיפוף הברכיים וכריעה קדימה, כשהרגליים מפוסקות מעט והידיים רחוקות מעט מהגוף, שזו התנוחה שבה מירב קפלי הבשר (‘בתי הקמטים’) נפתחים ובאים במגע עם המים. ולא בקומה זקופה, באופן שבו לעיתים נוצרים קפלים תחת החזה, ובין הישבן לרגליים, ולא בכיפוף עמוק מדי שיוצר קפלים בבטן. ויש מחמירים, שאם טבלה זקופה או כפופה ביותר, אפילו לא כווצה את איבריה בחוזקה, כיוון שלא באו המים בקפלים שנוצרו בגופה, טבילתה פסולה. אולם למעשה, גם אם טבלה כשהיא זקופה או כפופה ביותר, ונוצרו בגופה קפלי בשר שלא באו בהם המים, כיוון שטבלה באחת התנוחות הטבעיות שלה, טבילתה כשרה (שו”ע קצח, לה).

אבל אם כווצה אחד מאיבריה בכוח, כגון שטבלה כשכף ידה קפוצה בכוח, או שכווצה את שפתיה בחוזקה, או טבלה כשידיה או רגליה כפותות לגופה, כיוון שאין זו אחת מתנוחותיה הטבעיות, והמים לא באו במקום הכיווץ – טבילתה פסולה (משנה מקוואות ח, ה; שו”ע קצח, כז; לח-לט).

אם איבריה נרטבו במי המקווה לפני שקפצה את כף ידה, או כווצה את שפתיה בחוזקה, או כפתה את ידיה או רגליה, גם לדעת המחמירים טבילתה כשרה. מפני שאיבריה המכוּוצים נותרו רטובים, ונמצא שמי המקווה באו במגע עם כל חלקי בשרה כולל אלה המכוּוצים (רמב”ם מקוואות א, ט; ט”ז קצח, כז). מטעם זה הטובלת אינה צריכה לנתק את רגליה מרצפת המקווה בעת הטבילה, שהואיל וכפות רגליה נרטבו תחילה, גם לאחר שהן על הרצפה, מי המקווה מתחברים אל הרטיבות שבהן ומקיפים בכך את כולה (שו”ע קצח, ל).

כיוון שהרטבת הגוף במי המקווה מועילה לצאת מכל ספק גם לדעת המחמירים, נכון לטבול פעמיים, כדי להבטיח שבטבילה השנייה כל הגוף כולל קפליו יבוא במגע עם מי המקווה.[3]


[3]. משנה מקוואות ח, ה: “קפצה ידה, קרצה שפתותיה – כאילו לא טבלה”, הואיל והמים לא נכנסו במקום כיווץ היד או השפתיים. נדה סז, א: “אמר ר’ יוחנן: פתחה עיניה ביותר, או עצמה עיניה ביותר – לא עלתה לה טבילה”. רבים גורסים בגמרא שלעניין טבילה לבעלה אין הלכה כשמועה זו, כי ר’ יוחנן מחמיר גם כשהמים לא נגעו בגוף מחמת תנוחה שנחשבת טבעית, ואילו ההלכה היא כמבואר במשנה, שרק כאשר המים לא באו במגע עם חלק מהגוף מחמת כיווץ לא טבעי הטבילה פסולה (רמב”ן, רשב”א, ר”ן ועוד). ויש אומרים שהלכה כר’ יוחנן, כי גם הוא מדבר על כיווץ לא טבעי, ודבריו כדברי המשנה (רש”י).

עוד בנדה סז, א: “אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה”. רש”י: “כלומר, לא תדחק זרועותיה אל בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה, אלא כדרך הליכתה ושימושה תמיד”. וכ”כ ריא”ד, ריא”ז, או”ז, רא”ש ועוד. ולראב”ד הלכה כריש לקיש, והכוונה שלא תטבול זקופה ביותר או כפופה ביותר, ואם טבלה כך – טבילתה פסולה. ודבריו הובאו בשו”ע קצח, לה, כדעת ‘יש מי שאומר’, וכך דעת הב”ח למעשה. אולם לדעת השו”ע בסתם, וכן דעת רוב ככל הראשונים, כל תנוחה כשרה ובתנאי שלא תכווץ את אחד מאיבריה באופן לא טבעי, והדרכתו של ריש לקיש היא לכתחילה (ערוה”ש קצח, פד). בכל אופן, לכל הדעות, אם המקום המכוּוץ הורטב תחילה במי המקווה – טבילתה כשרה (ט”ז קצח, לח; סד”ט קצח, נה, ועוד רבים. וראו בפנה”ל כשרות לא, 5).

ו – ברכת הטבילה

כיוון שטבילת הטהרה היא מצווה, תיקנו חכמים שהטובלת תברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה”. גם כאשר נאסרה על בעלה מחמת מנהג חומרא שהתקבל בכל ישראל, כיוון שלמעשה על פי ההלכה בני הזוג היו אסורים, תברך על טבילתה. אבל אם על פי כללי ההלכה האשה היתה טהורה, וכדי לצאת ידי כל הפוסקים הוסכם על ידי הרב ובני הזוג להחמיר, כיוון שמעיקר הדין האשה טהורה, לא תברך על טבילתה.[4]

נחלקו המנהגים לגבי זמן הברכה: יש אומרים שכמו בכל המצוות, צריך לברך לפני קיום המצווה. ועדיף שתאמר את הברכה באופן מכובד כשהיא לבושה בחלוק או עטופה במגבת, ומיד לאחר מכן תיכנס למקווה ותטבול (רמב”ם ושו”ע ר, א). כך הוא מנהג חלק מנשות קהילות המזרח וצפון אפריקה.

ויש אומרים, שהמנהג הנכון לברך לאחר הטבילה, שהואיל וגרים מברכים לאחר הטבילה, כי לפני הטבילה הם עדיין לא יהודים, קבעו חכמים שכל הטובלים יברכו לאחר הטבילה. בנוסף, כיוון שהאשה עומדת להיטהר, עדיף לכבד את הברכה ולאומרה בטהרה. למעשה, לפי מנהג זה נוהגות הנשים להדר ולטבול שתי טבילות ולברך ביניהן, ובכך יוצאות ידי שתי השיטות, שמברכות לאחר הטבילה הראשונה ולפני הטבילה השנייה. כך הוא מנהג כל יוצאות אשכנז ורוב יוצאות ארצות המזרח וצפון אפריקה. וכל אשה תמשיך במנהג אִמהּ.

למנהג המברכות במים, נשים רבות נוהגות להדר לחבוק בזרועותיהן את הגוף מתחת ללב או על הלב, כדי לחצוץ בין הלב לערווה בעת הברכה. בנוסף, למרות שמותר לנשים לברך בלא כיסוי ראש, יש נוהגות להדר לכסות את ראשן בעת הברכה, ויש שמבקשות לשם כך מהבלנית שתניח את קצה המגבת על ראשן בעת הברכה.[5]


[4]. כתב בדגול מרבבה שהטובלת מחמת שנאסרה מ’דם טוהר’ (להלן ט, ח) לא תברך, כי איך תאמר ‘וציוונו’ בדבר שאפילו חכמים לא גזרו ואינו אלא ממנהג. וכן כתב לחם ושמלה קצד, ד, וטהרת הבית יא, ג. אולם דעת רוב הפוסקים, וכן מנהג רוב נשות ישראל, לברך גם על טבילה זו. כמה טעמים לכך, והעיקרי, שהואיל והשוו הפוסקים את דיני ‘דם טוהר’ לשאר הדמים, גם את דין הטבילה יש להשוות. ועוד, כיוון שמנהג איסור ‘דם טוהר’ התקבל בכל ישראל, יש בהפרתו משום איסור ‘אַל תִּטּוֹשׁ’, וממילא הטבילה חובה גמורה (חת”ס יו”ד קצא; ר”ש קלוגר; תפארת צבי יט; דרכי טהרה יא, יד, בהערה; אול”צ ח”ד מב, ט; בדה”ש קצד, כד). אבל אם על פי ההלכה אפשר היה להקל, וכדי לצאת ידי כל הפוסקים הוסכם על ידי הרב ובני הזוג להחמיר, לא תברך על טבילתה. וכעין זה כתבו בחוט שני ר, א; ששבה”ל ר, י.

[5]. פסחים ז, ב: “אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן… אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד”. משום “דאכתי גברא לא חזי” (עדיין האיש לא ראוי). לדעת רי”ף, רמב”ם, ראב”ד, ר”ת, רוקח, רא”ש, או”ז, רק גר שטובל לגיורו מברך אחר הטבילה, אבל נידה צריכה לברך לפני הטבילה. וכ”כ שו”ע ר, א. מעלה נוספת בכך, שהאשה אומרת את הברכה בעודה לבושה (בעבר במקום שהמקווה היה מזוהם, היתה בכך מעלה נוספת, ראו פנה”ל כשרות לא, 7).

אולם לדעת בה”ג, רש”י, ראב”ן ושערי דורא, כדי להשוות את כל דיני הטבילה, קבעו שכשם שגר מברך לאחר הטבילה, וממילא מברך “על הטבילה” ולא “לטבול”, כך ינהגו כל הטובלים (ר”י בתוס’). ועוד, שהואיל והיא עומדת להיטהר, עדיף שתברך בטהרה (ראב”ן ושערי דורא). והרי זה כעין המנהג לברך “על נטילת ידיים” לאחר הנטילה (פנה”ל ברכות ב, יג). וכן נפסק ברמ”א. למעשה נוהגים על פי השל”ה לצאת ידי שתי השיטות ולברך בין שתי טבילות. ואף שהטבילה הראשונה כשרה, כיוון שבטבילה השנייה נשלמת הטהרה, שאז הטובלת יוצאת מכל ספק משום שכל גופה רטוב (לעיל הלכה ה, וכ”כ חוו”י קפא), מצד זה הטובלת נחשבת כמברכת לפני הטבילה. והרי זה כמו בנטילת ידיים, שמברכים לפני הניגוב שבו נשלמת הטהרה. וכן מנהג כל יוצאות אשכנז ורוב יוצאות ארצות המזרח וצפון אפריקה (חיד”א בשיורי ברכה ר, ב; חקרי לב יו”ד ב, לא; חסד לאלפים ר, א; ארץ חיים סתהון ר, א; בא”ח ש”ב שמיני יט, ועוד רבים). ואף שאסור לברך כשהערווה מגולה, לרוה”פ בכך שהערווה בתוך המים היא נחשבת מכוסה (ט”ז ר, ג; ש”ך א; חכמ”א קכא, יד; מ”ב עד, טז; כה”ח יז. ושלא כדרישה ופנים מאירות). לדעת רבים, בשונה מגברים שגם כשערוותם מכוסה במים, עדיין צריכים להקפיד שתהיה חציצה בין הלב לערווה, נשים אינן צריכות לחצוץ בין ליבן לערווה, הואיל וערוותן נסתרת למטה (אורחות חיים, שו”ע או”ח עד, ד; ש”ך, שועה”ר, פנה”ל תפילת נשים י, ז). ויש אומרים שלכתחילה גם אשה תחצוץ בין ליבה לערווה בעת שתאמר דברים שבקדושה, על ידי חביקת גופה בזרועותיה תחת הלב או עליו (לחם ושמלה ר, ג; כה”ח או”ח עד, יז).

ז – מנהגי החפיפה והטבילה

רבים סוברים שטוב לקיים את החפיפה והרחצה בלילה סמוך ככל האפשר לטבילה (שאילתות, רי”ף, רמב”ם וראב”ד). ויש אומרים, שעדיף לקיים את החפיפה והרחצה ביום, שאם תחפוף בלילה יש חשש שתיחפז כדי לבוא במהרה אל בעלה (רש”י, רא”ש). ויש שהידרו לשלב את שתי השיטות, התחילו לחפוף ביום וסיימו את החפיפה בלילה, ומיד בסיום החפיפה טבלו (שו”ע קצט, ג). למעשה, כל אשה צריכה לבחור את המקום והזמן שבהם תוכל לחפוף ולרחוץ את עצמה בנחת וביסודיות. יש מעדיפות להתכונן לטבילה במקווה, ויש מעדיפות בבית, ואזי לכתחילה טוב שיחזרו לסרוק מעט את שערן לפני הטבילה (שו”ע קצט, ג). ראוי לכל אשה לבדוק כמה זמן אורכות לה חפיפה ורחצה בנחת וביסודיות, ומעתה ואילך תשתדל להקדיש משך זמן זה לרחצה ולחפיפה שלקראת הטבילה.[6]

כדי שהטבילה תתקיים באופן המהודר, יש למלא את המקווה במים שיגיעו לגובה הלב של רוב הטובלות (שו”ע קצח, לו). מפני שבמים עמוקים יותר, יהיו טובלות שיחששו מהמים, ובפחות עמוקים, הטובלות יצטרכו להתכופף מדי. אמנם גם כאשר המים יותר עמוקים או פחות עמוקים, כל זמן שכל הגוף והשיער יכולים להיכנס לתוך המים, אפשר לטבול בהם.

לכתחילה, מחממים את מי המקווה כדי שיהיו נעימים לטבילה. בנוסף, במים חמים הגוף רפוי, וכך הטבילה מתקיימת בהידור באופן ששום איבר בגוף אינו מכוּוץ (עי’ לעיל הלכה ה). אמנם גם כאשר אין במקווה מים חמים, אפשר לטבול לכתחילה במים קרים, וכפי שנהגו נשות ישראל במשך אלפי שנים.

לא תעמוד על דבר שמקבל טומאה, כגון כיסא או שרפרף, ואם טבלה כשהיא עומדת עליהם – טבילתה פסולה. שהואיל והטבילה חייבת להיות בקרקע ולא בכלי, גזרו חכמים שגם הטובלת במקווה, אם עמדה על דבר שמקבל טומאה – טבילתה פסולה (שו”ע קצח, לא). כדי שהטובלת לא תכווץ את גופה באופן שעלול לפסול את הטבילה, הורו חכמים שלא תעמוד על דבר שהיא עלולה לחשוש שמא תיפול ממנו, כדוגמת עץ או לבֵנה. אמנם בדיעבד, אם היא יודעת שטבלה כהלכה – טבילתה כשרה. (שו”ע קצח, לא).[7]


[6]. יש שכתבו שאשה שדוחה את החפיפה ללילה, כדי להבטיח שתחפוף ותרחץ כראוי, תקדיש לכך שעה שלימה (שו”ת מהרש”ל ו; ש”ך קצט, ו). מסתבר שכיום שיש לנו מים חמים זורמים בברזים, וסבון ושמפו איכותיים, ניתן לקיים את אותה חפיפה ורחצה בפחות זמן. וגם בעבר היו שהסתפקו בפחות זמן. גם לא ברור אם ההכנות כללו קציצת ציפורניים. לכן כתבתי למעלה כפי הצעתו היפה של הרב קנוהל (איש ואשה עמ’ 120).

[7]. יש אומרים שאין להתרחץ לאחר הטבילה, שלא יטעו לומר שהרחיצה יכולה לטהר כמו מקווה (רוקח, רמ”א רא, עה). אולם לרובם המכריע של הראשונים אין בכך איסור. יש מהם שלא הזכירו את האיסור (רי”ף, רמב”ם, רא”ש ועוד), ויש שכתבו במפורש שאין בכך איסור (רי”ד, מהר”ם מרוטנבורג, מרדכי, שערי דורא, רדב”ז ד, רה, גר”א, אור שמח). גם לדעת המחמירים, האיסור הוא רק במקווה, אבל בבית אין איסור להתקלח (ציץ אליעזר יא, סד; שולחן שלמה לרשז”א יא, כה).

ח – הבלנית

כיוון שהאשה אינה רואה את עצמה בטבילתה, יש לחשוש שאולי שערה אחת משערות ראשה נשארה לצוף על פני המים וטבילתה פסולה. לפיכך, צריך שאשה אחראית תעמוד ותראה שכל גופה ושערותיה של הטובלת נכנסו לתוך המים (שו”ע קצח, מ). כיוון שכך, היו שנהגו לבקש מאותה אשה שגם תסייע להן לבדוק שאין דבר חוצץ על גופן במקומות שאינן יכולות לראות. מתוך כך נוסד המנהג, שבכל מקווה ישנה בלנית שמדריכה טובלות חדשות ומסייעת לוותיקות לטבול כהלכה בלא חציצה.

בפועל יש מקוואות שבהם מקובל שלפני הטבילה הבלנית חוזרת עם הטובלת על פרטי ההכנות הנדרשות כדי לוודא שלא שכחה דבר, ויש מקוואות שבהם הבלנית אף מסייעת בבדיקת הגוף והציפורניים מכל שמץ חציצה. ויש מקוואות שבהם הבלנית רק רואה שכל השערות נכנסו למים. והנכון, שבעת כניסתה של הטובלת למקווה, בעודה לבושה, הבלנית תשאל באיזה סיוע היא מעוניינת, ולא תכפה עליה סיוע שאינה מעוניינת בו, מפני שיש נשים שנפגעות מאוד מהתערבות שאינה לרצונן. בנוסף, על הבלניות להימנע מלכפות על הטובלות חומרות ומנהגי חסידות, כדוגמת הסרת איפור טוב או צבע שאין בו ממש (להלן הלכה יב), או גזיזת ציפורניים שעשויות היטב או הסרת עור קשה שברגליים וכדומה (להלן הלכה יג).

אשה שנמצאת במקום שאין בו אשה שיכולה ללוות את טבילתה, אם שערה קצר, תטבול לבדה. ואם שערה ארוך, תבקש מבעלה שיראה שבטבילתה כל שערותיה נכנסו למים (מהר”ם מרוטנבורג, נו”ב תנינא יו”ד קכב). אפשרות נוספת, שתעטוף את שערה בבד או תכרוך אותו בסרט, ותקפיד שיהיו רפויים, וכך תבטיח שכל שערותיה יהיו בתוך המים (שו”ע קצח, מ).[8]


[8]. מנהג חסידות שהטובלת תפגוש מיד לאחר טבילתה אדם כשר, ולא אדם שאינו הגון או חיה טמאה (רמ”א קצח, מח). בזכות נוכחותה של הבלנית במקווה, יוצא שכל הטובלות מקיימות מנהג חסידות זה (שערי דורא, לקוטי מהרי”ל. יש שאף נוגעות ביד הבלנית, אולם גם לפי מנהג החסידות אין בכך צורך, עי’ סד”ט קצח, צא).

יסוד מנהג הבלנית: כתבו כמה ראשונים שצריך שאשה אחרת תעמוד ותראה שכל שערות הטובלת יהיו בתוך המים (רא”ש). ואם אין אשה, תבקש זאת מבעלה (מהר”ם מרוטנבורג, אורחות חיים). ויש שהוסיפו שאם כרכה בד על שערה עלתה לה טבילה (רשב”א, מאירי, שו”ע קצח, מ). ויש שכתבו זאת כשתי אפשרויות שוות, שתיעזר בחברתה או תכרוך בד (ראב”ד). בכל אופן, יש למנהג הבלנית חשיבות מרובה, שכן הניסיון מראה, שבלא נוכחות של בלנית טובה בטבילה, יש טובלות שטועות בהלכה ואין מי שיעמיד אותן על טעותן. אמנם אשה שמתביישת שבלנית תראה אותה או שמסיבה אחרת אינה רוצה להיעזר בבלנית, אינה חייבת לקיים את המנהג, ותוכל לטבול לבדה תוך הקפדה שכל שערהּ יהיה בתוך המים. ראשית, מפני שיש ראשונים שלא כתבו שצריך שאשה אחרת תפקח על טבילתה (רי”ף, רמב”ם ועוד). שנית, גם הסוברים שיש להיעזר באשה, מסכימים שאם הטובלת דאגה לכך בעצמה, עלתה לה טבילתה. אמנם במקום שבו הציבור מקפיד על מנהג הבלנית ורוצה לחזקו כנורמה, ניתן לקבוע שבמקווה שלהם טובלים רק עם בלנית כמקובל, ובלבד שיש פתרון סביר למי שאינה מעוניינת לטבול עם בלנית.

ט – זמן הטבילה

זמן טבילת אשה לטהרתה לאחר צאת הכוכבים שבסיום שבעת הימים הנקיים, שאם התחילה לספור את שבעת הימים הנקיים בליל שלישי, לאחר שבעה ימים בליל שלישי תטבול. בשעת הצורך מותר להקדים מעט ולטבול בבין השמשות, היינו בזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים.

בשעת הדחק, כאשר לא ניתן לטבול לאחר צאת הכוכבים או בבין השמשות, אפשר להקדים ולטבול מעט לפני השקיעה, ובתנאי שלא תגיע לביתה לפני צאת הכוכבים.

כשגם סמוך לשקיעה אינה יכולה לטבול, מפני סיבות אישיות או מפני שפושעים נמצאים בסביבת מקום הטבילה באותן שעות או מפני שהקור גובר מאוד בלילה והטובלת עלולה להצטנן, תדחה את טבילתה ליום השמיני ותטבול בשעות היום (נדה סז, ב; שו”ע קצז, ג-ד). אמנם תשתדל להסתיר זאת, כדי שלא ילמדו מכך שאפשר לטבול ביום גם בלא צורך גדול. כמו כן עליה להקפיד שלא להיפגש עם בעלה עד אחר צאת הכוכבים.[9]


[9]. זמן טבילת נידה לאחר סיום שבעת ימי הנידה, שנאמר (ויקרא טו, יט): “שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ”, דרשו חכמים (תורת כהנים שם): “בנדתה תהא כל שבעה”, ורק לאחר סיום שבעת הימים תוכל לטבול. ואם טבלה לפני סיום היום השביעי, נשארה בטומאתה. הורו חכמים, שגם מי שדחתה את טבילתה ליום השמיני או יותר, תטבול בלילה משום ‘סרך ביתה’ שעלולה ללמוד ממנה שמותר לטבול ביום השביעי (נדה סז, ב; שו”ע קצז, ג).

זמן טבילת שאר הטמאים, ובכללם זבה – ביום (יומא ו, ב; רמב”ם איסו”ב ד, ו). כלומר מדין התורה זבה יכולה לטבול ביום השביעי, ומרגע טבילתה היא טהורה ומותרת לבעלה למרות שהיום השביעי עוד לא הסתיים. אלא שאם תראה דם לפני סיום היום השביעי, טהרתה תתבטל ויתברר למפרע שהחיבור עם בעלה נעשה באיסור תורה. לפיכך, עשו חכמים סייג לתורה ואסרו על הזבה לטבול ביום השביעי אלא תמתין עד הלילה ותטבול. הרי שלמעשה, זמן הטבילה בלילה, בין לנידה ובין לזבה.

כיום, שמחשיבים את כל הנשים כספק זבות, יש להקפיד שהטבילה תהיה בלילה שלאחר סיום היום השביעי כתקנת חכמים. ואם עברה וטבלה ביום השביעי, יש אומרים שטבילתה פסולה (ראב”ד, מהר”ם ומהרי”ל), ולדעת רוב הראשונים, טבילתה כשרה (רמב”ם, רמב”ן, כלבו, רשב”א, ר”ן, מאירי). וכן נפסק בשו”ע קצז, ד-ה. גם מי שנאלצה לדחות את טבילתה ליום השמיני, לדעת הראשונים שהוזכרו, לא תטבול ביום משום ‘סרך ביתה’, ורק כאשר מחמת אונס אינה יכולה לטבול בלילה, תדחה את טבילתה ליום השמיני ותטבול ביום, וכן נפסק בשו”ע קצז, ד-ה. (אמנם לראבי”ה, רבנו שמחה ורא”ה, רק כשנידות טבלו בסיום היום השביעי מתחילת הווסת גזרו שלא תטבול ביום השמיני משום ‘סרך ביתה’, שמא תטבול ביום השביעי שטבילה בו פסולה מהתורה. אבל כיום שסופרים שבעה נקיים, מותר לטבול ביום השמיני לכתחילה. ולרז”ה מותר אף ביום השביעי לכתחילה, כי גם איסור חכמים לטבול ביום השביעי הוא לזבה ודאית בלבד).

לדעת ר”ת, מחזור ויטרי ושערי דורא, כשאמרו שזמן טבילה בלילה התכוונו שהאשה תחזור לביתה מהטבילה לאחר שתחשך, ואפילו אם תטבול ביום השביעי. ולדעת רשב”ם, הטבילה עצמה צריכה להיות בלילה. ויש אומרים שרק ביום השמיני ר”ת התיר לטבול באופן שתחזור לביתה משתחשך (רבנו ירוחם, טור וש”ך קצז, ו).

יש מחמירים ופוסקים כרשב”ם, שבשום אופן אין להתיר טבילה ביום השביעי (באר שבע, תוה”ש קצז, ט; אבני נזר יו”ד רנ; דעת כהן פח). מנגד, יש מקילים עפ”י ר”ת שבשעת הדחק יכולה לטבול ביום השביעי ובלבד שתחזור לביתה משתחשך (עבודת הגרשוני כ; סד”ט ט; ערוה”ש יד). ויש שהקילו בזה בתנאי שלא תוכל להגיע לביתה עד שתחשך (חת”ס יו”ד קצז).

למעשה, בשעת הצורך אפשר לטבול בבין השמשות, שכן ייתכן שגם לרשב”ם ודעימיה, הוא כבר נחשב לילה. וכן נוהגות נשים רבות בליל שבת לטבול לכתחילה בין השמשות (טה”ב יד, ה; רשז”א בשולחן שלמה יב, יט). בשעת הדחק, כיוון שהדין דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים לטבול לפני השקיעה, בתנאי שלא תיפגש עם בעלה עד שתחשך. באג”מ יו”ד ח”ג ס, הוסיף שבשעת הדחק אפשר שתחזור לביתה אף לפני שתחשך אם האיש הלך לבית כנסת ויחזור רק לאחר מעריב או שיש בביתה ילדים שהולכים לישון רק לאחר שתחשך. אשה שנוסעת לשבת אל בעלה שמשרת בבסיס צבאי שבו אין מקווה, תטבול ביום, ותימָנע מלהיפגש עימו ביחידות עד לאחר חשכה. ואם יש עימה ילדים, תוכל להיפגש עימו לפני חשכה.

י – מצווה להקדים ולהיטהר

מצווה להתחיל בספירת שבעת הנקיים בהקדם האפשרי, ומיד בסיומם לטבול, כדי לקיים מצוות עונה ופרו ורבו, שהן שתי מצוות גדולות מהתורה. ובלא אונס, אסור לדחות את הטבילה אפילו לילה אחד (שו”ע קצז, ב). גם בימים שאשה אינה יכולה להיכנס להיריון, כמו בימי עיבור או הנקה, אסור לעכב את הטבילה אפילו ביום אחד משום מצוות עונה. קל וחומר שאסור לעכב את הטבילה מחמת ריב, אלא כל עוד אינם מתכוונים להתגרש, חובה לטבול בהקדם האפשרי, ולעשות הכל כדי להתפייס ולקיים את החיבור באהבה ובשמחה (ב”י קצז, ב). גם כאשר אין יכולת לקיים את החיבור מחמת חולי, מצווה לטבול בהקדם האפשרי, מפני שגם בשאר גילויי החיבה והקרבה יש מצווה (מהר”ם מלובלין נג; ש”ך קצז, ג).

למרות שנכון לאשה להצניע את טבילתה, אין לדחות את הטבילה משום כך. וגם כאשר בני הזוג מתארחים, והאשה אינה יכולה להסתיר את טבילתה, לא ידחו את הטבילה בלא הסכמה מלאה של שני בני הזוג.[10]


[10]. נחלקו תנאים וראשונים אם מצווה על הטמאים לטבול מיד כשיגיע זמן טבילתם. לבית שמאי ובית הלל, ר’ יוסי ור’ מאיר – מצווה. ולחכמים ור’ יוסי בר’ יהודה – אין מצווה (שבת קכא, א; יומא ח, א; נדה כט, ב). יש אומרים שהלכה כסוברים ש’טבילה בזמנה מצווה’, וגם היום, מצווה לטבול בזמן הראוי לפי התקנה והמנהג (שאילתות, בה”ג, ר”ח, רז”ה, התרומה, סמ”ג, מהרי”ק). ויש אומרים שגם בעבר וגם היום טבילה בזמנה אינה מצווה (ר”ת, ראבי”ה, יראים ועוד. ומראב”ד והשלמה משמע, שבעבר כשטבלו לפי דין התורה – טבילה בזמנה היתה מצווה, וכיום שהטבילה נדחית מחמת התקנה – טבילה בזמנה אינה מצווה. עי’ פנה”ל ימים נוראים ט, 4, שלמעשה אין טובלים ביום הכיפורים).

אמנם מצד מצוות עונה ופרו ורבו, מצווה וחובה גדולה להקדים לטבול בזמן האפשרי. ואף שבשו”ע קצז, ב, הזכיר רק את מצוות פרו ורבו, כוונתו לכלול בכך גם את מצוות עונה, שכן בכל מקום שכתבו הפוסקים על ביטול פרו ורבו התכוונו גם על ביטול מצוות עונה, והראיה שלא חילקו בין מעוברת ומיניקה למי שיכולה להיכנס להיריון. ולכך התכוונו חכמים באומרם (עירובין סג, ב) שיהושע בן נון נענש שלא היו לו בנים מפני שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד. וכן מבואר בתה”ד רנה. וכ”כ ט”ז קצז, ד; נקודות הכסף שם; בדה”ש יג, ביאורים שם, ועוד רבים.

אמרו חכמים בזוהר (ח”ב קיא, א): שתי נשים רעות הן, שקול הנחש הטמא והמזיק יכול להיאחז בהן. אחת, הטובלת לפני הזמן המותר ומשמשת עם בעלה בטומאה. השנייה, שהגיע זמן טבילתה והיא דוחה אותו כדי לצער את בעלה. מנגד, אם הבעל ציער את אשתו לפני טבילתה, חובה עליו לפייסה כדי שתטבול בשמחה. בשם האר”י אמרו שהעיכוב גורם שבמקום נשמות טובות יורדות לעולם רוחות רעות. ראו בפנה”ל שמחת הבית וברכתו א, ד, 4; ח , ו, שמצוות עונה מחייבת גם כשאין אפשרות להיריון, וממצווה זו משתלשלות נשמות קדושות לעולם.  ←

היו שהתירו לדחות טבילה ליום שמיני כדי להצניע את הטבילה משכנים וילדים גדולים (כפי אהרן ח”א יו”ד ט; רב פעלים ח”ב יו”ד לג). ויש שהתיר למוכרת, שאם תסגור את חנותה לפנות ערב יידעו הכל שהיא טובלת, שתדחה את טבילתה לליל שבת (יהודה יעלה יו”ד ריז). ובשו”ת בית שערים יו”ד רפ, דחה את דבריו בטענות חזקות. ונראה שהיתרים אלו נאמרו לתנאי החיים בעבר, כאשר חיו בצפיפות מרובה ופחות שמרו על הפרטיות ונטו יותר להתערב בחייו של הזולת. אולם כיום, שנעשה מקובל לשמור יותר על פרטיות, אין להתיר דחיית טבילה מחשש שירגישו בכך. ולכן כאשר זוג מתארח בבית קרוביו, לא ידחה מחמת זה את הטבילה, ואם ירצה לדחות, כל זמן שאין בכך הכרח, מוטב שיישאר בביתו ולא ידחה את הטבילה ומצוות עונה. כעין זה כתב בשבט הלוי (ה, קיח, ב).

גם כאשר האיש אינו בעיר, כל שיש סיכוי שיקדים לחזור, מצווה שתטבול בהקדם האפשרי, כדי שתהיה טהורה כשיחזור. וכן נשות חיילים צריכות להקפיד על כך (ואין חוששים לסכנה הסגולית המובאת בשבות יעקב ג, עז, עי’ דרכי טהרה יז, ד).

יא – דיני טבילה בשבת

אשה שצריכה לטבול בליל שבת, תקיים את החפיפה והרחצה ושאר ההכנות ביום שישי, בשעה שבה תוכל לקיימן בנחת, כל אשה לפי אופייה וסדרי חייה. לאחר סיום ההכנות תאסוף את שערה באופן שיישמר עד הטבילה בלא קשרים. אם קיימה את עיקר ההכנות בבוקר, תשתדל לחזור להתרחץ ולהסתרק מעט סמוך לשבת.

ברוב הקהילות נוהגים לטבול במים חמים גם בשבת, ואף שאסרו חכמים לרחוץ במים חמים בשבת, סומכים על דעת הסוברים שאיסור זה אינו חל על טבילת מצווה. ובקהילות שבהן נוהגים לחשוש לדעת הסוברים שאיסור רחיצה בחמים חל גם על טבילה, הטבילה מתקיימת בפושרים, או בבין השמשות, שהוא זמן שלדעת רבים עדיין מותר לרחוץ בו בחמים (פנה”ל שבת יד, ט, 8).

הטובלת בשבת צריכה להיזהר שלא לסחוט את שערה כדי לזרז את ייבושו, אבל מותר לנגבו במגבת, ואין לחשוש שתוך כך תסחט מים משערה, הואיל וסחיטה זו נעשית כדרך אגב והיא אינה מעוניינת במים שנספגים במגבת (פנה”ל שבת יד, ח).

בשעת הצורך אפשר להרחיק את החפיפה מהטבילה עד יומיים. לפיכך, כאשר זמן הטבילה חל בליל שבת, וביום שישי חל חג שאסור לחפוף בו, הורו חכמים שתחפוף ותרחץ ביום חמישי. לאחר מכן תאסוף ותקשור את שערה באופן שלא יסתבך, ובליל שבת לפני הטבילה תשטוף את המקומות שאולי התלכלכו בינתיים, תנקה את שיניה, תבדוק את כל גופה ושערה שלא דבק בהם דבר חוצץ, ותטבול. וכן אם ראש השנה חל ביום חמישי ושישי, תחפוף ותרחץ ביום רביעי (נדה סז, ב – סח, א; שו”ע קצט, ו[11]

יש אומרים שאשה שיכלה לטבול ודחתה את טבילתה מסיבות שונות, לא תטבול בליל שבת, שכן הטבילה בליל שבת הותרה בדוחק למי שהלילה הראשון שבו יכלה להיטהר לבעלה הוא ליל שבת, אבל לא למי שדחתה את טבילתה בחינם. ואף שלכתחילה צריך להיזהר שלא לדחות בחינם את הטבילה לליל שבת, אם דחתה, תטבול בליל שבת ולא תדחה את טבילתה לילה נוסף.[12]


[11]. בעבר, כאשר היה קשה לארגן את החפיפה במוצאי שבת, היו פוסקים שהורו לחפוף ולרחוץ היטב גם ביום שישי לקראת הטבילה שבמוצאי שבת (רמ”א קצט, ד). כיום שאפשר לקיים במוצאי שבת את כל ההכנות בתאורה טובה ועם מים חמים, די לקיימן במוצאי שבת.

[12]. הראב”ד אסר לטבול בליל שבת מחשש לסחיטת השיער. מנגד, לרובם המכריע של הראשונים אפשר לטבול בליל שבת גם טבילה שהיה אפשר לקיים לפני כן. וכן מנהג יוצאי ספרד והמזרח (ב”י קצז, ב; טה”ב יד, ג). אולם בקהילות רבות באשכנז היה רווח מנהג שלא לטבול בליל שבת טבילה שהיה ניתן לקיים לפני כן, משום חשש סחיטה וטלטול (מהרי”ל חדשות צו; מהר”י וייל פסקים מח), ומשום שלא נהגו לרחוץ בקרים וממילא טבילתה נראתה כתיקון (תה”ד רנה-רנו, עפ”י ביצה יז, ב). וכן דעת ב”ח וט”ז ד. ולדעת רמ”א קצז, ב, במקום שלא נהגו להחמיר, אין להחמיר. וכ”כ ש”ך ג; תוה”ש ה; חכמ”א קיח, ח. למעשה, התפשט המנהג בכל קהילות אשכנז לטבול בליל שבת גם טבילה שנדחתה (עולת שבת או”ח שכו, טו-טז; באה”ט ה; שו”ת ר’ אליהו גוטמאכר ח”א יו”ד נד; ערוה”ש קצז, ח).

יב – איפור, לק ותכשיטים

כללי הלכות חציצה התבארו בהלכה ב, מכאן ועד סוף הפרק נעסוק בפרטי הלכות חציצה.

חציצה שפוסלת את הטבילה היא דבר שדבוק לגוף או לשיער ומקפידים להסירה. כגון שמתביישים בה, ולכן מקפידים להסירה כשיוצאים לרחוב. אבל דברים שאשה רוצה שיהיו דבוקים לגופה, בטלים לגוף ונחשבים כחלק ממנו, ולכן אינם חוצצים. לפיכך, איפור לעיניים ולפנים, משחת מייק-אפ לפנים ואודם לשפתיים – אינם חוצצים. ובתנאי שהם עשויים היטב, וגם לאחר הטבילה יישארו שלמים. אבל אם נפגמו או ייפגמו בטבילה באופן שהיא או רוב הנשים מקפידות להסירם – חוצצים.

לק, לק-ג’ל או מבנה על ציפורניים, כל זמן שהם שלמים – אינם חוצצים. אבל אם היו פגומים, באופן שהיא או רוב הנשים מקפידות להסירם ולתקנם – חוצצים (ציפורניים ארוכות בהלכה הבאה).

טבעות, עגילים ונזמים שדבוקים לגוף, אם אין זמן שבו האשה מקפידה להסירם – אינם חוצצים (תשב”ץ ג, רפ), ואם האשה מקפידה להסירם, כדוגמת טבעת מעוטרת שהאשה מקפידה להסיר בכל עת שהיא לשה בצק ומכינה מזון בידיה, או עגילים שהיא מקפידה להסיר בכל עת שהיא רוחצת, כיוון שאין זמן קבוע שבו היא רוצה שיהיו עליה – חוצצים.[13]

צבע שאין בו ממש, כדיו, חינה וצבע לשיער, כיוון שאין בו ממשות, גם כשאין מעוניינים בו – אינו חוצץ. כיוצא בזה קרם ידיים וקרם גוף, גם כאשר ניתן לחוש בשמנוניות שלהם, כיוון שאין בהם ממש, אינם חוצצים. אמנם כאשר אפשר, המהדרות נוהגות לכתחילה לטבול בלא קרם ולהסיר צבע שאין בו ממש.

צבע שיש בו ממש, היינו שניתן למשש אותו – חוצץ. אבל אם מלאכתה של האשה בצביעה, דינה כדין אנשים שעוסקים בצביעה, שכתמים שאינם מקפידים להסיר, אינם חוצצים עבורם (שו”ע קצח, יז). אמנם כאשר אין בכך קושי, המנהג להדר להסירם.


[13]. כתבו הראשונים שצבעי איפור אינם חוצצים משום שדבר שנועד לנוי אינו חוצץ, ועוד, שדבר שאין בו ממשות אינו חוצץ (רמב”ן, רשב”א, רא”ש, רבנו ירוחם, מאירי, ריטב”א, אורחות חיים ועוד). הב”ח סבר שעיקר ההיתר בצבע שאין בו ממשות, אבל אם יש בו ממשות, גם כשרוצה בו – חוצץ, ולמד זאת מנדה סז, א, שכחול שמחוץ לעין חוצץ. אולם רובם המכריע של האחרונים חלקו עליו, וסוברים שגם צבע שיש בו ממש, אם האשה רוצה בו – אינו חוצץ (בינת אדם יב, כא; אוהל יוסף מ; מ”ב קסא, יב, ובאו”ה ‘והיו’; אג”מ יו”ד ג, סב, ועוד רבים). יש טוענים, שהואיל ונשים מקפידות להסיר את האיפור מעת לעת, כדי שהעור ינשום, הרי שהאיפור חוצץ כמו טבעת שרגילים להסירה. אולם יש ביניהם הבדל, שאת הטבעת תסיר בכל שעה ביום שבה תצטרך ללוש או להכין מאכלים בידיה, הרי שאין זמן קצוב שבו היא מקפידה שהטבעת תהיה עליה. לעומת זאת באיפור, בכל משך הזמן שהיא רוצה שיהיה עליה – לעולם לא תרצה להסירו, הרי שבאותו הזמן הוא טפל לגוף ואינו חוצץ (פני אריה ו; אג”מ יו”ד א, צז). עוד יש להוסיף, שאיפור נצמד לגוף ולכן טפל אליו יותר, ואילו טבעות ועגילים אינם טפלים כל כך לגוף, ולכן כל שרגילה להסירם לעיתים, כבר אינם נחשבים טפלים לגוף. עוד צריך להוסיף, שבעבר נשים היו רגילות בכל יום ללוש בצק ולהכין מזון בידיהן, והסרת הטבעות היתה תדירה, אולם כיום, כאשר רק לעיתים נדירות בעת לישה האשה מסירה אותן, יש מקום לומר שהן טפלות לגוף. אולם למעשה, כיוון שכבר נהגו להחשיב טבעת שמסירה בלישה כחוצצת, גם כאשר הדבר הפך לנדיר, יש להמשיך במנהג להחשיבה כחוצצת. אבל מה שאין רגילות להסיר אינו חוצץ. ואף שנשים רבות נוהגות להדר להסיר גם דברים שאינם חוצצים ובכללם איפור, וכפי שכתב הרמ”א קצח, א. אולם כאשר יש בדבר צורך גדול, כגון איפור לכבוד שבת, לכתחילה אפשר לטבול עם האיפור (כמבואר לעיל בסוף הערה 1).

עגילים ונזמים הדוקים שאינה מסירה לעולם אינם חוצצים (מאירי נדה סו, ב; תשב”ץ ג, רפ; עי’ טה”ב ח”ג עמ’ קטז). וכ”כ בגן המלך קכג, לגבי טבעת בנטילת ידיים, שמי שמלאכתו נקייה ואינו מסיר את טבעתו לעולם, אינו צריך להסירה. וכן דעת רש”ל, א”ר, מ”ב קסא, יט. וכן למדו לדין טבילת נשים (חכמ”א קיט, ד; עקרי הד”ט, ועוד רבים כמובא בטה”ב ח”ג עמ’ קיא-קיג). אמנם יש סוברים שגם טבעת הדוקה שאינה רגילה להסיר – חוצצת (סד”ט קצח, מד; לחם ושמלה נו, ערוה”ש נב). אולם העיקר להלכה, שמי שאינה מסירה את טבעתה לעולם, אינה צריכה להסירה בטבילה, הואיל וכך דעת רוב הפוסקים, ובנוסף הדין דרבנן. מי שמקפידה להסיר את טבעתה בעת הלישה, אולם האצבע שלה התרחבה או התנפחה עד שאינה יכולה להסירה. כיוון שבפועל הטבעת על אצבעה בקביעות – אינה חוצצת (ציץ אליעזר כ, כו). וטוב שלאחר שתיכנס למים תסובב את טבעתה כדי שיכנסו מים תחתיה, וכך טבילתה תהיה כשרה גם לדעת המחמירים (באהלה של תורה ח”א יו”ד כח).

יג – ציפורניים ודברים המחוברים לגוף

ציפורניים ארוכות – אינן חוצצות, הואיל והן חלק מהגוף, אלא שאם דבוק בהן לכלוך שמקפידות להסירו, אפילו הוא קטן – חוצץ. לכן נהגו נשים לקצוץ את ציפורניהן לפני הטבילה, שמא יהיה דבוק בהן לכלוך. אולם נשים שמעוניינות לגדל את ציפורניהן, אינן צריכות לקצצן אלא רק לדאוג שיהיו נקיות.[14]

יבלת שעל הגוף, גם אם החלה להיפרד, אינה חוצצת, כיוון שהיא עדיין חלק מהגוף (סמ”ג). כמו כן רצועות עור שליד הציפורן, ועור שמתקלף, כדוגמת עור שנשרף בשמש – אינם חוצצים. עור קשה ויבש שבכף הרגל אינו חוצץ. לגבי כל אלה, כאשר אפשר להסירם בלא קושי, המהדרות נוהגות לכתחילה להסירם (עי’ רמ”א קצח, כב, וטה”ב ח”ג עמ’ עח).


[14]. לכלוך תחת הציפורן שמקפידות להסיר – חוצץ, וכדי לצאת מהספק נהגו לגזוז את הציפורניים לפני הטבילה (עי’ תוספתא מקוואות ו, י; רשב”א, שו”ע קצח, יח; כ). לראב”ן ציפורניים שעומדות להיגזז, למרות שאין בהן לכלוך, חוצצות (והש”ך קצח, כה, חשש לדעתו). אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, בכל אופן ציפורניים ארוכות אינן חוצצות (תרומה, ראבי”ה, מרדכי, שערי דורא ועוד). אמנם הרמ”א קצח, כ, החמיר שאם לא גזזה אפילו ציפורן אחת, תחזור לטבול. אולם חומרא זו היא כדי לשמור על המנהג ולא מפני שאכן יש בכך חציצה (ט”ז כא; מהר”ם לובלין עא; תוה”ש, סד”ט, לחם ושמלה, שו”ת מצפה אריה תניינא יו”ד לה). בדורות האחרונים נשים החלו להאריך את ציפורניהן ליופי, ורבים החמירו והורו להסירן, כדי לשמור על המנהג, וגם משום שאין ראוי להיגרר אחר אופנות חדשות. אך הסכימו שאם מחמת זה האשה לא תרצה לטבול, עדיף שתטבול עם ציפורניים ארוכות (אחיעזר ג, לג; משפטי עוזיאל ח”ב יו”ד לב; טה”ב ח”ג עמ’ צח).

למעשה, אשה שרוצה להאריך את ציפורניה ליופי רשאית לטבול עמהן, מפני שלכל הדעות אינן חוצצות, שכן אף לראב”ן רק ציפורן שעומדת להיגזז חוצצת, וכאן אינה עומדת להיגזז (שו”ת הלל אומר יו”ד צו; תבואת שמש יו”ד נג; וזאת ליהודה יו”ד כב). ונראה שגם הנוטים להחמיר בזה בעבר, החמירו במקום ובזמן שבו רוב ככל הנשים נהגו לקצוץ את ציפורניהן. אולם במקום שבו נשים רבות ובכללן דתיות נוהגות להאריך את ציפורניהן ליופי, מותר לכתחילה לטבול בציפורניים ארוכות ואף עם מבנה ולק מעליהן, ובתנאי שהלק או המבנה יהיה נאה. עוד נראה לפי זה, שכיום גם אשה שרגילה לקצוץ את ציפורניה לקראת הטבילה, אם שכחה לקצצן וטבלה, אינה צריכה לחזור לטבול. ומסתבר שאף הרמ”א יסכים לזה. קל וחומר שאשה ששכחה לגזוז את ציפורניה בליל שבת, לא תמנע עצמה מלטבול, אלא תקפיד שיהיו נקיות.

יד – גלדי פצעים, תחבושת וגבס

דם ומוגלה שהגלידו על פצע, אם הם במצב שרגילים להשאירם, מפני שכואב להסירם או כדי שלא להפריע לריפוי הפצע, הרי הם חלק מהגוף ואינם חוצצים. אבל אם הם במצב שרגילים להסירם, כמו גלד שמחוץ לפצע – חוצצים. בכל אופן, כל מי שרוחצת את עצמה היטב במים חמים לקראת הטבילה, אינה צריכה לחשוש לגלדים שעליה, שכן המים החמים מסירים את כל מה שרגילים להקפיד עליו.[15]

כיוצא בזה, תחבושת ופלסטר או משחה עבה שעל פצע, שמקפידה שלא להסירם, או מפני שכואב להסירם או מפני שהסרתם פוגעת בריפוי – אינם חוצצים. ואם אין בהסרתם כאב או נזק – חוצצים.[16]

תפרים לאחר ניתוח או חתך, אינם חוצצים, הואיל ורוצים בקיומם לצורך ההבראה. ומעת שמבחינה רפואית אפשר להוציאם, אם הם מכוערים או לא נוחים – חוצצים. תפרים נמסים בכל אופן אינם חוצצים.

קוץ שתקוע בבשר, אם כולו בלוע בבשר, למרות שהוא מציק מאוד – אינו חוצץ. ואם קצהו העליון יוצא, כיוון שהוא מציק והיא רוצה להסירו – חוצץ (שו”ע קצח, יא). ואם ניסתה להוציאו ולא הצליחה, הרי שבעל כורחה נעשה טפל לבשרה ואינו חוצץ.

מי שיש לה גבס על ידה או רגלה, אם קשה להסירו מפני שעלול להיגרם מכך נזק לריפוי או מפני הטורח הגדול שבדבר, הואיל והיא רוצה שיישאר עליה – אינו חוצץ. אם הוא גבס שאפשר לטבול עמו, תטבול עמו. ואם הוא גבס שיתקלקל במים, תעטוף אותו בניילון ותדביק את שולי הניילון לבשרה, באופן שיבטיח שהגבס לא יירטב, ותטבול עמו, כך שמי המקווה יקיפו את כולה עם הגבס. ואמנם יש מחמירים בזה, מפני שסתם אשה אינה מעוניינת שיהיה גבס על גופה, ורק מחמת הפציעה היא נצרכת לו. אולם, כיוון שבפועל היא נצרכת לגבס, הרי שעתה היא מעוניינת בו, וממילא אינו חוצץ. בנוסף, כל זמן שהגבס אינו על רוב הגוף, גם לדעת המחמירים החציצה מדברי חכמים. בנוסף, החומרא בזה פוגעת במצוות עונה מהתורה. לפיכך יש להורות כדעת המקילים.[17]


[15]. יש סוברים שכל גלד אינו חוצץ, הואיל והוא מחובר לגוף (ראב”ד, עי’ ש”ך קצח, יג). מנגד, יש נוטים להחמיר להסיר גם גלדים שבדרך כלל אין רגילים להסיר (דרשות מהר”ח אור זרוע כב; דרכי טהרה טז, מד-מה). ודעת רוב הראשונים, שכל גלד שיש צער בהסרתו, הואיל ואינה רוצה להסירו, אינו חוצץ (רמב”ן, רשב”א, סמ”ג, סמ”ק, התרומה, מרדכי ועוד). בכל אופן, הרוחצת את המקום במים חמים, הגלד שרגילים להסיר יורד או מתרכך באופן שלכל הדעות אין בו חציצה (רא”ש, טור ושו”ע קצח, ט). לפיכך, כיום שקל לרחוץ את כל הגוף היטב במים חמים, זו ההדרכה הראויה כדי לצאת מכל ספק.

[16]. אמנם יש סוברים שגם כאשר הסרת הרטייה כואבת, כל זמן שאין מכך סכנה או כאב נורא, צריך להסיר (תשובה מאהבה ג, קצח, י; בינת אדם בית הנשים יב; צמח צדק יו”ד קנח). מנגד, רבים מקילים גם כשהסרת התחבושת כרוכה בכאב או בנזק קל, שהרי מקפדת שלא להסירה (רע”א ד, נה; דברי חיים ב, סח; רב פעלים ח”ב יו”ד כח; יד סופר לה). וכיוון שלפי כללי החציצה העיקר כדעת המקילים, ובנוסף המחלוקת בדרבנן, הלכה להקל.

[17]. יש מחמירים שגם אם הגבס יהיה זמן רב על האשה, לא תטבול עד שיסירו אותו (משפטי עוזיאל ח”ט יו”ד כו; חוט שני קצח, לא; משמרת הטהרה קצח, פה, בשם ריש”א). דעתם נשענת על דברי שו”ע קצח, י, שרטייה שעל הגוף חוצצת. וזאת משום שסתם אדם מקפיד שלא יהיו על גופו תחבושת או גבס, ועוד שאולי עשו את הגבס גדול מההכרח הנצרך לרפואה. אמנם אם יש חשש שבעקבות עיכוב הטהרה יגיעו למכשול או אף להרהורי עבירה יש להקל (הר צבי יו”ד קסה). מנגד, הסברה הפשוטה שכל מי שנצרך לגבס לרפואתו אינו מקפיד עליו, עובדה שהוא הולך איתו ברחוב. וכ”כ ציץ אליעזר ד, ט; טה”ב ח”ג עמ’ נז, והרב רבינוביץ’. ואין מקום להחמיר בזה, משום פגיעה במצוות עונה דאורייתא. והרוצות להדר, ימצאו דרכים להסיר את הגבס לקראת הטבילה ולהחזירו מיד לאחריה.

טו – מקומות נסתרים -שיניים ואוזניים

חתיכת בשר או עצם שתקועה בין השיניים – חוצצת, שכן למדנו (הלכה ג) שמקומות נסתרים שלעיתים נגלים, אף שאין צריך שמי המקווה יבואו עמהם במגע, אסור שתהיה בהם חציצה. לפיכך, מחשש שמא תישאר חתיכת בשר תקועה בין השיניים, נשים רבות נהגו שלא לאכול בשר ביום טבילתן (שו”ע קצח, כד). כיום שיש לנו חוט דנטלי, מי שיודעת לנקות בו את כל שיניה, אינה צריכה להימנע מאכילת בשר ביום הטבילה.

סתימות שיניים קבועות ואף זמניות, וכן מתקן שהודבק לשיניים כדי ליישרן, אינם חוצצים, הואיל ורוצים בקיומם. שיניים תותבות – אינן חוצצות.[18]

עדשות מגע אינן חוצצות, הואיל ואינן הדוקות לעין. אולם כיוון שיש סוברים שהן חוצצות, לכתחילה נכון להסירן.[19]

טבעת נרתיקית למניעת היריון – אינה חוצצת. מדבקה למניעת היריון יש להסיר, ובדיעבד אם לא הסירה אינה חוצצת.[20]

מי שסובלת ממחלה באוזניה, ועל פי הוראת הרופא אסור לה להרטיבן במים מחשש זיהום, תאטום את אוזניה כפי הדרכתו, וכך תטבול. אמנם נכון כשאפשר, שתפנה לרופא ירא שמיים, כדי שההדרכה הרפואית תהיה כפי ההכרח הרפואי ולא יותר.[21]


[18]. יש שהחמירו בסתימה זמנית הואיל והטובלת נאלצה לקובעה מחמת אונס, ורק אם נקבעה למשך חודש, הפכה להיות חלק מהשן, ואינה חוצצת (בדה”ש קצח, קעט). ויש שהחמירו אם נקבעה לפחות משבוע (רשז”א בשלחן שלמה י, יג-יד). אולם לדעת רבים אינה חוצצת, שכן אדם שנזקק לסתימה מעוניין בה, ולהיפך, מקפיד שלא להסירה עד סיום הטיפול (אמרי אש יו”ד עה-עו; שואל ומשיב תנינא ג, קח; משפטי עוזיאל ח”ט יו”ד כח; אג”מ יו”ד א, צז). בנוסף, לדעת רבים דין חציצה במקומות הנסתרים הוא מדברי חכמים. בנוסף, החציצה היא רק במיעוט הגוף שאיסורה מדרבנן. לפיכך יש להקל. יש להוסיף, שאולי חלק מהמחמירים בעבר החמירו מפני שהסתימות היו מכוערות והיו שהתביישו לצאת בהן, אולם כיום אין שום בושה בסתימות הזמניות. תפרים בחניכיים אינם חוצצים, הואיל ורוצה בהם (דובב מישרים ג, מ; אורות הטהרה יג, סב).

שיניים תותבות: יש מחמירים שחוצצות, הואיל ולעיתים רגילים להסירן (מהרש”ם א, עח). ורבים סוברים שאינן חוצצות, הואיל ורוצות בהן כמו איפור, ובנוסף, גם אפשר לישון עמהן (רב פעלים ח”ד יו”ד יג; שולחן שלמה י, כא; אורות הטהרה יג, סא). וכיוון שהדין מדרבנן משני צדדים, הלכה כמקילים.

[19]. יש אומרים שעדשות מגע חוצצות גם בדיעבד, הואיל ומקפידים להסירן לפני השינה (מנחת יצחק ו, פט; דרכי טהרה טז, כא). ויש אומרים שאינן חוצצות, הואיל ואינן מהודקות לעין אלא יש ביניהן לחות. אמנם לכתחילה יש להסירן (אג”מ יו”ד א, קד; בית אבי א, קא; שיח נחום סב). למעשה, כיוון שמדובר ב’בית הסתרים’, שלדעת רבים החציצה בו דרבנן, והוא מיעוט הגוף, הרי שהספק כאן הוא מדרבנן משני צדדים והלכה כמקילים. אמנם לכתחילה כיוון שיש מחמירים, כשאין בכך קושי נכון לחוש לדעתם. עין תותבת שמתביישת להסיר, אינה חוצצת (הר צבי יו”ד קסא).

[20]. טבעת נרתיקית למניעת היריון (נובה-רינג), אינה חוצצת מפני שאינה דבוקה בחוזק ותחתיה יש לחות טבעית (שיח נחום סא). בנוסף, נראה שתוך הנרתיק אינו בית הסתרים אלא כמקומות הבלועים בגוף שאין בהם דין חציצה. ואמנם יש שנוטים להחמיר להסירה (דרכי טהרה טז, פ. ובשו”ת פוע”ה מניעת היריון עמ’ 128 הובאו דעות רבנים להקל ולהחמיר). אולם כיוון שהוא ספק בדרבנן משני צדדים, וסברת המקילים נראית מאוד, יש להתיר לכתחילה. מדבקה למניעת היריון או נגד כאבים, יש אומרים שחוצצת, הואיל והיא על הגוף ולא בבית הסתרים, והאשה אינה מעוניינת להיראות בה (פוע”ה ח”א יט, נד). מנגד, יש מקום לומר שהואיל והיא רוצה בקיומה למשך זמן, דינה כדין תחבושת שאינה חוצצת (לעיל הערה 17). למעשה, כיוון שרבים מחמירים, יש להסירה. אולם בדיעבד, הואיל והוא ספק דרבנן, וסברת המקילים נראית, עלתה לה טבילה.

[21]. יש פוסקים שכתבו שהפתרון הוא להכניס צמר גפן לעומק האוזן, כך שאולי ייחשב כמקום בלוע שאין בו חציצה, או לפחות ייחשב כבית הסתרים שלדעת רבים דיני חציצה בו מדרבנן (עי’ עמק שאלה יו”ד מו; טה”ב ח”ג עמ’ סג-עב; אג”מ יו”ד א, צח-קג). ויש שהעלו פתרונות שונים למצבים רפואיים שונים, כמו לדוגמא שתלך עם צמר הגפן יומיים או שבוע (עי’ דרכי טהרה טז, כג; ציץ אליעזר ה, לא; אורות הטהרה יג, נז). אמנם יש סברה חזקה להקל, שהואיל והאשה רוצה באטימה כדי למנוע סיכון לאוזן, הרי דין האטימה כתחבושת (לעיל הערה 16). ואף שהיא רוצה בכך רק בעת המגע עם המים, מכל מקום באותה שעה היא רוצה בה מאוד. וכ”כ הרב מאיר אריק באמרי יושר ב, פב; ועי’ ציץ אליעזר ה, לא; ד, ט, ג. וכיוון שמדובר בספק דרבנן משני צדדים, שהחציצה במקצת הגוף, והאוזן היא בית הסתרים, הלכה להקל. ואם לא היה בכך סיכון, היה מקום לחוש לדעת המחמירים, אבל כיוון שהניסיון מראה שיש בכך סיכון למחלה קשה באוזן, אין מקום להחמיר. לפיכך, יש להורות לאטום את האוזן כפי הוראת הרופא ולטבול. אמנם נכון כשאפשר ללכת לרופא ירא שמיים, שכן יש מצבים שבמקום לאטום את האוזן ניתן לחטא אותה בטיפות אנטיביוטיות לאחר הטבילה, או להיעזר בחומרים שיכולים להגן על האוזן בלא חציצה. גם רופא שאינו חובש כיפה אבל נוהג כבוד בתורה ומתעניין בהוראות ההלכה כדי לסייע למטופליו, נחשב כירא שמיים. אמנם למעשה, גם מי שהלכה לרופא שאינו ירא שמיים, כיוון שהיא אוטמת את אוזנה על פי הוראה רפואית, דין האטימה כתחבושת שאינה חוצצת.

טז – שיער

כפי שלמדנו (בהלכה ב) חשיבות מיוחדת יש לטבילת השיער יחד עם הגוף, עד שהשיער שקול לגוף, וכשם שחציצה על רוב הגוף שמקפידה להסירה – פוסלת את הטבילה מהתורה, כך חציצה על רוב השיער שמקפידה להסירה – פוסלת את הטבילה מהתורה. וכמו בגוף, חציצה על מיעוט השיער שמקפידים להסירה – חוצצת מדברי חכמים. לפיכך, אם היה דבוק לשיער דבק או דבר טינוף שדרך נשים להקפיד להסיר, או שדרכה להסיר – חוצץ.

היו קשרים בשערה, אם הקשר הוא של שתי שערות יחד, מסתבר שאינו מהודק כל כך והמים נכנסים בו, ולכן אינו חוצץ אפילו אם היא מקפידה להסיר קשרים כאלו. אבל אם הקשר הוא של שערה אחת על עצמה או על חברתה, המים לא נכנסים במקום הקשר, ואם מספר השערות שנקשרו כך הוא בשיעור שהיא מקפידה עליו או שרוב הנשים רגילות להקפיד עליו – חוצץ (שו”ע קצח, ה).[22]

אשה שסובלת מכינים וביצי כינים בשערה, תחפוף את ראשה עם חומרים מתאימים כמקובל, ותסרק את שערה במסרק מתאים, ואם לאחר מכן יישארו בשערה כינים וביצי כינים, אינן חוצצות. מפני שנשים שאינן מצליחות להוריד אותן בחפיפה ובניקוי המקובלים, נאלצות בלית ברירה שלא להקפיד עליהן.

תוספת שיער שנקשרה או הודבקה לשיער הראש או הריסים, מתוך מגמה שתישאר כמה שיותר זמן, הואיל והאשה מעוניינת בה, אינה חוצצת.

צמות עבות ואף דקיקות, אינן חוצצות, הואיל וקליעת הצמה אינה הדוקה, ובלבד שתקפיד שלא לאגוד את הצמה בגומי הדוק.

ראסטות בשיער חוצצות, שכן השערות שבראסטות נדבקות זו בזו על ידי קשרים ושומן טבעי או תוספת שומן, ונמצא שיש חציצה על רוב השיער. בנוסף, רוב הנשים מקפידות שלא תהיה בשערן חציצה שכזו. אמנם אשה שמאוד רוצה לקיים את הראסטות לשם יופי, רשאית לסמוך על דעת המקילים ולטבול עם הראסטות.[23]


[22]. לרמב”ם (מקוואות ב, טו), ולמאירי, השיער נידון עם כל הגוף, ורק אם יש חציצה שמקפדת עליה ברוב הגוף והשיער יחד – חוצצת מהתורה. אולם לגאונים, רש”י, ראב”ד, רא”ש, ר”ן, טור ושו”ע קצח, ה, רוב הגוף לחוד ורוב השיער לחוד. לרשב”א קשר של שתי שערות חוצץ, אולם למעשה נפסק ברמב”ם ושו”ע קצח, ה, שאינו חוצץ.

יש אומרים שרוב השיער היינו ממש רוב שטח כלל השערות, ולכן קשר אחד על כל אחת מהשערות אינו רוב (אבני נזר רסג, ד; תפארת צבי ט, ה). ויש אומרים שכל שערה שיש בה קשר נחשבת כשערה שיש בה חציצה, ואם ברוב השערות יש קשר, החציצה מהתורה (פנים מאירות ב, קמז, וחכמ”א קיט, ה). יש אומרים שכל כינוס שערות שבגוף נידון בפני עצמו (תפארת למשה, ערוה”ש קצח, כה). ויש אומרים שכל השערות שבגוף נידונות כאחד, ויש לצרף את דעת הרמב”ם שסובר שכל השיער נידון עם הגוף (פרדס רימונים, אמרי יושר א, קצז; ר’ צדוק בתפארת צבי ט, ו, ועוד).

[23]. רוב הנשים מקפידות על כך, וככלל הולכים אחר הרוב, כדעת רשב”א ושו”ע קצח, א, וכמבואר לעיל בהערה 1. קל וחומר שאולי בראסטות יש חציצה על רוב השיער, ולרוב הראשונים חציצה ברוב השיער שמקפידה עליה – חוצצת מהתורה. אמנם אשה שמאוד רוצה בראסטות לשם יופי, יכולה לסמוך על דעת הרמב”ם שסובר שההקפדה נקבעת על פי האשה, וממילא כיוון שהיא רוצה בראסטות, אין בכך חציצה עבורה. בנוסף, לדעת הרמב”ם השיער נידון עם הגוף, וממילא אין בכך ספק דאורייתא. הרי שלדעת הרמב”ם הרוצה לקיים את הראסטות רשאית לטבול עמהן. ועי’ באיש ואשה לרב קנוהל עמ’ 116; הרב יוסף צבי רימון (פוע”ה ח”א יט, 38), והרב עדיאל אסייג (תחומין לז). אמנם יש מקום לטעון שגם לשיטת הרמב”ם שהולכים אחר רוב הגוף והשיער יחד יש להחמיר. משום ששטח הפנים של השיער, כאשר מחשיבים כל שערה בפני עצמה, יכול להיות פי כמה משטח כל הגוף. ואם ברוב משמעותי של שטח השערות יש חציצה מחמת הראסטות, אזי גם כשאינה מקפידה עליה, לרמב”ם החציצה פוסלת את הטבילה מדברי חכמים. אמנם אפשר להשיב, שחציצה על רוב הגוף והשיער חוצצת גם כשאינה מקפדת על החציצה אבל גם אינה מעוניינת בה, אבל במקרה שבו היא מעוניינת בחציצה, מפני שלדעתה היא מייפה אותה, אינה חוצצת. ואולי אף אפשר לומר סברה זו לרשב”א ושו”ע, שהולכים אחר רוב הנשים כאשר הרוב מקפיד והמיעוט אינו מקפיד אבל גם אינו מעוניין בכך, אולם כאשר המיעוט מעוניין בכך לשם יופי, אין דעת המיעוט בטלה לרוב. ובמיוחד כאשר מדובר בקבוצת מיעוט, ובדומה לאנשים שעוסקים בצביעה שדינם שונה מדינם של שאר האנשים (לעיל סוף הלכה יב).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן