טז – שיער

כפי שלמדנו (בהלכה ב) חשיבות מיוחדת יש לטבילת השיער יחד עם הגוף, עד שהשיער שקול לגוף, וכשם שחציצה על רוב הגוף שמקפידה להסירה – פוסלת את הטבילה מהתורה, כך חציצה על רוב השיער שמקפידה להסירה – פוסלת את הטבילה מהתורה. וכמו בגוף, חציצה על מיעוט השיער שמקפידים להסירה – חוצצת מדברי חכמים. לפיכך, אם היה דבוק לשיער דבק או דבר טינוף שדרך נשים להקפיד להסיר, או שדרכה להסיר – חוצץ.

היו קשרים בשערה, אם הקשר הוא של שתי שערות יחד, מסתבר שאינו מהודק כל כך והמים נכנסים בו, ולכן אינו חוצץ אפילו אם היא מקפידה להסיר קשרים כאלו. אבל אם הקשר הוא של שערה אחת על עצמה או על חברתה, המים לא נכנסים במקום הקשר, ואם מספר השערות שנקשרו כך הוא בשיעור שהיא מקפידה עליו או שרוב הנשים רגילות להקפיד עליו – חוצץ (שו”ע קצח, ה).[22]

אשה שסובלת מכינים וביצי כינים בשערה, תחפוף את ראשה עם חומרים מתאימים כמקובל, ותסרק את שערה במסרק מתאים, ואם לאחר מכן יישארו בשערה כינים וביצי כינים, אינן חוצצות. מפני שנשים שאינן מצליחות להוריד אותן בחפיפה ובניקוי המקובלים, נאלצות בלית ברירה שלא להקפיד עליהן.

תוספת שיער שנקשרה או הודבקה לשיער הראש או הריסים, מתוך מגמה שתישאר כמה שיותר זמן, הואיל והאשה מעוניינת בה, אינה חוצצת.

צמות עבות ואף דקיקות, אינן חוצצות, הואיל וקליעת הצמה אינה הדוקה, ובלבד שתקפיד שלא לאגוד את הצמה בגומי הדוק.

ראסטות בשיער חוצצות, שכן השערות שבראסטות נדבקות זו בזו על ידי קשרים ושומן טבעי או תוספת שומן, ונמצא שיש חציצה על רוב השיער. בנוסף, רוב הנשים מקפידות שלא תהיה בשערן חציצה שכזו. אמנם אשה שמאוד רוצה לקיים את הראסטות לשם יופי, רשאית לסמוך על דעת המקילים ולטבול עם הראסטות.[23]


[22]. לרמב”ם (מקוואות ב, טו), ולמאירי, השיער נידון עם כל הגוף, ורק אם יש חציצה שמקפדת עליה ברוב הגוף והשיער יחד – חוצצת מהתורה. אולם לגאונים, רש”י, ראב”ד, רא”ש, ר”ן, טור ושו”ע קצח, ה, רוב הגוף לחוד ורוב השיער לחוד. לרשב”א קשר של שתי שערות חוצץ, אולם למעשה נפסק ברמב”ם ושו”ע קצח, ה, שאינו חוצץ.

יש אומרים שרוב השיער היינו ממש רוב שטח כלל השערות, ולכן קשר אחד על כל אחת מהשערות אינו רוב (אבני נזר רסג, ד; תפארת צבי ט, ה). ויש אומרים שכל שערה שיש בה קשר נחשבת כשערה שיש בה חציצה, ואם ברוב השערות יש קשר, החציצה מהתורה (פנים מאירות ב, קמז, וחכמ”א קיט, ה). יש אומרים שכל כינוס שערות שבגוף נידון בפני עצמו (תפארת למשה, ערוה”ש קצח, כה). ויש אומרים שכל השערות שבגוף נידונות כאחד, ויש לצרף את דעת הרמב”ם שסובר שכל השיער נידון עם הגוף (פרדס רימונים, אמרי יושר א, קצז; ר’ צדוק בתפארת צבי ט, ו, ועוד).

[23]. רוב הנשים מקפידות על כך, וככלל הולכים אחר הרוב, כדעת רשב”א ושו”ע קצח, א, וכמבואר לעיל בהערה 1. קל וחומר שאולי בראסטות יש חציצה על רוב השיער, ולרוב הראשונים חציצה ברוב השיער שמקפידה עליה – חוצצת מהתורה. אמנם אשה שמאוד רוצה בראסטות לשם יופי, יכולה לסמוך על דעת הרמב”ם שסובר שההקפדה נקבעת על פי האשה, וממילא כיוון שהיא רוצה בראסטות, אין בכך חציצה עבורה. בנוסף, לדעת הרמב”ם השיער נידון עם הגוף, וממילא אין בכך ספק דאורייתא. הרי שלדעת הרמב”ם הרוצה לקיים את הראסטות רשאית לטבול עמהן. ועי’ באיש ואשה לרב קנוהל עמ’ 116; הרב יוסף צבי רימון (פוע”ה ח”א יט, 38), והרב עדיאל אסייג (תחומין לז). אמנם יש מקום לטעון שגם לשיטת הרמב”ם שהולכים אחר רוב הגוף והשיער יחד יש להחמיר. משום ששטח הפנים של השיער, כאשר מחשיבים כל שערה בפני עצמה, יכול להיות פי כמה משטח כל הגוף. ואם ברוב משמעותי של שטח השערות יש חציצה מחמת הראסטות, אזי גם כשאינה מקפידה עליה, לרמב”ם החציצה פוסלת את הטבילה מדברי חכמים. אמנם אפשר להשיב, שחציצה על רוב הגוף והשיער חוצצת גם כשאינה מקפדת על החציצה אבל גם אינה מעוניינת בה, אבל במקרה שבו היא מעוניינת בחציצה, מפני שלדעתה היא מייפה אותה, אינה חוצצת. ואולי אף אפשר לומר סברה זו לרשב”א ושו”ע, שהולכים אחר רוב הנשים כאשר הרוב מקפיד והמיעוט אינו מקפיד אבל גם אינו מעוניין בכך, אולם כאשר המיעוט מעוניין בכך לשם יופי, אין דעת המיעוט בטלה לרוב. ובמיוחד כאשר מדובר בקבוצת מיעוט, ובדומה לאנשים שעוסקים בצביעה שדינם שונה מדינם של שאר האנשים (לעיל סוף הלכה יב).

תפריט