ז – מנהגי החפיפה והטבילה

רבים סוברים שטוב לקיים את החפיפה והרחצה בלילה סמוך ככל האפשר לטבילה (שאילתות, רי"ף, רמב"ם וראב"ד). ויש אומרים, שעדיף לקיים את החפיפה והרחצה ביום, שאם תחפוף בלילה יש חשש שתיחפז כדי לבוא במהרה אל בעלה (רש"י, רא"ש). ויש שהידרו לשלב את שתי השיטות, התחילו לחפוף ביום וסיימו את החפיפה בלילה, ומיד בסיום החפיפה טבלו (שו"ע קצט, ג). למעשה, כל אשה צריכה לבחור את המקום והזמן שבהם תוכל לחפוף ולרחוץ את עצמה בנחת וביסודיות. יש מעדיפות להתכונן לטבילה במקווה, ויש מעדיפות בבית, ואזי לכתחילה טוב שיחזרו לסרוק מעט את שערן לפני הטבילה (שו"ע קצט, ג). ראוי לכל אשה לבדוק כמה זמן אורכות לה חפיפה ורחצה בנחת וביסודיות, ומעתה ואילך תשתדל להקדיש משך זמן זה לרחצה ולחפיפה שלקראת הטבילה.^[6]

כדי שהטבילה תתקיים באופן המהודר, יש למלא את המקווה במים שיגיעו לגובה הלב של רוב הטובלות (שו"ע קצח, לו). מפני שבמים עמוקים יותר, יהיו טובלות שיחששו מהמים, ובפחות עמוקים, הטובלות יצטרכו להתכופף מדי. אמנם גם כאשר המים יותר עמוקים או פחות עמוקים, כל זמן שכל הגוף והשיער יכולים להיכנס לתוך המים, אפשר לטבול בהם.

לכתחילה, מחממים את מי המקווה כדי שיהיו נעימים לטבילה. בנוסף, במים חמים הגוף רפוי, וכך הטבילה מתקיימת בהידור באופן ששום איבר בגוף אינו מכוּוץ (עי' לעיל הלכה ה). אמנם גם כאשר אין במקווה מים חמים, אפשר לטבול לכתחילה במים קרים, וכפי שנהגו נשות ישראל במשך אלפי שנים.

לא תעמוד על דבר שמקבל טומאה, כגון כיסא או שרפרף, ואם טבלה כשהיא עומדת עליהם – טבילתה פסולה. שהואיל והטבילה חייבת להיות בקרקע ולא בכלי, גזרו חכמים שגם הטובלת במקווה, אם עמדה על דבר שמקבל טומאה – טבילתה פסולה (שו"ע קצח, לא). כדי שהטובלת לא תכווץ את גופה באופן שעלול לפסול את הטבילה, הורו חכמים שלא תעמוד על דבר שהיא עלולה לחשוש שמא תיפול ממנו, כדוגמת עץ או לבֵנה. אמנם בדיעבד, אם היא יודעת שטבלה כהלכה – טבילתה כשרה. (שו"ע קצח, לא).^[7]