ה – צורת הטבילה

תנוחת הטבילה לכתחילה, על ידי כיפוף הברכיים וכריעה קדימה, כשהרגליים מפוסקות מעט והידיים רחוקות מעט מהגוף, שזו התנוחה שבה מירב קפלי הבשר (‘בתי הקמטים’) נפתחים ובאים במגע עם המים. ולא בקומה זקופה, באופן שבו לעיתים נוצרים קפלים תחת החזה, ובין הישבן לרגליים, ולא בכיפוף עמוק מדי שיוצר קפלים בבטן. ויש מחמירים, שאם טבלה זקופה או כפופה ביותר, אפילו לא כווצה את איבריה בחוזקה, כיוון שלא באו המים בקפלים שנוצרו בגופה, טבילתה פסולה. אולם למעשה, גם אם טבלה כשהיא זקופה או כפופה ביותר, ונוצרו בגופה קפלי בשר שלא באו בהם המים, כיוון שטבלה באחת התנוחות הטבעיות שלה, טבילתה כשרה (שו”ע קצח, לה).

אבל אם כווצה אחד מאיבריה בכוח, כגון שטבלה כשכף ידה קפוצה בכוח, או שכווצה את שפתיה בחוזקה, או טבלה כשידיה או רגליה כפותות לגופה, כיוון שאין זו אחת מתנוחותיה הטבעיות, והמים לא באו במקום הכיווץ – טבילתה פסולה (משנה מקוואות ח, ה; שו”ע קצח, כז; לח-לט).

אם איבריה נרטבו במי המקווה לפני שקפצה את כף ידה, או כווצה את שפתיה בחוזקה, או כפתה את ידיה או רגליה, גם לדעת המחמירים טבילתה כשרה. מפני שאיבריה המכוּוצים נותרו רטובים, ונמצא שמי המקווה באו במגע עם כל חלקי בשרה כולל אלה המכוּוצים (רמב”ם מקוואות א, ט; ט”ז קצח, כז). מטעם זה הטובלת אינה צריכה לנתק את רגליה מרצפת המקווה בעת הטבילה, שהואיל וכפות רגליה נרטבו תחילה, גם לאחר שהן על הרצפה, מי המקווה מתחברים אל הרטיבות שבהן ומקיפים בכך את כולה (שו”ע קצח, ל).

כיוון שהרטבת הגוף במי המקווה מועילה לצאת מכל ספק גם לדעת המחמירים, נכון לטבול פעמיים, כדי להבטיח שבטבילה השנייה כל הגוף כולל קפליו יבוא במגע עם מי המקווה.[3]


[3]. משנה מקוואות ח, ה: “קפצה ידה, קרצה שפתותיה – כאילו לא טבלה”, הואיל והמים לא נכנסו במקום כיווץ היד או השפתיים. נדה סז, א: “אמר ר’ יוחנן: פתחה עיניה ביותר, או עצמה עיניה ביותר – לא עלתה לה טבילה”. רבים גורסים בגמרא שלעניין טבילה לבעלה אין הלכה כשמועה זו, כי ר’ יוחנן מחמיר גם כשהמים לא נגעו בגוף מחמת תנוחה שנחשבת טבעית, ואילו ההלכה היא כמבואר במשנה, שרק כאשר המים לא באו במגע עם חלק מהגוף מחמת כיווץ לא טבעי הטבילה פסולה (רמב”ן, רשב”א, ר”ן ועוד). ויש אומרים שהלכה כר’ יוחנן, כי גם הוא מדבר על כיווץ לא טבעי, ודבריו כדברי המשנה (רש”י).

עוד בנדה סז, א: “אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה”. רש”י: “כלומר, לא תדחק זרועותיה אל בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה, אלא כדרך הליכתה ושימושה תמיד”. וכ”כ ריא”ד, ריא”ז, או”ז, רא”ש ועוד. ולראב”ד הלכה כריש לקיש, והכוונה שלא תטבול זקופה ביותר או כפופה ביותר, ואם טבלה כך – טבילתה פסולה. ודבריו הובאו בשו”ע קצח, לה, כדעת ‘יש מי שאומר’, וכך דעת הב”ח למעשה. אולם לדעת השו”ע בסתם, וכן דעת רוב ככל הראשונים, כל תנוחה כשרה ובתנאי שלא תכווץ את אחד מאיבריה באופן לא טבעי, והדרכתו של ריש לקיש היא לכתחילה (ערוה”ש קצח, פד). בכל אופן, לכל הדעות, אם המקום המכוּוץ הורטב תחילה במי המקווה – טבילתה כשרה (ט”ז קצח, לח; סד”ט קצח, נה, ועוד רבים. וראו בפנה”ל כשרות לא, 5).

תפריט