כיוון שטבילת הטהרה היא מצווה, תיקנו חכמים שהטובלת תברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה". גם כאשר נאסרה על בעלה מחמת מנהג חומרא שהתקבל בכל ישראל, כיוון שלמעשה על פי ההלכה בני הזוג היו אסורים, תברך על טבילתה. אבל אם על פי כללי ההלכה האשה היתה טהורה, וכדי לצאת ידי כל הפוסקים הוסכם על ידי הרב ובני הזוג להחמיר, כיוון שמעיקר הדין האשה טהורה, לא תברך על טבילתה.[4]
נחלקו המנהגים לגבי זמן הברכה: יש אומרים שכמו בכל המצוות, צריך לברך לפני קיום המצווה. ועדיף שתאמר את הברכה באופן מכובד כשהיא לבושה בחלוק או עטופה במגבת, ומיד לאחר מכן תיכנס למקווה ותטבול (רמב"ם ושו"ע ר, א). כך הוא מנהג חלק מנשות קהילות המזרח וצפון אפריקה.
ויש אומרים, שהמנהג הנכון לברך לאחר הטבילה, שהואיל וגרים מברכים לאחר הטבילה, כי לפני הטבילה הם עדיין לא יהודים, קבעו חכמים שכל הטובלים יברכו לאחר הטבילה. בנוסף, כיוון שהאשה עומדת להיטהר, עדיף לכבד את הברכה ולאומרה בטהרה. למעשה, לפי מנהג זה נוהגות הנשים להדר ולטבול שתי טבילות ולברך ביניהן, ובכך יוצאות ידי שתי השיטות, שמברכות לאחר הטבילה הראשונה ולפני הטבילה השנייה. כך הוא מנהג כל יוצאות אשכנז ורוב יוצאות ארצות המזרח וצפון אפריקה. וכל אשה תמשיך במנהג אִמהּ.
למנהג המברכות במים, נשים רבות נוהגות להדר לחבוק בזרועותיהן את הגוף מתחת ללב או על הלב, כדי לחצוץ בין הלב לערווה בעת הברכה. בנוסף, למרות שמותר לנשים לברך בלא כיסוי ראש, יש נוהגות להדר לכסות את ראשן בעת הברכה, ויש שמבקשות לשם כך מהבלנית שתניח את קצה המגבת על ראשן בעת הברכה.[5]
[5]. פסחים ז, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן… אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד". משום "דאכתי גברא לא חזי" (עדיין האיש לא ראוי). לדעת רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, ר"ת, רוקח, רא"ש, או"ז, רק גר שטובל לגיורו מברך אחר הטבילה, אבל נידה צריכה לברך לפני הטבילה. וכ"כ שו"ע ר, א. מעלה נוספת בכך, שהאשה אומרת את הברכה בעודה לבושה (בעבר במקום שהמקווה היה מזוהם, היתה בכך מעלה נוספת, ראו פנה"ל כשרות לא, 7).
אולם לדעת בה"ג, רש"י, ראב"ן ושערי דורא, כדי להשוות את כל דיני הטבילה, קבעו שכשם שגר מברך לאחר הטבילה, וממילא מברך "על הטבילה" ולא "לטבול", כך ינהגו כל הטובלים (ר"י בתוס'). ועוד, שהואיל והיא עומדת להיטהר, עדיף שתברך בטהרה (ראב"ן ושערי דורא). והרי זה כעין המנהג לברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה (פנה"ל ברכות ב, יג). וכן נפסק ברמ"א. למעשה נוהגים על פי השל"ה לצאת ידי שתי השיטות ולברך בין שתי טבילות. ואף שהטבילה הראשונה כשרה, כיוון שבטבילה השנייה נשלמת הטהרה, שאז הטובלת יוצאת מכל ספק משום שכל גופה רטוב (לעיל הלכה ה, וכ"כ חוו"י קפא), מצד זה הטובלת נחשבת כמברכת לפני הטבילה. והרי זה כמו בנטילת ידיים, שמברכים לפני הניגוב שבו נשלמת הטהרה. וכן מנהג כל יוצאות אשכנז ורוב יוצאות ארצות המזרח וצפון אפריקה (חיד"א בשיורי ברכה ר, ב; חקרי לב יו"ד ב, לא; חסד לאלפים ר, א; ארץ חיים סתהון ר, א; בא"ח ש"ב שמיני יט, ועוד רבים). ואף שאסור לברך כשהערווה מגולה, לרוה"פ בכך שהערווה בתוך המים היא נחשבת מכוסה (ט"ז ר, ג; ש"ך א; חכמ"א קכא, יד; מ"ב עד, טז; כה"ח יז. ושלא כדרישה ופנים מאירות). לדעת רבים, בשונה מגברים שגם כשערוותם מכוסה במים, עדיין צריכים להקפיד שתהיה חציצה בין הלב לערווה, נשים אינן צריכות לחצוץ בין ליבן לערווה, הואיל וערוותן נסתרת למטה (אורחות חיים, שו"ע או"ח עד, ד; ש"ך, שועה"ר, פנה"ל תפילת נשים י, ז). ויש אומרים שלכתחילה גם אשה תחצוץ בין ליבה לערווה בעת שתאמר דברים שבקדושה, על ידי חביקת גופה בזרועותיה תחת הלב או עליו (לחם ושמלה ר, ג; כה"ח או"ח עד, יז).
