יב – איפור, לק ותכשיטים

כללי הלכות חציצה התבארו בהלכה ב, מכאן ועד סוף הפרק נעסוק בפרטי הלכות חציצה.

חציצה שפוסלת את הטבילה היא דבר שדבוק לגוף או לשיער ומקפידים להסירה. כגון שמתביישים בה, ולכן מקפידים להסירה כשיוצאים לרחוב. אבל דברים שאשה רוצה שיהיו דבוקים לגופה, בטלים לגוף ונחשבים כחלק ממנו, ולכן אינם חוצצים. לפיכך, איפור לעיניים ולפנים, משחת מייק-אפ לפנים ואודם לשפתיים – אינם חוצצים. ובתנאי שהם עשויים היטב, וגם לאחר הטבילה יישארו שלמים. אבל אם נפגמו או ייפגמו בטבילה באופן שהיא או רוב הנשים מקפידות להסירם – חוצצים.

לק, לק-ג’ל או מבנה על ציפורניים, כל זמן שהם שלמים – אינם חוצצים. אבל אם היו פגומים, באופן שהיא או רוב הנשים מקפידות להסירם ולתקנם – חוצצים (ציפורניים ארוכות בהלכה הבאה).

טבעות, עגילים ונזמים שדבוקים לגוף, אם אין זמן שבו האשה מקפידה להסירם – אינם חוצצים (תשב”ץ ג, רפ), ואם האשה מקפידה להסירם, כדוגמת טבעת מעוטרת שהאשה מקפידה להסיר בכל עת שהיא לשה בצק ומכינה מזון בידיה, או עגילים שהיא מקפידה להסיר בכל עת שהיא רוחצת, כיוון שאין זמן קבוע שבו היא רוצה שיהיו עליה – חוצצים.[13]

צבע שאין בו ממש, כדיו, חינה וצבע לשיער, כיוון שאין בו ממשות, גם כשאין מעוניינים בו – אינו חוצץ. כיוצא בזה קרם ידיים וקרם גוף, גם כאשר ניתן לחוש בשמנוניות שלהם, כיוון שאין בהם ממש, אינם חוצצים. אמנם כאשר אפשר, המהדרות נוהגות לכתחילה לטבול בלא קרם ולהסיר צבע שאין בו ממש.

צבע שיש בו ממש, היינו שניתן למשש אותו – חוצץ. אבל אם מלאכתה של האשה בצביעה, דינה כדין אנשים שעוסקים בצביעה, שכתמים שאינם מקפידים להסיר, אינם חוצצים עבורם (שו”ע קצח, יז). אמנם כאשר אין בכך קושי, המנהג להדר להסירם.


[13]. כתבו הראשונים שצבעי איפור אינם חוצצים משום שדבר שנועד לנוי אינו חוצץ, ועוד, שדבר שאין בו ממשות אינו חוצץ (רמב”ן, רשב”א, רא”ש, רבנו ירוחם, מאירי, ריטב”א, אורחות חיים ועוד). הב”ח סבר שעיקר ההיתר בצבע שאין בו ממשות, אבל אם יש בו ממשות, גם כשרוצה בו – חוצץ, ולמד זאת מנדה סז, א, שכחול שמחוץ לעין חוצץ. אולם רובם המכריע של האחרונים חלקו עליו, וסוברים שגם צבע שיש בו ממש, אם האשה רוצה בו – אינו חוצץ (בינת אדם יב, כא; אוהל יוסף מ; מ”ב קסא, יב, ובאו”ה ‘והיו’; אג”מ יו”ד ג, סב, ועוד רבים). יש טוענים, שהואיל ונשים מקפידות להסיר את האיפור מעת לעת, כדי שהעור ינשום, הרי שהאיפור חוצץ כמו טבעת שרגילים להסירה. אולם יש ביניהם הבדל, שאת הטבעת תסיר בכל שעה ביום שבה תצטרך ללוש או להכין מאכלים בידיה, הרי שאין זמן קצוב שבו היא מקפידה שהטבעת תהיה עליה. לעומת זאת באיפור, בכל משך הזמן שהיא רוצה שיהיה עליה – לעולם לא תרצה להסירו, הרי שבאותו הזמן הוא טפל לגוף ואינו חוצץ (פני אריה ו; אג”מ יו”ד א, צז). עוד יש להוסיף, שאיפור נצמד לגוף ולכן טפל אליו יותר, ואילו טבעות ועגילים אינם טפלים כל כך לגוף, ולכן כל שרגילה להסירם לעיתים, כבר אינם נחשבים טפלים לגוף. עוד צריך להוסיף, שבעבר נשים היו רגילות בכל יום ללוש בצק ולהכין מזון בידיהן, והסרת הטבעות היתה תדירה, אולם כיום, כאשר רק לעיתים נדירות בעת לישה האשה מסירה אותן, יש מקום לומר שהן טפלות לגוף. אולם למעשה, כיוון שכבר נהגו להחשיב טבעת שמסירה בלישה כחוצצת, גם כאשר הדבר הפך לנדיר, יש להמשיך במנהג להחשיבה כחוצצת. אבל מה שאין רגילות להסיר אינו חוצץ. ואף שנשים רבות נוהגות להדר להסיר גם דברים שאינם חוצצים ובכללם איפור, וכפי שכתב הרמ”א קצח, א. אולם כאשר יש בדבר צורך גדול, כגון איפור לכבוד שבת, לכתחילה אפשר לטבול עם האיפור (כמבואר לעיל בסוף הערה 1).

עגילים ונזמים הדוקים שאינה מסירה לעולם אינם חוצצים (מאירי נדה סו, ב; תשב”ץ ג, רפ; עי’ טה”ב ח”ג עמ’ קטז). וכ”כ בגן המלך קכג, לגבי טבעת בנטילת ידיים, שמי שמלאכתו נקייה ואינו מסיר את טבעתו לעולם, אינו צריך להסירה. וכן דעת רש”ל, א”ר, מ”ב קסא, יט. וכן למדו לדין טבילת נשים (חכמ”א קיט, ד; עקרי הד”ט, ועוד רבים כמובא בטה”ב ח”ג עמ’ קיא-קיג). אמנם יש סוברים שגם טבעת הדוקה שאינה רגילה להסיר – חוצצת (סד”ט קצח, מד; לחם ושמלה נו, ערוה”ש נב). אולם העיקר להלכה, שמי שאינה מסירה את טבעתה לעולם, אינה צריכה להסירה בטבילה, הואיל וכך דעת רוב הפוסקים, ובנוסף הדין דרבנן. מי שמקפידה להסיר את טבעתה בעת הלישה, אולם האצבע שלה התרחבה או התנפחה עד שאינה יכולה להסירה. כיוון שבפועל הטבעת על אצבעה בקביעות – אינה חוצצת (ציץ אליעזר כ, כו). וטוב שלאחר שתיכנס למים תסובב את טבעתה כדי שיכנסו מים תחתיה, וכך טבילתה תהיה כשרה גם לדעת המחמירים (באהלה של תורה ח”א יו”ד כח).

תפריט