ב – חציצות

חציצה היא דבר הדבוק לגוף או לשיער שמונע מהמים לבוא עימם במגע. מהתורה החציצה חוצצת רק בשני תנאים:
א) שתהיה על רוב הגוף או על רוב השיער. ב) שמקפידים להסירה. הוסיפו חכמים ועשו סייג לתורה וגזרו שגם אם יתקיים תנאי אחד – חוצצת. כלומר, גם אם היתה חציצה על רוב הגוף או רוב השיער שאין מקפידים להסירה – חוצצת. וכן אם היתה חציצה על כלשהו מהגוף או השיער שמקפידים להסירה – חוצצת. לפיכך, דבק, דבש, צואה, טיט קשה, לפלוף שבצד העין וכיוצא באלו שנדבקו לגוף או לשיער, אפילו על מקום קטן – חוצצים, הואיל ומקפידים להסירם (משנה מקוואות ט, ב; שו”ע קצח, ז; יב-טז).

אבל חציצה על מקצת הגוף שהטובלת אינה מקפידה להסירה, וגם רוב הנשים אינן מקפידות להסירה – אינה חוצצת הואיל והיא טפלה לגוף. לכן איפור על העיניים ולק או מבנה על הציפורניים, כיוון שנשים אינן רוצות להסירם אלא להיפך, רוצות בקיומם, כל עוד הם עשויים טוב, הרי הם טפלים לגוף ואינם חוצצים. אבל אם נפגמו עד שהגיעו למצב שרגילים להסירם – אינם טפלים לגוף וחוצצים (עירובין ד, ב; נדה סז, ב; שו”ע קצח, א; ח; יז. על איפור וציפורניים להלן בהלכות יב-יג).

חציצה שלעיתים נשים מעוניינות להסירה, אינה טפלה לגוף וחוצצת. לכן בגד או תכשיט שצמודים לגוף ואין המים נכנסים תחתיהם, כיוון שלעיתים רוצות להסירם כדי שלא יתלכלכו – חוצצים. ואם אינם צמודים לגוף – אינם חוצצים, הואיל והמים נכנסים תחתיהם (שו”ע קצח, א-ב; כג).

טבעת צמודה לאצבע שאין המים נכנסים תחתיה, אם אין מקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה חוצצת. אבל טבעת שלעיתים נשים מקפידות להסירה, כגון טבעת שיש בה פיתוחים שנשים רגילות להסיר בעת לישה כדי שלא יכנס בצק בפיתוחיה – חוצצת (להלן הערה 13). ואם הטבעת אינה הדוקה, כיוון שהמים עוברים תחתיה, בכל אופן אינה חוצצת. כיוצא בזה עגילים ונזמים שמהודקים לגוף, אם אין זמן שבו הטובלת מקפידה להסירם – אינם חוצצים, ואם יש זמן שהיא מקפידה להסירם – חוצצים (שו”ע קצח, כג; גן המלך קכג).

כל זה לפי הדין, אולם לכתחילה מנהג נשים צדקניות להדר להסיר בטבילה כל בגד וכל תכשיט וכל איפור (רמ”א קצח, א). ורק כשיש צורך מסוים, נוהגות כפי הדין. לדוגמא, כאשר אשה רוצה להתאפר, והטבילה בליל שבת, תטבול עם איפור עמיד, שכן מצד הדין האיפור אינו חוצץ (להלן יב). כיוצא בזה, כאשר אשה נאלצת לטבול בים, וחוששת להסיר את בגדיה, תוכל לטבול עם בגד רפוי שהמים נכנסים תחתיו. ואם יש לה בגד ים צמוד, לאחר שתיכנס לים, תגביה כל חלק שבו כדי שהמקום שתחתיו יירטב, ואזי גם לאחר שהבגד יחזור למקומו, תוכל לטבול איתו, הואיל ומי הים יתחברו לרטיבות שתחת הבגד ויקיפו את כל גופה כאחד.

אלו הם עיקרי דיני חציצה, ופרטי הדינים בשאלות שונות ובמקרים מיוחדים יבוארו בסוף הפרק, בהלכות יב-טז.[1]


[1]. דיני החציצה חלים על כל הטבילות שבתורה, בין לגברים ובין לנשים, אלא שמאז שנחרב בית המקדש מצוות טבילה מהתורה מתקיימת על ידי נשים (וגברים שעולים להר הבית). לרמב”ם ההקפדה נקבעת לפי דעתה של הטובלת, ולרשב”א לפי דעת רוב הנשים שבאותו מקום וזמן. למעשה נפסק לחומרא כשתי השיטות (שו”ע קצח, א; ב”ח א; ט”ז ג; ש”ך ב. להלן בסוף הלכה יב, יבואר דין העוסקים בצביעה שאינם מקפידים על כתמי צבע).

חציצה שמקפידים להסירה, היינו שמקפידים שלא לצאת עמה לרחוב. אבל חציצה שאין מקפידים להסירה ברחוב, ורק לעיתים, כמו לקראת שבת או חתונה מקפידים להסירה – אינה חוצצת (קובץ תשובות ג, קכז; מסורת משה ח”ב עמ’ רכג). כללים אלו יבוארו בהרחבה להלן בהלכות יב-טז.

כתב הרמ”א (קצח, א): “לכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזירה אטו דברים החוצצים”. יש סוברים שלפי הרמ”א חייבים להסיר איפור וכל דבר גם כאשר לפי כללי ההלכה אינו חוצץ, וממילא כך צריכים לנהוג יוצאי אשכנז הנוהגים כרמ”א (פסקי משנה הלכות יא, א; ריש”א במשמרת הטהרה קצח, 12). אולם כוונת הרמ”א שמנהג חסידות להסיר כל חציצה, אבל גם הוא מסכים שבשעת הצורך אפשר לנהוג לכתחילה כהלכה, שכן אמרו חכמים (נדה סז, ב), שאין לאסור מיעוט שאינו מקפיד כי אין גוזרים גזירה לגזירה. וכ”כ בערוה”ש קצח, ט; סדרי טהרה קצח, ו.

תפריט