יד – גלדי פצעים, תחבושת וגבס

דם ומוגלה שהגלידו על פצע, אם הם במצב שרגילים להשאירם, מפני שכואב להסירם או כדי שלא להפריע לריפוי הפצע, הרי הם חלק מהגוף ואינם חוצצים. אבל אם הם במצב שרגילים להסירם, כמו גלד שמחוץ לפצע – חוצצים. בכל אופן, כל מי שרוחצת את עצמה היטב במים חמים לקראת הטבילה, אינה צריכה לחשוש לגלדים שעליה, שכן המים החמים מסירים את כל מה שרגילים להקפיד עליו.[15]

כיוצא בזה, תחבושת ופלסטר או משחה עבה שעל פצע, שמקפידה שלא להסירם, או מפני שכואב להסירם או מפני שהסרתם פוגעת בריפוי – אינם חוצצים. ואם אין בהסרתם כאב או נזק – חוצצים.[16]

תפרים לאחר ניתוח או חתך, אינם חוצצים, הואיל ורוצים בקיומם לצורך ההבראה. ומעת שמבחינה רפואית אפשר להוציאם, אם הם מכוערים או לא נוחים – חוצצים. תפרים נמסים בכל אופן אינם חוצצים.

קוץ שתקוע בבשר, אם כולו בלוע בבשר, למרות שהוא מציק מאוד – אינו חוצץ. ואם קצהו העליון יוצא, כיוון שהוא מציק והיא רוצה להסירו – חוצץ (שו”ע קצח, יא). ואם ניסתה להוציאו ולא הצליחה, הרי שבעל כורחה נעשה טפל לבשרה ואינו חוצץ.

מי שיש לה גבס על ידה או רגלה, אם קשה להסירו מפני שעלול להיגרם מכך נזק לריפוי או מפני הטורח הגדול שבדבר, הואיל והיא רוצה שיישאר עליה – אינו חוצץ. אם הוא גבס שאפשר לטבול עמו, תטבול עמו. ואם הוא גבס שיתקלקל במים, תעטוף אותו בניילון ותדביק את שולי הניילון לבשרה, באופן שיבטיח שהגבס לא יירטב, ותטבול עמו, כך שמי המקווה יקיפו את כולה עם הגבס. ואמנם יש מחמירים בזה, מפני שסתם אשה אינה מעוניינת שיהיה גבס על גופה, ורק מחמת הפציעה היא נצרכת לו. אולם, כיוון שבפועל היא נצרכת לגבס, הרי שעתה היא מעוניינת בו, וממילא אינו חוצץ. בנוסף, כל זמן שהגבס אינו על רוב הגוף, גם לדעת המחמירים החציצה מדברי חכמים. בנוסף, החומרא בזה פוגעת במצוות עונה מהתורה. לפיכך יש להורות כדעת המקילים.[17]


[15]. יש סוברים שכל גלד אינו חוצץ, הואיל והוא מחובר לגוף (ראב”ד, עי’ ש”ך קצח, יג). מנגד, יש נוטים להחמיר להסיר גם גלדים שבדרך כלל אין רגילים להסיר (דרשות מהר”ח אור זרוע כב; דרכי טהרה טז, מד-מה). ודעת רוב הראשונים, שכל גלד שיש צער בהסרתו, הואיל ואינה רוצה להסירו, אינו חוצץ (רמב”ן, רשב”א, סמ”ג, סמ”ק, התרומה, מרדכי ועוד). בכל אופן, הרוחצת את המקום במים חמים, הגלד שרגילים להסיר יורד או מתרכך באופן שלכל הדעות אין בו חציצה (רא”ש, טור ושו”ע קצח, ט). לפיכך, כיום שקל לרחוץ את כל הגוף היטב במים חמים, זו ההדרכה הראויה כדי לצאת מכל ספק.

[16]. אמנם יש סוברים שגם כאשר הסרת הרטייה כואבת, כל זמן שאין מכך סכנה או כאב נורא, צריך להסיר (תשובה מאהבה ג, קצח, י; בינת אדם בית הנשים יב; צמח צדק יו”ד קנח). מנגד, רבים מקילים גם כשהסרת התחבושת כרוכה בכאב או בנזק קל, שהרי מקפדת שלא להסירה (רע”א ד, נה; דברי חיים ב, סח; רב פעלים ח”ב יו”ד כח; יד סופר לה). וכיוון שלפי כללי החציצה העיקר כדעת המקילים, ובנוסף המחלוקת בדרבנן, הלכה להקל.

[17]. יש מחמירים שגם אם הגבס יהיה זמן רב על האשה, לא תטבול עד שיסירו אותו (משפטי עוזיאל ח”ט יו”ד כו; חוט שני קצח, לא; משמרת הטהרה קצח, פה, בשם ריש”א). דעתם נשענת על דברי שו”ע קצח, י, שרטייה שעל הגוף חוצצת. וזאת משום שסתם אדם מקפיד שלא יהיו על גופו תחבושת או גבס, ועוד שאולי עשו את הגבס גדול מההכרח הנצרך לרפואה. אמנם אם יש חשש שבעקבות עיכוב הטהרה יגיעו למכשול או אף להרהורי עבירה יש להקל (הר צבי יו”ד קסה). מנגד, הסברה הפשוטה שכל מי שנצרך לגבס לרפואתו אינו מקפיד עליו, עובדה שהוא הולך איתו ברחוב. וכ”כ ציץ אליעזר ד, ט; טה”ב ח”ג עמ’ נז, והרב רבינוביץ’. ואין מקום להחמיר בזה, משום פגיעה במצוות עונה דאורייתא. והרוצות להדר, ימצאו דרכים להסיר את הגבס לקראת הטבילה ולהחזירו מיד לאחריה.

תפריט