ארכיון הקטגוריה: כשרות ב – המזון והמטבח

התורה התירה אכילת בשר בהמה, חיה ועוף טהורים, בתנאי שנשחטו כהלכה, אבל אם בעל החיים מת ממחלה או מתאונה או נשחט שלא כהלכה – נעשה נבילה ואסור לאוכלו. וגם הנשחט כהלכה, אם נמצא באחד מאיבריו פגם או מכה שגורמים למיתתו של בעל החיים, אין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה, שהואיל והמוות כבר מכרסם בגופו, הוא טריפה. וזהו שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ"^[1].

אמרו חכמים (חולין מג, א): "שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני", ואלו הם: א) דרוסה – שהבהמה נדרסה בציפורניה של חיית טרף. ב) נקובה – שנולד נקב באחד מאיבריה החיוניים, כגון ריאה, מוח, ושט ולב. ג) חסרה – שמלידתה חסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון אחת מאונות הריאה. ד) נטולה – שבעקבות מחלה או תאונה נחסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון כבד. ה) קרועה – שאירע קרע בחלקים חיוניים מגופה, כגון בבשר המכסה את הכרס. ו) נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה.

ז) פסוקה – שנחתכו בה איברים חיוניים לרוחבם, כגון חוט השדרה או הגרגרת. ח) שבורה – כגון שנשברו רוב צלעותיה של הבהמה או נשמט הירך ממקומו. ביתר פירוט אמרו חכמים שיש שמונה עשר מיני טריפות (חולין מב, א), וביתר פירוט כתב הרמב"ם (הל' שחיטה י, ט-יא) שיש שבעים טריפות בבהמה ובחיה, ושבעים ושתיים בעוף (הלכות טריפות נתבארו בשו"ע יו"ד סימנים כט-ס).

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה או מפני שתשש כוחם, בלא שיהיה פגם מסוים באחד מאיבריהם, אינם נחשבים טריפה, הואיל והם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, ואחר שחיטה מותר לאכול את בשרם. לא זו בלבד, אלא אפילו בעל חיים שחלה ונמצא במצב מסוכן עד שמזדרזים לשוחטו שמא ימות לפני שיספיקו לשוחטו ויאסר משום נבילה, מותר באכילה, הואיל ואין ודאות שימות. אמנם מנהג חסידות שלא לאכול מבשרו (חולין מד, ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד, יא-יב).

אפשר להסביר את איסור טריפה בכך שיש בבשרם של בעלי חיים כוחות בהמיים שעלולים למשוך את האדם שאוכלם למטה, אל הגשמיות, ולהרחיקו מהרוחניות ומהקדושה. וכאשר בעל החיים שלם בגופו, יש בכוחה של מצוות השחיטה להעלות את בשרו מן הבהמיות, כדי שיוכל לסייע לישראל לחיות חיי קדושה בתוך העולם הזה. אבל כאשר אינו שלם ומחמת פגם שבגופו המוות כבר מתחיל לכרסם בו, אין בכוחה של השחיטה להעלות את בשרו, ואם ישראל יאכלוהו תיפגם נפשם ולא יוכלו להיות אנשי קודש.

למרות ששמונה סוגי הפגמים שמטריפים נמסרו למשה מסיני, נחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שלושים יום בלבד. מנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים או שלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר. עוד נחלקו חכמים, יש סוברים שטריפה נקבה יכולה להתעבר ולהמליט, ואם היא עוף לטעון ביצים ולהטילן, ויש סוברים שאינה יכולה (חולין נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש, או במקרה של נקבה – תתעבר ותמליט, או במקרה של נקבת עוף – תטען ביצים ותטילן, סימן שאינם טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש או להוליד. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, דינם כטריפה גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש וימליטו או יטילו ביצים. מפני שכללי הטריפות שנמסרו למשה מסיני ופרטי ההלכות שלמדו מהם חכמים הם העיקר להלכה, ואילו הכלל שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש ואינה יולדת נועד לסייע במקרים של ספק בלבד (שו"ע נז, יח).

כיוצא בזה, אם יטענו הרופאים שאחד מסוגי הטריפה שקבעו חכמים אינו גורם למיתת הבהמה בתוך י"ב חודש, עדיין ישאר דינו כטריפה. וכן להיפך, אם יטענו שפגם מסוים שלדעת חכמים אינו מטריף, באמת גורם למיתה תוך שנה, להלכה אין פגם זה מטריף. מפני שהתורה מסרה לחכמים את הסמכות להכריע בדיני התורה, שנאמר (דברים יז, יא): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (רמב"ם שחיטה י, יב-יג). לפיכך, מה שקבעו חכמים שהוא טריפה – טרף, ומה שקבעו שאינו טריפה – אינו טרף^[2].

כאשר וטרינר ביצע ניתוח שבמהלכו חתך במקום שמטריף ואחר כך תפר אותו באופן שלא ייגרם לבהמה שום נזק. יש אומרים שהבהמה טריפה, הואיל והיתה טריפה שעה אחת, והתפירה שנעשתה על ידי אדם אינה מחזירה אותה לכשרותה. ויש אומרים, שהואיל והרופא תפר את החתך באופן שלא יגרום לה שום נזק, אינה טריפה^[3].

כאשר חתך הניתוח היה במקום שנחלקו הפוסקים אם הוא מטריף. כגון שניתחו בהמה שהקשתה ללדת בניתוח קיסרי, או שניקבו כרס של בהמה כדי להוציא גזים שהצטברו בבטנה וסיכנו את חייה (כמבואר להלן י), אם בפועל הבהמה המנותחת המשיכה לחיות י"ב חודש או המליטה, גם לדעת המחמירים אפשר להחשיבה ככשרה. לא זו בלבד, אלא שלדעת רבים אם אנו יודעים שכל הבהמות שעוברות ניתוח זה ממשיכות לחיות י"ב חודש ויכולות להתעבר, כפי שהיה כבר באלפי בהמות, הרי שהמציאות מכריעה את המחלוקת, שהלכה כדעת המקילים, ואין צורך להמתין י"ב חודש לאחר כל ניתוח כזה.

אמנם מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אותן הבהמות שבפועל חיו יותר מי"ב חודש או התעברו, יצאו מגדר טריפה ונעשו כשרות. אבל אין לקבוע על סמך אלפי מקרים שהלכה כדעת המקילים. ויש מחמירים יותר וסוברים, שאם דין הבהמה שנוי במחלוקת הפוסקים, אפילו לגבי בהמה אחת שהמשיכה לחיות י"ב חודש והתעברה – אין להקל, אלא יש לפסוק על פי כללי הפסיקה בלבד. שכן לדעת האוסרים, בהמות אלו טריפות בוודאות, וכאשר הטריפוּת היא ודאית, גם אם תחיה י"ב חודש ותתעבר, תישאר טריפה. שאלה זו יסודית במחלוקת אודות סירכות הריאה ודין 'כשר' ו'חלק' (להלן ח)^[4].

כל בעל חיים שנשחט כהלכה, הרי הוא בחזקת היתר ומותר לאכול את בשרו לכתחילה, בלא לבדוק אם יש בו אחד ממיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים מטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. שכן הכלל הוא, שהולכים אחר הרוב, והואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגמים שמטריפים, כל בעלי החיים שנשחטו כהלכה בחזקת כשרים. ואף שבדרך כלל, כאשר ניתן לבדוק אם דבר מסוים מותר או אסור, הורו חכמים להחמיר שלא לסמוך על הרוב. כאן שרובם המוחלט של בעלי החיים כשרים, ומאידך בדיקת כולם היא טרחה עצומה, לא החמירו חכמים לבדוק את כל בעלי החיים מכל סוגי הטריפות האפשריים. ורק אם התעורר חשש באיבר מסוים, צריך לבדוק אותו. כגון בהמה שפגע בה חץ, יש לבדוק את האזור הפגוע, שמא נוצר בו נקב שמטריף. וכן בעל חיים שנפל, יש לבדוק את איבריו שמא ניזוקו. וכן אם באקראי תוך כדי חיתוך הבשר התגלה פגם, יש לבדוק אם הוא מטריף. אבל בלא שהתעורר חשש מסוים, אין צורך לבדוק את בעלי החיים מהטריפות שמנו חכמים. וכן למדנו מיסוד איסור טריפה בתורה, שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ". כלומר, כאשר חיית טרף התנפלה על בעל חיים אך לא הצליחה להמיתו, אותו בעל חיים צריך בדיקה, שמא אירע בו פגם שעשה אותו טריפה. מכאן שכל אימת שהתעורר חשש שמא אירע פגם בגופו של בעל החיים, צריך לבדוק אם נעשה טרף, אבל כשלא התעורר חשש, אין צריך לבדוק (חולין ט, א).

אמנם לגבי הריאות, ההוראה היא שצריך לבודקן, שמא יש בהן סירכות (גידולים שפירים) שעלולות להצביע על נקב בריאה. ואף שרוב ניכר של הבהמות אינן טריפות, ועל כן הפרות מוחזקות אצלנו ככשרות, ולכן מותר לכל ישראל לשתות חלב פרה בלא לחשוש שמא יש בריאתה סירכא שמטריפה אותה, אולם לאחר השחיטה ההוראה היא שצריך לבדוק את הריאות. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, טריפות הריאות מצויות יותר ונחשבות כאיסור שיש ממנו 'מיעוט המצוי', שעל פי חכמים, כאשר אפשר – חובה לבודקו (רש"י). השני, כיוון שהסירכות ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, ייקלעו למצבים מסובכים. שכן כאשר הן יתגלו אצל הקונים, יצטרכו לשאול עליהן חכם, ואם יתברר שהן טריפות, יצטרכו לחפש את כל הקונים מבשר אותה בהמה כדי להפרישם מהאיסור. ומי שיתחיל לבשל מהבשר, יצטרך לזרוק את כל תבשילו ולהגעיל את הסיר, ואולי מחמת ההפסד והטורח יתרשל בכך. לפיכך הורו שלא לאכול ולמכור בשר בהמה וחיה בלא לבדוק תחילה את ריאותיה. בנוסף לכך, כיוון שהן ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, יראו כמעלימים עין מן האיסור (רשב"א חולין ט, א).

אם לפני שהספיקו לבדוק את הריאות זרקו אותן בטעות או בא כלב ואכלן, מותר לאכול את בשר הבהמה או החיה, מפני שבמצב כזה חוזרים לכלל היסודי, שהולכים אחר הרוב, ורוב הבהמות כשרות. ויש מקילים בזה רק במקום של הפסד גדול (שו"ע ורמ"א לט, ב). ואם בזדון איבדו את הריאות לפני בדיקתן, אסור לאכול מבשר אותה בהמה (ש"ך ו)^[5].

סירכות הן גידולים שנסרכים ומתפשטים על דופן הריאה ויוצרים הדבקות שנמשכות ממקום אחד על דופן הריאה אל מקום אחר על דופן הריאה, או יוצרים הדבקות בין דופן הריאה לדופן בית החזה או לאחד האיברים הסמוכים לריאות. הסיבה שסירכא מטריפה מפני שהיא נוצרת מנקב שהיה בריאה, ואף שהסירכא סותמת אותו, בהמשך היא תתנתק והנקב יישאר פתוח ויגרום למותה של הבהמה (רש"י). ויש אומרים שהסירכא לא נוצרה מנקב, אלא שבעקבות הימתחות הסירכא היא תיתלש מהריאה ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה (תוס'). אמנם רק כשהסירכא 'שלא כסדרן' היא מטריפה, מפני שהיא נסרכת בין שני מקומות שאינם צמודים זה לזה, וגורמת לדופן הריאה להימתח בעת נשימתה של הבהמה, עד שלבסוף הסירכא תיתלש ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה. אבל אם הסירכא 'כסדרן', היינו שהיא נסרכת בין שני מקומות שממילא צמודים זה לזה, היא כשרה. מפני שבעת נשימת הבהמה היא לא גורמת להימתחות לא טבעית של דופן הריאה, וממילא אין לחשוש שייווצר שם נקב (חולין מו, ב)^[6].

ככלל, שתי מחלוקות ישנן בדין הסירכות. האחת, היכן מקום הסירכות 'כסדרן' הכשרות, והיכן מקום 'שלא כסדרן' הטרפות. השנייה, והיא העיקרית יותר למעשה, האם סירכא 'שלא כסדרן' תמיד טריפה או שרק סירכא שיש תחתיה נקב היא טריפה וכדי לבדוק זאת יש לבצע בדיקת בצבוץ או בדיקת מיעוך ומשמוש. במחלוקת הראשונה, רבי יוסף קארו מיקל והרמ"א מחמיר. ובשנייה, שהיא החורצת את דינן של רוב הבהמות, רבי יוסף קארו מחמיר והרמ"א מיקל.

המחלוקת הראשונה: ריאת הבהמה מחולקת לאונות, היינו חללים שהאוויר נכנס לתוכם. אונה היא אוזן בארמית, ומפני הדמיון של חלקי הריאה לאוזניים נפולות, קראו להן אונות. בצד ימין ישנן ארבע אונות, ובצד שמאל שלוש אונות, כאשר בכל צד יש אונה אחת גדולה שנקראת 'אומה' מלשון האם של האונות. כשהריאה מתמלאת באוויר, האונות נצמדות זו לזו ורק חריץ נראה ביניהן.

יש אומרים שכל אימת שהסירכות נסרכות בין שני חלקים סמוכים זה לזה באופן שאינו נראה מבחוץ, כגון שני צידי אונות שצמודות זו לזו, או שבמקום הצר של בית החזה סרכות מדביקות את הריאה לדופן החזה, אין סירכות אלו מטריפות כלל, ואין צריך לבודקן (רשב"א, שו"ע לט, ד; יח).

מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אם הסירכא מחברת בין שתי אונות צמודות, בחצי הפנימי של החריץ שביניהן, היא נחשבת כסדרן ואינה יכולה להטריף. אבל אם היא בחצי החיצוני וכן כאשר היא נסרכת מהריאה לדופן החזה, גם בחלק הקדמי הצר, היא כבר עלולה ליצור הימתחות מסוימת של דופן הריאה בעת הנשימה של הבהמה, ולכן היא נחשבת 'שלא כסדרן' ומטריפה (מהר"י וויל ורמ"א לט, ד; יח)^[7].

המחלוקת השנייה נוגעת לסירכות 'שלא כסדרן', שהן הטרפות, והיא נוגעת לשתי סוגיות: א) האם ניתן לקלוף את הסירכא ולבדוק אם יש תחתיה נקב, ועל פי בדיקה זו להכשיר את הסירכא. ב) האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש נחשבות סירכות מטריפות.

נתחיל בסוגיה הראשונה. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה. וגם אם יסירו אותה וימצאו שאין תחתיה נקב, היא טריפה, מפני שגם אם עכשיו נסתמה, סופה להיפתח (רבנו גרשום, רי"ף, רש"י ותוס' לחולין מח, א).

מנגד, יש אומרים שגם כאשר הסירכא 'שלא כסדרן' אין זה אומר שהיא טריפה אלא שחובה לבודקה, ואם ימצא תחתיה נקב היא טריפה. כדי לבדוק את הסירכא אפשר לקלפה בסכין או לחותכה לרצועות ולקולפן בעדינות ביד, שכן הסירכא דומה לניילון וניתן לפרקה לחוטים דקים ולמותחם עד שהם נקלפים מעל פני הריאה. לאחר שפני הריאה נותרו חלקים, מנפחים אותה באוויר ומכניסים אותה למים, אם מבצבצות ממנה בועות אוויר, הרי שיש בה נקב והבהמה טריפה. ואם אין בצבוץ, אין בה נקב והבהמה כשרה, מפני שרק סירכא שיש תחתיה נקב מטריפה (מהרי"ץ עפ"י רמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ט, ערוה"ש קי-קיא).^[8]

הסוגיה השנייה, האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש מטריפות. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה, ואפילו אם היא דקה שבדקות (רשב"א ורשב"ץ), וכן נפסק בשולחן ערוך (לט, י): "כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל".

מנגד, יש אומרים, שסירכא שניתן להסיר על ידי משמוש אינה נחשבת סירכא אלא ריר. לשם כך ממעכים ומוללים וממשמשים בסירכא. אם היא מתקלפת מהריאה, סימן שהיא ריר שאינו מטריף. שכן "סירכא, אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת" (רא"ש). וכפי שכתב מהר"י וייל: "כל הסירכות שהם טריפה, היינו שהם קשים, אבל אם הם נימוחים במשמוש היד אז הם נקראים רירים וכשרה". אמנם למעשה, גם המקילים להסיר את הסירכות במיעוך ומשמוש, נוהגים לבדוק לאחר מכן את הריאה בניפוח במים כדי לראות אם תבצבץ (ב"ח, ש"ך לט, טו)^[9].

בכל סביבות ארץ ישראל, כולל סוריה, עירק ומצרים, נהגו להחמיר שלא למעך ולקלף סירכות, אלא הטריפו כל בהמה שהיתה בה סירכא 'שלא כסדרן'. מנגד, בתימן, פרס, מרוקו ועמם קהילות רבות מתוניס ולוב, וכן רבים בכל קהילות אשכנז, נהגו להקל לקלף ולכל הפחות למעך ולמשמש בסירכות.

כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. שהואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, ההוראה הרווחת היתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטרפות לגוי, הטרפת הבהמה היתה עלולה להמיט אסון וחורבן על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או מספר חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזו, סמכו על דעת המקילים.

במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכל כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).

גם בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ. בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברה העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו בודקים את הסירכות בבצבוץ (בית יוסף יו"ד לט, כב).

בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר ששליטי ספרד הנוצרים גרשו את היהודים (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, בה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האיסלאם, התעורר הוויכוח במלא חריפותו. הוותיקים בקשו להחמיר כמנהגם, אולם המגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל, שבודקים את הסירכות. וכן פשט המנהג ברוב קהילות צפון אפריקה, זולת אלג'יר וג'רבה שבהן נהגו להחמיר.

כיוצא בזה באשכנז, בימי האחרונים כבר ניתן היה למכור את הטריפות לגויים, והיו רבנים שיצאו בחריפות כנגד המקילים במיעוך ובמשמוש (של"ה, גר"א). והיו שנטו להחמיר אבל לא רצו לפסול את מנהג המקילים (רמ"א, כרתי ופלתי, לבושי שרד). מנגד היו שסברו שהעיקר להלכה כדעת המקילים (יש"ש, ש"ך לט, לג, שמלה חדשה לו). ורבים אף הוסיפו והתירו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ כמנהג תימן ומרוקו (חת"ס, בית דוד, ערוה"ש לט, קי).

כלומר, בימי האחרונים, גם שלא בשעת הדחק, נהגו בארצות רבות כדעת המקילים, מפני שסברו שכך העיקר להלכה. שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת, שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80% מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50%, וברור שאם לא ישחטום, ימשיכו לחיות שנים רבות. וכבר למדנו (הלכה ג, 4) שלדעת רבים, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים. והמחמירים משיבים, שאין להכריע על סמך המציאות את ההלכה, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף, מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו.

כך נמשך הוויכוח עד ימינו. אולם מנהג ישראל תורה הוא, ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המקילים – 'כשר', שכן כך העיקר על פי כללי ההלכה. ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המחמירים – 'חלק' או 'גלאט'^[10].

נמצא אם כן, שישנן שלוש רמות כשרות בבשר בהמות וחיות. א) 'כשר' לפי מנהג אשכנז, תימן ומרוקו – מקילים לקלף את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתיהן נקב, הבהמה טריפה.

ב) חלק 'בית יוסף' כשיטת רבי יוסף קארו – מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה, הסירכות אינן מטריפות. ג) 'גלאט' (שפירושו חלק ביידיש) למנהג אשכנז כפסקי הרמ"א – מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, ואף מחמירים להטריף סירכות שלפי 'בית יוסף' הן כשרות כי הן נחשבות 'כסדרן' (לעיל ו). אולם מנגד, אם הסירכא קלושה וניתקת בקלות רבה, גם אם היא 'שלא כסדרן', מסירים אותה, ואילו ל'בית יוסף' רק במקרים מיוחדים מקילים בזה, אבל ככלל אין מסירים סירכות קלושות (לעיל הערה 9).

בפועל נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) 'כשר' לפי שיטת המקילים, וכפי שנהגו רבים באשכנז, וכפי שנהגו בתימן, בפרס, במרוקו וברוב קהילות צפון אפריקה. ב) 'חלק' (או 'גלאט' ביידיש), ובה צריך להקפיד על חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שלעיתים רחוקות יהיו שם בהמות שלפי מנהג המחמירים באשכנז יחשבו טריפות. ואם יקפידו רק על 'חלק' לפי הרמ"א, יצא שיהיו שם בהמות שכשרות רק בשעת הדחק ל'בית יוסף'. אמנם יש בד"צים שנוהגים 'חלק' לפי שיטת הרמ"א בלבד, ויש שנוהגים 'חלק' לפי 'בית יוסף' בלבד, ובשעת הצורך, גם המקפיד לאכול 'חלק' כאחת השיטות, רשאי לסמוך על השיטה השנייה, מחמת ספק ספיקא.

להלכה ולמעשה, רשאי אדם לנהוג כדעת המקילים, מפני שדעתם נשענת על סברות חזקות, לכן בשר זה נקרא 'כשר'. ולכתחילה טוב להדר ולהקפיד לאכול 'חלק', מפני שהידור זה הוא החשוב ביותר בהלכות כשרות, והרגיל להחמיר בו בדרך כלל ניצל מספקות רבים, שכן בכל מערכות הכשרות הקפדה על 'חלק' פירושה השגחה רצינית בכל התחומים. במיוחד ראוי למי שבני עדתו או הוריו נהגו להחמיר לאכול 'חלק' שימשיך במנהגם^[11].

נחלקו הפוסקים בדין בהמה שהקשתה להמליט עד שהסתכנה, ובניתוח קיסרי פתחו את רחמה והוציאו את וולדה. ההלכה היא שבהמה שניטל רחמה – כשרה (שו"ע יו"ד מה, א). אולם לגבי מצב שרחמה נחתך וניקב יש מחמירים (ב"ח), ויש סוברים שלכתחילה יש להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל (רמ"א), ויש מקילים לכתחילה (פר"ח וגר"א). ויש אומרים שגם המחמירים בנקב ברחם, יקלו אם הוא נעשה במסגרת ניתוח על ידי וטרינר (הגהות או"ה הארוך נה, ז, ב). להלכה, נראה שבהמות אלה כשרות לכתחילה, מפני שבפועל הן ממשיכות לחיות י"ב חודש ומתעברות וממליטות, ולדעת רבים ניתן על פי זה להכשיר את כלל הבהמות שעוברות ניתוח קיסרי. בנוסף לכך, יש אומרים שכל בהמה שנותחה על ידי וטרינר וסופה להחלים, גם אם החתך היה במקום מטריף, אינה נאסרת (לעיל הלכה ג).

עוד שאלה התעוררה לגבי בהמה שאכלה עשבים שגרמו להצטברות גזים בכרסה עד שאם לא תצליח להשתחרר מהם, כרסה תיבקע והיא תמות. מקובל בעולם לדקור את כרסה באזור הצלעות כדי לשחרר את הגזים, ולאחר מכן הבהמה ממשיכה לחיות ולהתעבר ולהמליט. הבעיה שישנה מחלוקת אם נקב בכרס מטריף, ודעת רוב הפוסקים להחמיר. למעשה, גם בשאלה זו הלכה כדעת המקילים, שכן בכל מצב של ספק טריפה, אם הבהמה המשיכה לחיות י"ב חודש או התעברה – אינה טריפה. ואם התברר שכך המצב בכל הבהמות, יש להכריע הלכה כדעת המקילים (לעיל הלכה ג). אמנם בפועל, מתוך חשש לדעת המחמירים, נמצאו שיטות לשחרור הגזים המסוכנים בלא ניקוב הכרס, על ידי החדרת צינור לוושט. וכך נוהגים כיום בכל הבהמות שמגדלים עבור ישראל^[12].

כאשר מגדלים בהמות ליד מגורי בני אדם, הן בולעות מכל הבא לפיהן, ובכלל זה הן עלולות לבלוע מסמרים שמגיעים לבית הכוסות (אחד מחלקי הקיבה). ואזי אם המסמר נקב את דופן בית הכוסות נקב מפולש – הבהמה טריפה (שו"ע מח, א; ו-ז), ונכון שבודקי הריאות ישימו לב גם לכך.

בעת העברת העופות מהלול למשחטה, צריך להכניס את העופות לכלוב, להעמיס אותו על משאית, ולפרוק את הכלוב במשחטה, ולבצע את כל הפעולות הללו בנחת. מפני שאם הבהמה או העוף ייפלו מגובה של עשרה טפחים (כ-76 ס"מ), או יוטחו בהפתעה מגובה נמוך יותר, יש חשש שאחד מאיבריהם ייפגע והם ייעשו טריפה. אם הנפוּלה הלכה מעצמה הליכה יפה – סימן שהיא כשרה. ואם לא הלכה אבל עמדה או שהתה עשרים וארבע שעות ולא מתה, יש לבדוק את כל איבריה אחר השחיטה. ואם נשחטה לפני שעמדה או לפני ששהתה עשרים וארבע שעות, היא טריפה, ולא תועיל לה בדיקה, כי חוששים שמא יש בה פגם שמטריף אותה ולא ימצאו אותו בבדיקה (שו"ע נח, א-ו).

בפועל, מלאכת העמסת העופות קשה, מפני שהעופות עלולים להשתולל ולשרוט את הפועלים. וישנם פועלים שמאבדים את סבלנותם ופורקים את זעמם על העופות באלימות, דורכים עליהם ומטיחים אותם לכלוב, ואזי אותם עופות צריכים בדיקה. גם בעת פריקת הכלובים, קורה שהכלוב נופל, ואזי כל העופות שבו צריכים בדיקה.

ככל שההשגחה טובה יותר, כך מקפידים יותר על הפועלים שינהגו במתינות, ויזהרו בעת העמסת הכלובים ופריקתם שהכלוב לא ייפול. בשנת תשע"ב תיקן משרד החקלאות תקנות, כיצד לאסוף את העופות ולהובילם, באופן שממעט את צערם ומבטל את חשש ההטרפה. נמצא שכיום ההשגחה הטובה צריכה לפקח על יישום התקנות.

ההוראה העקרונית בבדיקת הסכינים היתה, שלפני כל שחיטה ואחריה יבדוק השוחט את הסכין בריכוז רב ובכוונת הלב, משלושת צדדיה, הלוך וחזור, הן על ידי הציפורן והן על ידי בשר האצבע. ואם נמצא לאחר השחיטה פגם בסכין, חוששים שמא עור הבהמה או העוף פגם את הסכין, והשחיטה נפסלה (לעיל יח, ו). אמנם בעופות לא משתלם לבדוק את הסכין לאחר כל שחיטה, שכן מחיר זמן הבדיקה יקר ממחירם של עופות רבים, ועדיף שאם יימצא פגם בסכין יטריפו את כל העופות שנשחטו על ידי אותה סכין מעת בדיקתה הקודמת. לכן קבעו שבודקים את הסכין כל כחצי שעה. וככל שההשגחה קפדנית יותר כך מקפידים לקצר את הזמן שבין הבדיקות, ודואגים לשמור בנפרד את העופות שכל שוחט שחט, כדי שאם הסכין תימצא פגומה יידעו לזרוק את העופות שנטרפו על ידו.

אולם למעשה, כל זמן שהשוחט אמין וירא שמיים, אין כל כך צורך לדקדק בזה, מפני שהסכינים שלנו כיום עשויות ממתכת חזקה, ואין כמעט סיכוי שייפסלו בשחיטה. שכן הפגימה שפוסלת היא 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו"ע יח, ב), והסיכוי שבמשך השחיטות ייגרם לסכין פגם כזה – אפסי. ומה שהרחיבו חכמים בהלכות בדיקת הסכינים, מפני שמעיקר הדין, בשעת הצורך, מותר לשחוט בסכינים של אבן או עץ, והיה צריך לדקדק שלא יהיה בהן פגם. ואף סכיני המתכת בעבר לא היו חדות כל כך, עובדה שהורו חכמים לבדוק אותן הן בציפורן והן בבשר האצבע, ובדורות האחרונים בודקים אותן בציפורן בלבד, מפני שבדיקתן על הבשר גורמת לחתכים באצבע (לעיל יח, ו).

עניין נוסף שמתלבטים בו הוא קצב השחיטה. מצד אחד, ככל ששוחטים יותר מהר, מפחיתים בעלות העוף. מאידך, ככל שהשחיטה מהירה יותר, גובר החשש שבמקום לשחוט בהולכה בלא שום לחץ, השוחט ילחץ את הסכין לצוואר ויטריף את העוף ב'דריסה' (שו"ע כד, א-ו; לעיל יח, ב). כמו כן לאחר השחיטה צריך השוחט לראות ששחט כהלכה (שו"ע כה, א; לעיל יח, ב, 1), וככל שהוא ממהר יותר, כך קשה לו יותר לראות ששחט כהלכה.

בשחיטות הרגילות כיום שוחטים כ-15-20 עופות בדקה, המהדרים שוחטים עד 12 בדקה, והמהדרים יותר שוחטים עד 10 עופות בדקה. בנוסף לכך מקפידים שהשוחטים ישחטו ברציפות חצי שעה וינוחו חצי שעה, ובהשגחות המחמירות מקפידים שהשוחטים יעבדו לכל היותר שש שעות ביממה, כדי שיוכלו לנוח מעבודתם ולהיות מרוכזים בעת שהם שוחטים. אמנם גם בהשגחות הרגילות, כל זמן שהשוחט נאמן, למרות שהוא שוחט במהירות רבה, אין חשש שילחץ את הסכין או לא יחתוך את הסימנים, כיוון שבסכינים החדות והחזקות שיש כיום, פעולת השחיטה נעשית בקלות רבה בלא שום צורך ללחוץ.

לפיכך, יש לסמוך על השגחה של כל רבנות מוסמכת, ורק במקרים נדירים מאוד, כשמתברר שגוף כשרות מסוים נוהג שלא כהלכה, מפרסמים ברבים שאין לסמוך עליו יותר.

צומת הגידים הוא צַמַּת (קבוצת) גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל. ברגל העוף צמה זו כוללת ששה עשר גידים, שעל ידם העוף מכוון את תנועת רגלו ואצבעותיו. אם אחד מהגידים הללו נקרע – העוף טרף (שו"ע יו"ד נו, ח). אולם מימי חכמים ועד ימינו לא התעורר צורך לבודקם, אלא התייחסו אליהם כמו לכלל שבעים ושתיים הטרפות שבעוף, שהולכים בהן אחר הרוב המוחלט שהוא כשר. ורק אם התעוררה 'ריעותא', היינו בעיה מסוימת במראה של מקום מסוים, היה צריך לבודקו. אולם בדור האחרון החלו להתגלות יותר מקרים של קריעת גידים מצומת הגידים. הסיבה לכך, מחלה מדבקת שיוצרת דלקות בגידים, וכאשר מגדלים את העופות בצפיפות, המחלה עלולה להתפשט ולהדביק עופות רבים. בפועל, גם כיום שבעיה זו נעשתה שכיחה יותר, רק לאחוז אחד מכלל העופות יש גיד קרוע, ורוב הלהקות נקיות לגמרי מבעיה זו, ולעיתים רחוקות ישנן להקות שאחוז הבעיות בהן מגיע לעשרות אחוזים.

יש אומרים שהואיל והאחוז הכולל של הבעיות הוא 'מיעוט שאינו מצוי', ופגם זה קשה לזיהוי, אין צורך לבדוק את צומת הגידים כלל (מנח"י ח, סה). מנגד, יש אומרים שהואיל ולעיתים ישנן להקות שב'מיעוט המצוי' בהם יש פגיעה בצומת הגידים, יש לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ד, פא). למעשה נראה, שהואיל ויש לעיתים להקות עם בעיות, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית, נכון לבדוק כל להקה באופן מדגמי, ואם ימצאו בה עופות עם גידים קרועים, יבדקו את כל העופות שבלהקה, ואם לא ימצאו – לא יצטרכו לבדוק את העופות שבה. והמחמירים בודקים בכל אופן את כל העופות.

עוד שאלה התעוררה, כיצד לבדוק את צומת הגידים. יש טורחים לחתוך את רגלי כל העופות, ומותחים את הגידים כדי לראות שהם שלמים. מנגד רבנים ומומחים טוענים שבדיקה זו אינה יעילה, כי במידה וישנו גיד שנקרע, החיתוך מפריע לראותו. ויש שאף סוברים, שהואיל ורק בודדים בקיאים בבדיקת צומת הגידים מבפנים, מוטב שלא לפתוח את הרגל לשם בדיקתה, אלא יש להביט על המקום מבחוץ, ואם על ידי מראה ומישוש נראה שהתעבה, מסתבר שקיבל דלקת ויש בו גידים קרועים. בפועל, בשתי השיטות פוסלים אותו אחוז של עופות, אלא שלדעת הבודקים מבחוץ, ההכרעות של חותכי השוק פחות מדויקות^[14].

לעיתים הקונה עוף עם הכשר מוצא באחת מעצמותיו שבר שאולי הוא מהשברים שמטריפים את העוף. אולם כיוון שרבים מהשברים נגרמים לאחר השחיטה ממריטת הנוצות או מנפילה של העוף, אין בשברים אלו בעיה. אבל לעיתים נדירות מאוד, מוצאים שהמקום שסביבות השבר נראה שחור מאוד או אדום מאוד מחמת דם רב שנצרר שם, ואזי יש חשש שהשבר נוצר בעוד העוף חי ואולי הוא מטריף את העוף. ולכן בלא שאלת חכם שמצוי בדינים אלו אין להכשיר עוף כזה.

הקונה עוף שנמלח והוכשר ומצא בו צרירות דם, כלומר מקום בבשר שצרור בו ממש דם, צריך לחותכו ולזורקו (להלן כב, ד). ואם יש ספק אם יש שם ממש צרירות דם או רק צבע אדום שנותר אחר המליחה, אין צריך לחותכו.

היתה שם צרירות דם ודאית, וטעה ולא חתכה ובישל את העוף – העוף כשר. וזאת משום שאין וודאות שהצרירות נוצרה לפני הכשרת הבשר ויש בה איסור, או לאחריו ואין בה איסור. וכיוון שדם מבושל אסור מדברי חכמים (להלן כב, ב, 4), במצב של ספק יש להקל.

החלבים הם חלק מהשומנים שבבשר הבהמה, וכאשר מקריבים בהמה לה', מצווה להקטיר את חלביה ולהזות את דמה על המזבח. כהמשך לכך אסרה התורה לאכול חֵלֶב ודם, שהואיל והחֵלֶב ראוי להיות מוקטר לה', ואת הדם מזים על המזבח, אסור לישראל לאוכלם. שנאמר (ויקרא ג, יד-יז): "וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים… וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (איסור דם יבואר בפרק הבא).

איסור חֵלֶב חל על שלושת מיני הבהמה: שור, כבש ועז, שהם הראויים לקרבן, שנאמר (ויקרא ז, כג): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ". אבל אין איסור חֵלֶב בשומנים של שבעת מיני החיה הטהורה, שאין מקריבים קרבן ממיני חיה. וכן אין איסור חֵלֶב במיני עופות טהורים, ואף שיש מיני עופות שכשרים לקרבן, אין לשומניהם ייחוד, שכן עולת העוף קרבה כולה על המזבח, ובחטאת העוף – כל בשרה נאכל לכהנים (חולין קיז, א). האיסור הוא לאכול חֵלֶב, אבל מותר ליהנות ממנו ולעשות בו מלאכה ומסחר (להלן לז, י).

חומרה יתירה יש באיסורי חֵלֶב ודם, שעונשם של שאר מאכלים אסורים, כגון חיות טמאות ושרצים – מלקות, ואילו עונשו של האוכל חֵלֶב ודם – כרת, מפני שהם ראויים לעלות על המזבח כקרבן לה', והאוכלם מבזה את הקודשים וכורת נפשו ממקור חייו. שנאמר (ויקרא ז, כה-כז): "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ… כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".^[1]

החלבים דומים בצורתם ומרקמם לשומני הבהמה, אלא שהחלבים הם חתיכות שומן מגובשות וגדולות יחסית שנמצאות בשלושה מקומות בבהמה, וקל יחסית להסירן כמקשה אחת (שו"ע סד, ד), וכאשר מקריבים קרבן נצטווינו להקטירם על גבי המזבח. ואילו השומנים בלועים יותר בבשר וקשה להסירם כמקשה אחת, וכאשר מקריבים קרבן שלמים, הם נאכלים יחד עם בשר הקרבן. כיוון שהחלבים והשומנים דומים, לאחר שחתכום והפרידום מבשר הבהמה, קשה להבדיל ביניהם, ולכן אכילת חתיכה שהיא ספק שומן ספק חֵלֶב היא הדוגמא השכיחה לאכילת ספק איסור, שצריך להקריב 'אשם-תלוי' לכפרתו (משנה כריתות ד, א).

משמעות המילה חֵלֶב – מובחר, משובח ושמן. וכמו שאמר פרעה ליוסף בעת שביקש שיביא את יעקב אביו ואת אחיו למצרים: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יח). וכמו שנאמר על הבל שהביא קרבן ממבחר צאנו: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם ד, ד). וכן במתן תרומה לכהן, נצטווינו להפריש את החלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, ל): "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ".

נמצא אם כן שחֵלֶב הבהמה הוא החלק השמן והטוב שבבהמה, שכן השומן הוא החלק הרך והעשיר ביותר בקלוריות, והחלבים הם חתיכות השומן הנאות, ולכן אותן נצטווינו להקריב על גבי המזבח. שלושה מיני חלבים הם: א) החֵלֶב שעל הקרב – על קיבות העיכול שנקראות קרביים. ב) החֵלֶב שעל הכליות. ג) החֵלֶב שעל הכסלים – על צדדי המותניים, סמוך לחֵלֶב שעל הכליות. שנאמר (ויקרא ג, ג-ה): "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים…".^[2]

שתי הגדרות נאמרו לגבי חֵלֶב, האחד, "תותב קרום ונקלף", היינו שהוא פרושׂ כבגד, ויש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו (חולין מט, ב). השני, שכל שהבשר חופה אותו עד שהוא נראה בלוע בבשר, הרי הוא שומן ומותר (שם צג, א).

הוסיפו חכמים ואסרו גם שומנים שדבוקים ונמשכים מחלבים אלו, למרות שהם בלועים בבשר, מפני שהם יונקים מהחֵלֶב. וכן אסרו חוטים וקרומים שנמשכים מהחלבים האסורים מהתורה, מפני שהם יונקים מהם. וכפי שאמרו חכמים (שם), שישנם חמישה מקומות שיש בהם חוטים וקרומים שצריך להוציאם, שלושה מהם משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות. בקהילות שונות נהגו להחמיר בשומנים נוספים, מפני קרבתם או דמיונם לחלבים האסורים.

בנוסף לכך, בעקבות חורבן הקהילות והגלויות, התעוררו ספקות לגבי שומנים נוספים בגוף הבהמה, ובכל ספק הנוגע לאיסור תורה צריך להחמיר. ובספקות הנוגעים לאיסורים מדברי חכמים או מחמת המנהג, מעיקר הדין היה אפשר להתיר, אולם בפועל מחמת חומרת איסור חֵלֶב והקושי להבדיל בין חֵלֶב לשומן, נהגו בדרך כלל להחמיר (להלן הלכות ח-ט).^[3]

לאחר הפרדת החֵלֶב משאר חלקי הבשר והשומן, צריך להניחו במקום שלא יהיה חשש שיתערב בבשרים ובשומנים הכשרים. כיום שאין נוהגים להשתמש בחֵלֶב לנרות וכיוצא בזה, נוהגים לזורקו למקום שבו מניחים את הטריפות.

מצווה מהתורה שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית של בהמה וחיה, שנאמר (בראשית לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". גיד הַנָּשֶׁה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, והתורה אסרה לאכול את החלק שעל כַּף הַיָּרֵךְ, היינו על הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדירה, היינו צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. כף זו קיימת בכל מיני בהמה וחיה, ואילו לעופות, אף שיש בשר על הירך, הוא אינו עגול ככף אלא שטוח. לפיכך גיד הנשה אסור בבהמות וחיות ומותר בעופות.

בשור גדול אורכו של החלק האסור מהתורה לכל היותר שמונה ס"מ, ובכבש גדול – כארבעה ס"מ (רמ"א ק, א; ט"ז ג). חלק זה של הגיד קל להוצאה, מפני שלאחר פירוק בשר כף הירך, הוא בולט מהבשר.

הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוֹק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הַנָּשֶׁה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך. וישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. ישנו עוד גיד שנקרא חיצון, ואף אותו אסרו חכמים. שורשו בחוט השדרה, כשתי חוליות לפני תחילת גיד הנשה, ומשם הוא נמשך אל הצד החיצון של בשר הירך וחודר לתוכו (שו"ע סה, ח). גיד זה שני בחשיבותו בהעברת העצבים לרגל.

הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.

למרות שטעמו של גיד הנשה קלוש מאוד, כיוון שאסרה אותו התורה, האוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו – עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. לקנוקנות ולשומן שסביב הגיד, שאסורים מדברי חכמים ועל פי המנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל, התבשיל אסור באכילה. גִּיד הַנָּשֶׁה אסור באכילה ומותר בהנאה (שו"ע סה, ט-י).^[4]

יסוד טעם איסור גיד הנשה מבואר בתורה (בראשית לב, כג-לג). לאחר שיעקב אבינו ניצל מחותנו, לבן הארמי, שביקש להורגו, והחל להתכונן למפגש עם עשיו אחיו שאף הוא ביקש להורגו. "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ". אמרו חכמים (חולין צא, א) שחזר ועבר את הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם, מפני שהצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה". כלומר, בכך שאיננו אוכלים את גיד הנשה שבו נפצע יעקב אבינו אנו זוכרים את מורשתו, שבמסירות ובגבורה הקים את משפחת ישראל והשיבה לארץ.

אף שטעם המצווה קשור למעשה שהיה עם יעקב אבינו, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה בעת שניתנה התורה לישראל על ידי משה רבנו בסיני, ובתורה צורפה המצווה לסיפור המעשה, כדי ללמדנו את טעמה (חולין ק, ב). אמנם כפי הנראה, גם לפני מתן תורה נהגו בני משפחת יעקב שלא לאכול את גיד הנשה, אלא שמנהגם התבסס על תחושה פנימית ולא על מצווה מחייבת (עי' רמב"ם פהמ"ש חולין ז, ו; מלכים ט, א, כס"מ שם).

אמרו חכמים (חולין צא, א; בר"ר עז, ג) שאותו מלאך שנאבק ביעקב היה שרו של עשיו, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד, מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי טבעו, ואילו יעקב אבינו מבקש לתקנו על ידי אמונה, ערכים ותורה. וכשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור על יעקב מפני חוזק אמונתו, הכהו במקום תורפתו, בגיד הַנָּשֶׁה, ואע"פ כן יעקב התחזק נגדו ולא שחררו עד אשר הודה לו וברכו.

דרך גיד הַנָּשֶׁה עוברים העצבים המרכזיים שברגל, ומבחינה רוחנית הוא המחבר את הראש והלב שמבטאים את המחשבות והרגשות – אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הַנָּשֶׁה ביטאה את טענתו של עשיו: אמנם הדיבורים על אמונה וערכים – גבוהים ויפים, אבל בפועל אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש, כי בעולם הזה החטאים תמיד גוברים על הערכים והאידיאלים. לא זו בלבד, אלא שבניסיון להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש יש משום חילול הקודש, כי הקודש נועד לשמיים, ולכן הצדיקים שמנסים ללכת בדרכי ה' בעולם הזה נופלים בחטאים. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה, הרעיונות הטובים נחלשים ונשכחים, ואף משתנים לרעה, שכן גיד הנשה עובר סמוך למקום התאווה.

אמרו חכמים (חולין צא, א), שסיבת חזרתו של יעקב אבינו בחשכת הלילה אל מעבר לנהר היתה כדי להביא פכים קטנים שנשכחו, ואז המלאך תקף אותו. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם לא רצה יעקב אבינו לוותר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. כי חולשתם אינה מפני רוע לבבם, אלא מפני שתפקידם קשה מאוד, לגלות את הקדושה בתוככי המציאות המעשית והחומרנית, ולעיתים עד שהם מצליחים לתקן את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם מתגברות עליהם ומחטיאות אותם. המקום המכוון ביותר לפגיעה בנפשות אלו בגוף יעקב אביהם של ישראל הוא גיד הנשה, שקרוב למקום התאווה, והפגיעה בו יוצרת ניתוק בין המחשבות והרגשות העליונים לעולם המעשה על כל תאוותיו. זהו שאמרו חכמים, שבהכאה שהיכה מלאכו של עשיו את יעקב אבינו, היכה באנשי המעשה שמחזיקים את אנשי התורה, שיחלשו וישכחו את השותפות שלהם בקיום התורה ולא יחזיקו תלמידי חכמים (זוהר ח"א קעא, א).

רמז נוסף יש בגיד הנשה, שלמרות חשיבותו העצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם, וכדוגמת האנשים שעוסקים בעולם המעשה, שפעמים רבות בתחילת רצונם ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אינם זוכים להרגשה טובה, כי העולם הזה על כל תאוותיו מסתיר את האור שבתורה ומפריע לגילוי העונג והשמחה שבמצוות. כאותה ערבה שבארבעת המינים שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). וכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצווה, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש וגבר על המלאך, וכפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו, וערכי הקודש יתגלו בעולם המעשה, וכל התאוות יתוקנו ויתהפכו לטוב, ואף הערבה וכל עצי הסרק שבארץ ישראל יתנו פירות (כתובות קיב, ב). אלא שכדי שלא ניגרר אחר החולשות והחטאים, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה, שייעודו מקודש – חיבור הערכים העליונים לעולם המעשה, ואכילתו מבטאת את שכחת הרעיון ונפילתו.

אמרו חכמים (בר"ר עז, ג), שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו (מיעקב אבינו)". מפני שבלא אנשי המעשה המחוברים אליהם בשלימות, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. בעקבות זאת גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. ואע"פ כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, וכשהחל האור להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו צודק, ונאלץ להודות לו ולברכו. ומעשה אבות סימן לבנים, שיעמדו בגבורה כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יבקשו לברכם ומלכות הרשעה כעשן תכלה. ואז הגיד שנשה וזז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה.^[5]

'ניקור הבשר' הוא מלאכת ניקוי בשר הבהמה מהחֵלֶב ומגיד הנשה. כדי ללמוד תחום הלכתי חשוב זה, שבו תלויה כשרות הבשר, צריך להכיר היטב את איבריה הפנימיים של הבהמה, לראות בפועל מהם החלבים האסורים ומהו גיד הנשה והסתעפויותיו ושומנו האסורים, וללמוד ממנקר מנוסה כיצד חותכים את איברי הבהמה ובשרה כדי להוציא את החלקים האסורים. וכפי שכתב הרמ"א לעניין ניקור חלבים וגיד הנשה (סד, ז; סה, ח): "ואין ללמוד סדר הניקור, (אלא) רק במראית עין מן המומחה הבקיא בניקורו".

כיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעה מאוד בטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת מסורתן נפגעה, התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק, נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר. כך מצינו שכבר בראשית תקופת הראשונים, מפני הספקות נטו להחמיר מעבר לחובת ההלכה, וכדברי רבי יעקב בן הרא"ש (חי לפני כ-700 שנה), שהעתיק בספרו 'ארבעה טורים' (יו"ד סה), את סדר הלכות הניקור שכתב רבי יצחק בעל העיטור (לפני כ-850 שנה), ובסוף דבריו העיר: "זה החכם החמיר, והמחמיר תבא עליו ברכה". וביאר רבי יוסף קארו בפירושו 'בית יוסף': "מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא, ואין להם יסוד ושורש כמו שביארתי כל אחד במקומו…"

ועדיין היו כל ישראל שוחטים ויודעים להוציא את החלבים וגיד הנשה וחוטי הדם, ופעמים רבות נשים היו אחראיות על ניקור הבשר והכשרתו מדם. וכפי שכתב רבנו ירוחם (תוא"ו טו, ה, יד, לפני כ-700), שמוסכם על כל הפוסקים שנשים נאמנות על ניקור הבשר כמו שנאמנות על השחיטה. ויש ראשונים ומהם ר' אברהם בן נתן (חי לפני כ-800 שנה), שאף ביקרו בספריהם את מנהג הנשים שנוטות להחמיר יתר על המידה ומסירות שומנים מותרים מחשש חֵלֶב. מנגד, בספר האגור (נתחבר לפני כ-600 שנה), כתב על שומן מסוים באזור המותניים שצריך להסירו, אולם רבים אינם מקפידים להסירו "זולת קצת נשים כשרות שמנקרות גם החֵלֶב שתחת הקרום ההוא ויישר כחן" (ב"י סד, ז; סד, יב, ב).

ככל שארכה הגלות, קהילות נוספות נחרבו, ועד שהשתקמו והקימו קהילות חדשות, התעוררו במסורת הניקור ספקות נוספים, והוצרכו להחמיר יותר, וכבר נדרשה מומחיות רבה למלאכת הניקור. וכפי שכתב רבי שלמה לוריא (יש"ש חולין א, ב, לפני כ-450 שנה), שאמנם בימי הראשונים סמכו במלאכת הניקור על כל אדם כשר, אולם עתה אין סומכים, כי "בימי הקדמונים לא החמירו כל כך בניקורם כמו עתה, כי מדין התלמוד אין הניקור קשה כל כך, רק שהוסיפו עליו אחר כן, כמו שהחמיר בעל העיטור בסדר הניקור, ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בעניין חטיטת הקנוקנות וקליפת הבשר מהחֵלֶב וכמה ורידים מדם". והמשיך לבאר שאמנם רוב החומרות מדברי חכמים, ובהן אפשר לסמוך גם על מי שאינו מלומד, אולם בהלכות אלו הדינים מורכבים, והציבור אינו יודע מה אסור מדברי חכמים ומה מהתורה, מה משום חֵלֶב ומה משום גיד הנשה או קנוקנות ומה משום דם, ולכן אפשר לסמוך רק על מנקר שידוע "שהוא איש ירא אלוקים, ובקי במלאכת הניקור".^[6]

מפני הקושי שבמלאכת הניקור, בקהילות רבות בדורות האחרונים, העדיפו למכור לנוכרי את החלק האחורי של הבהמות, שבו נמצאים כמעט כל החלבים האסורים וגיד הנשה והסתעפויותיו. הראשון שהזכיר מנהג זה (לפני כ-500 שנה), היה הרדב"ז (א, קסב), שכתב שכך נהגו במצרים, "ומנהג יפה הוא שאין הכל בקיאים בניקור". וכן כתב השל"ה שראוי לנהוג, וכן נהגו בקהילות רבות באירופה. אמנם לא קבעו זאת כמנהג מחייב, ולכן כשלא נמצאו מספיק נוכרים שיקנו את בשר האחוריים, חזרו לנקר את החלק האחורי ולאכול את בשרו.

הוויתור על החלק האחורי הוא משמעותי, שכן כמחצית מבשר הבהמה נמצא בו, וגם יש בו בשר שנחשב מובחר במיוחד. אמנם ההפסד לא כל כך גדול, מפני שככל שמחמירים בניקור החלבים וגיד הנשה, איכותו של הבשר שסביבם נפגעת יותר, כי צריך לחותכו ליותר חתיכות, ושטחים גדולים יותר שלו נחשפים לאוויר, וצריך להשרותם במים לצורך הכשרת הבשר ומליחתו. והמים פוגמים מאוד באיכות הבשר ובמראהו. בנוסף לכך, גם הטורח שבניקורו רב מאוד. ניקור רגל אחורית אחת, בעיקר מגיד הנשה והסתעפויותיו אורך כשעה עד שעתיים, ואחר כך הבשר נשאר חתוך כל כך עד שהוא ראוי בעיקר לבשר טחון.

ויש שנוהגים למכור את רוב חלקי הבשר האחורי לנוכרים, ולנקר את חלקי הבשר המשובחים יותר (פילה וסינטה), שהניקור בהם קל יחסית ומשתלם.^[7]

בעקבות המפגש בירושלים של עולי אשכנז עם מסורות הספרדים מהמערב ובני עדות המזרח, לפני כמאה וחמישים שנה ייסדו רבני האשכנזים בירושלים את 'סדר הניקור הירושלמי' על פי כל חומרות יוצאי ספרד וארצות המזרח ואשכנז כאחד, כאשר מדרך הטבע רוב החומרות הגיעו מקהילות יוצאי אשכנז שעברו חורבנות ונדודים רבים יותר. וכיוון שמנהגי כל העדות נכללו בו, מירושלים יצאה הוראה, עד שבמשך הזמן מסורת 'הניקור הירושלמי' נעשתה מקובלת בכל הארץ והתפוצות. בניקור זה מאבדים ממשקל הבשר האחורי כ-13%-25%. ועדיין יש קהילות, כדוגמת עולי תימן ומרוקו, שבהן ממשיכים לנקר כמסורת אבותיהם בלא לחשוש לחומרות שאר העדות. בשיטות אלו מאבדים כ-5%-10% ממשקל הבשר האחורי, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, אולם בהכשר שמיועד לציבור הרחב נוהגים לחשוש לכל המסורות כפי 'הניקור הירושלמי'.^[8]

אמנם כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיה צורך להכריע בכל הספקות כדי להגדיר במדויק מהם החלבים וגיד הנשה, שכן בקרבנות שלמים, חטאת, אשם ופסח – מצווה להקריב את החלבים בלבד על המזבח, ואת שאר הבשר מצווה לאכול, ואין להחמיר בשומנים שמעיקר הדין מותרים. ושוב תצא תורה מירושלים, כאשר יכריעו בבית הדין הגדול בכל הספקות.

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קרבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר (דברים יב, כ-כג): "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר… וְזָבַחְתָּ (תשחט) מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר…" כלומר, לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, לא התירה לאכול את הדם.

ישנם שני סוגים של דם: 'דם הנפש' ושאר הדם. 'דם הנפש' הוא הדם המקלח בחזקה לאחר השחיטה שהנשמה יוצאת בו, שהאוכלו במזיד חייב כרת, ואילו האוכל משאר הדם חייב מלקות (כריתות כ, ב; שו"ע סז, א). ב'דם הנפש' בולטת יותר החיות של בעלי החיים, ולכן כאשר מקריבים קרבן – ממנו מזים על המזבח כדי לכפר על הנפש. נמצא שהאוכלו פוגע גם בכבוד שמיים, שהוא אוכל את הדם שהיה ראוי להזות על גבי המזבח. שנאמר בפרשה העוסקת בקרבנות (ויקרא יז, י-יא): "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

כיוון שהדם נועד לקיים את נפשם של בעלי החיים ולא לצורכי אכילת האדם, כתבו הראשונים שהאוכל דם עלול לסגל בנפשו מידות בהמיות ומידת האכזריות (רמב"ן, חינוך קמ"ח).^[1]

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף, שנאמר (ויקרא ז, כו) "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה", חיה בכלל בהמה (כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. כפי שלמדנו (לעיל יח, יא), אחד הטעמים למצוות השחיטה, למעט בצערם של המינים שאוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך, מותר לאכול חתיכת בשר חי. אמנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע סז, א-ב).^[2]

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, כיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, וכל שאין בתבשיל פי שישים כנגדה, כל התבשיל אסור (שו"ע סט, יא).^[3]

לפיכך, צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אמנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.^[4]

ארבעה דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו: א) מליחה,
ב) צלייה, ג) חליטה ברותחים, ד) חליטה בחומץ יין.

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה, על ידי המלח ששואב את הדם מהבשר. כמו כן הצלייה שואבת את הנוזלים והדם מהבשר ושורפת אותם. ואמנם גם לאחר השלמת המליחה או הצלייה עוד נותר בבשר נוזל אדום, אולם על פי ההלכה אין בו איסור והוא אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר). יתר על כן, גם אם נאמר שהמליחה או הצלייה לא הצליחו להוציא את כל הדם מתוך הבשר, כל זמן שקיימו את המליחה או הצלייה כדין, אין יותר איסור על המוהל האדום שנותר בבשר ומותר לבשלו, שכן לא יתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. בנוסף לכך, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, דם שנמלח או שהתבשל אסור מדברי חכמים בלבד, והם הורו שאחר מליחה או צלייה כדין, אין לחשוש יותר לדם שנותר בבשר, ואם הוא זב החוצה – מותר לאוכלו (ר"ן).^[5]

לעומת המליחה והצלייה ששואבים את הדם מהבשר, החליטה ברותחים או בחומץ לא נועדה להוציא את הדם מהבשר אלא להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. וכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר היטב. מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שהם יצליחו להצמית את הדם לבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מעטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש, שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, הרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.^[6]

לפני שנפרט את סדר המליחה על שלושת שלביו: הדחה, מליחה והדחה, יש להקדים שהמליחה מועילה להוציא את הדם הבלוע בבשר, אבל אינה מועילה לדם שכנוס וניכר בתוך צינורות הדם הגדולים, כגון אלו שבכתף ובלחי ובלשון, הואיל ודם זה נחשב ככנוס ועומד בכלי. לפיכך, צריך לחותכם לפני המליחה, כדי שהדם שכנוס בהם יוכל לצאת (שו"ע סה, א). המליחה גם אינה מועילה לצינורות הדם שבקרומי המוח ובביצי הזכר, שצריך להסירם או לפחות לחותכם, כדי שהדם שבהם יוכל לצאת במליחה (חולין צג, א).

בשר שנצרר בו דם מחמת מכה עד שהתאדם, צריך לחותכו לפני המליחה, כדי לעשות פתח לדם שיוכל לצאת דרכו. ואם לאחר המליחה הבשר עוד יישאר אדום, אין בזה איסור. כאשר מכשירים את הבשר בצליה, אין צורך לחתוך את הבשר, כי בכוח הצלייה לשאוב את הדם שנצרר בלא חתך (שו"ע סז, ד, כה"ח טז).

הורו הגאונים שהמליחה מועילה בתנאי שלא יעברו על הבשר שלוש יממות (72 שעות) מעת השחיטה. אבל אם עברו, יש לחשוש שהדם שבבשר התייבש עד שאין בכוח המליחה להוציאו. ורק על ידי צלייה ניתן להכשירו, כי מה שהצלייה לא תוציא – גם לא יצא לאחר מכן. אבל לכתחילה אין לבשל את הצלי הזה, שמא נותר בבשר דם שהצלייה לא הצליחה להוציא, והוא יצא בבישול. ובדיעבד, אם בישלוהו אחר צלייה – כשר. כדי שלא יגיעו למכשול ויכשירו במליחה בשר ששהה שלוש יממות, נכון להיזהר שלא להשהות בשר שלוש יממות (שו"ע ורמ"א סט, יב). כבד מותר להשהות, הואיל וממילא הכשרתו בצלייה בלבד (חמודי דניאל, פת"ש כו).

אם לפני שיעברו על הבשר שלוש יממות ישרו אותו במים, יעצרו את תהליך התייבשות הדם, ויהיה מותר להכשירו במליחה עוד שלוש יממות. בדיעבד, אם יסירו ממנו את חוטי הדם, אפשר להסתפק בשטיפת הבשר כדי להתיר את מליחתו למשך עוד שלוש יממות (שו"ע סט, יג; ט"ז לג).

יש אוסרים להשהות בשר שלוש יממות גם כאשר חלק מהזמן הוא קפוא, מחשש שמא גם בזמן ההקפאה הדם מתייבש ונדבק לבשר (ישכיל עבדי ח"א יו"ד ג; שבט הלוי ב, כה). אולם למעשה, כיוון שבמשך ההקפאה הדם אינו מתייבש אלא קופא, בשעת הצורך אפשר להקפיא את הבשר למשך חודשים ארוכים ואחר כך למולחו, הואיל ומשך זמן ההקפאה אינו מצטרף לחשבון שלוש היממות (ערוה"ש סט, עט; יד יהודה נט; יבי"א ח"ב יו"ד ד; ז, ד).

כל עוד הבשר קפוא, המליחה והצלייה אינן מועילות לו, מפני שאינן יכולות לשאוב את הדם שבו. כדי להפשירו מותר להשרותו במים חמים שאין היד סולדת בהם, אבל אסור להשרותו במים שהיד סולדת בהם, שמא יבשלו את הבשר ויבליעו בו את הדם עד שיאסר (ב"י סט, א).

שלושה שלבים להכשרה: הדחה, מליחה והדחה, וכפי שאמרו חכמים: אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן מדיחו במים, ומולחו במלח יפה יפה, ושוב מדיחו במים יפה יפה, כדי להסיר ממנו את המלח עם הדם שבו (חולין קיג, א).

כמה סיבות להדחה שלפני המליחה: ראשית, כדי לרכך את הבשר ובמיוחד את פניו, על מנת לאפשר לדם לזוב החוצה ביתר קלות (ר"ן והגהות שערי דורא). לכתחילה כדי שהריכוך יהיה עמוק, נוהגים להשרות את הבשר במים למשך חצי שעה. אמנם בשעת הדחק כשאין זמן לכך, אפשר להסתפק בשטיפה טובה (רמ"א סט, א). בנוסף לכך, אם לא ישטפו את הבשר מהדם שעליו, יש חשש שהמלח יספוג את הדם שעל פני הבשר ולא יישאר בו כוח לשאוב את הדם שבתוך הבשר (ראבי"ה וראב"ן).

סיבה נוספת, אולי דבוק לבשר ממשות דם, ואם לא יסירוהו בהדחה, יש חשש שבמקום שהמלח ישאב את הדם מתוך הבשר, יבליע את הדם שעל פני הבשר לתוכו בכוח שדומה לבישול, שכן למלח יש תכונה שהוא לעיתים מבשל כעין 'רותח' (להלן לה, ח), ואזי המליחה כבר לא תוכל להוציא את הדם מהבשר (סמ"ג וסמ"ק). אמנם בשעת הדחק אין אוסרים בשר שנמלח בלא שטיפה תחילה, אלא חוזרים לשוטפו ולמולחו (שו"ע ורמ"א סט, ב).^[7]

לפני המליחה יש להמתין עד שהמים יטפטפו מהבשר, שאם לא כן, המים ימיסו את המלח וייזלו מהבשר, ולא יהיה בכוח המלח שנותר על פני הבשר לשאוב את הדם מתוך הבשר. אבל אסור להמתין עד שהבשר יתייבש, מפני שאז המלח לא יידבק לבשר ולא יוכל לשאוב את הדם (רמ"א סט, א; ש"ך וט"ז).

מפזרים על הבשר מלח עד שלא יישאר בו מקום ניכר מבלי מלח, ומולחים את הבשר עד שיגיע למצב שמרוב מליחותו לא יהיה ראוי לאכילה, ויותר אין צריך להוסיף.

המלח צריך להיות בינוני, שאם יהיה דק כקמח, יש חשש שייספג בבשר ויאבד את כוח שאיבתו, ואם יהיה גס ביותר, יש חשש שייפול מהבשר (שו"ע סט, ג). המלח המומלץ נקרא 'מלח גס לבישול'. בדיעבד אפשר להשתמש גם במלח דק כקמח (רמ"א), וקל וחומר במלח הרגיל שלנו שאינו דק כקמח.

מולחים את הבשר מכל צדדיו, ובדיעבד, אם מלחו את הבשר מצד אחד בלבד ובישלו אותו – הבשר מותר. המליחה מכל צדדי הבשר אינה מועילה לאיברים הפנימיים שכל אחד מהם צריך מליחה בפני עצמו. ולכן בעוף, מוציאים את האיברים הפנימיים, ומולחים את העוף מבחוץ ומבפנים, ומולחים בנפרד את האיברים הפנימיים מכל צדדיהם.^[8]

הבשר הנמלח צריך להיות מונח על כלי מנוקב או על מגש שמונח בשיפוע, כדי שהדם שיצא מהבשר יטפטף למטה או יזרום במורד השיפוע, שאם יישאר צמוד לבשר יש חשש שיחזור להיבלע בו, וגם יש חשש שיחסום את דרך יציאת הדם שעוד נותר בבשר מלצאת (שו"ע סט, טז-יח).^[9]

לכתחילה יש להשהות את הבשר במלח למשך שעה, ובשעת הצורך אפשר להסתפק בשהייה של שמונה עשרה דקות. ואם הבשר עמד במלחו פחות משמונה עשרה דקות ובישלו אותו, כיוון שעוד נותר בו דם, הבשר נאסר באכילה (שו"ע סט, ו; רמ"א יא, ט"ז ל).

בין אם חתיכת הבשר קטנה כזית או עבה חצי מטר, משהים את הבשר במלחו למשך אותו זמן, שלא חילקו חכמים בשיעוריהם. שהמלח שואב את כל הדם שיכול לזרום ממנו בחופשיות, והנוזלים שלא יישאבו ממנו, למרות שצבעם אדום, מבחינת ההלכה אינם נחשבים דם.^[10]

אפשר למלוח חתיכות רבות של בשר ולהניחן בערימה זו על זו עד שהדם יצא מהם. ואפילו אם יש בהן חתיכות בשר שור שפולטות דם רב וחתיכות עוף שפולטות דם מועט, אין חוששים שהדם שיצא מבשר השור ייכנס לבשר העוף, מפני שהבשר פולט את דמו או את הציר שיוצא ממנו במשך שתים עשרה שעות מהמליחה, וכל אותו זמן אין הוא בולע דם שזב עליו. ואפילו אם יש בערימה חתיכה שיש בה בית קיבול ומתקבץ בה דם שזב מחתיכות אחרות, אין היא נאסרת, ואחר המליחה ידיחו אותה כמו את שאר החתיכות ובכך תוכשר. אלא שלכתחילה יש להניח חתיכת בשר שיש בה בית קיבול כלפי מטה, כדי שלא יתקבץ בה דם שיוצא במליחה (שו"ע ורמ"א ע, א; ה-ו).

לאחר סיום המליחה צריך להדיח את הבשר במים, ולמעשה הורו הפוסקים להדיח את הבשר במים שלוש פעמים, ובכל פעם במים חדשים שאין בהם שאריות דם. כאשר שוטפים את הבשר בזרם מים מהברז, אין צורך לעשות זאת בשלוש פעמים, אלא יש לשוטפו עד שלא יישאר עליו שמץ דם ומלח.^[11]

המלח שמלחו בו את הבשר, גם אם התייבש ולא ניכר שבלוע בו דם, אסור באכילה ואין למלוח בו בשר נוסף (רמ"א סט, ט).

בשר שנמלח כדין ואחר כך זב ממנו נוזל אדום, מבחינת ההלכה אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר), היינו מוהל אדום שיוצא מהבשר. וגם אם חתכו את הבשר, וזב ממקום החתך נוזל אדום, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין איסור בנוזל זה, משום שאחר המליחה כל הנוזל האדום שנותר בבשר כשר לאכילה (כמבואר בהערה 5).

אולם לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ו, י), המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם, ולכן לאחר ההדחה השנייה, יש לחלוט את הבשר שנמלח על ידי הכנסתו למים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא יצא יותר בבישול, ואזי הוא דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר – אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר – הבשר יאסר. אבל אם לאחר החליטה יצא מהבשר נוזל אדום, זהו המוהל שאין בו איסור.

למעשה המנהג הרווח שלא לחשוש לדעת הרמב"ם (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). ורק מעולי תימן ישנם שנוהגים להחמיר כדבריו. ויש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום, כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים. וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום, אין בו איסור (ערוה"ש סט, לו-מ), ואף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר, רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.^[12]

עצמות שיש בהן מֵחַ צריכות 'הדחה מליחה והדחה' כמו בשר, והמליחה שנעשית על העצם מועילה למֵחַ שבהן. ואם מלחו את הבשר עם העצמות, המליחה של הבשר מועילה גם לעצמות (רמ"א עא, ג, ש"ך יא).

לב: בתוך חדרי הלב כנוס דם, ולכן צריך לחתוך תחילה את הלב ולשטוף את הדם שנותר בתוך חדריו, ואחר כך למולחו או לצלותו. בדיעבד, אם מלחו או צלו את הלב בלא לנקותו, יחתכו אותו וישטפו את הדם הכנוס בחדריו (משנה חולין קט, א; שו"ע עב, א-ב).

בני מעיים, מהקיבה ועד החלחולת, אינם צריכים מליחה, הואיל ואינם מוחזקים כאיברים שיש בהם דם. היינו שדמם מועט כל כך עד שאינו ניכר ואין חשש שיצא ממקומו. ורק אם יש מקום במעיים שיש בו מראה אדום – משמע שנתקבץ בו דם וצריך למולחו. השומן שעל גבי בני המעיים כמו שאר השומן והבשר צריך מליחה. הכרס, בית הכוסות והמסס, אף שיש מקילים להחשיבם בכלל בני המעיים שאינם צריכים מליחה (שו"ע עה, א), למעשה צריך למולחם ככל בשר (רמ"א, פר"ח, מחב"ר, זב"צ).

כבד וטחול: הכבד כולו דם ולכן הכשרתו בצלייה בלבד (להלן יב). אולם הטחול, אף שצבעו אדום ככבד, דינו כשאר בשר שהמליחה מועילה לו. טחול הבהמה צריך קילוף מהחֵלֶב שדבוק בו (שו"ע ורמ"א עד, א). וכיוון שיש בקילופו טורח רב, רגילים שלא להכשירו אלא למוכרו לנוכרים.

ישנם חולים, שהמלח מזיק לבריאותם, כדוגמת הסובלים מלחץ דם גבוה, ואזי אכילת בשר שנמלח כדין אינו בריא להם, כי אף ששוטפים את המלח מהבשר, חלקו נבלע בבשר ומסוכן להם. הפתרון הראשון הוא להכשיר את הבשר בצלייה, שבאופן זה אין צורך להשתמש במלח. ואף שלכתחילה מולחים מעט את הבשר לפני הצלייה, בשעת הצורך אפשר להקל בזה (להלן הלכה י). כאשר החולה אינו יכול לאכול צלי, אפשר לאחר הצלייה לבשל את הבשר כדי לרככו.

כמו כן אפשר להכשיר במליחה חתיכת בשר גדולה מאוד, ואח"כ לחתוך את השכבה החיצונית של הבשר, שבה המליחות מורגשת, ולתת לחולה מהחלק הפנימי שאין בו מליחות.

כאשר פתרונות אלו אינם מתאימים, אפשר להכשיר את הבשר בחליטה (לעיל ג). ואמנם הגאונים החמירו לכתחילה שלא להכשיר בחליטה, אולם בשעת הדחק הורו להכשיר את הבשר בחליטה של חתיכות קטנות, תוך הקפדה שלפני הטלת כל חתיכה למים – המים ירתחו ויעלו אדים (כנה"ג ומחז"ב סט, נא). ובאופן זה מותר לחלוט לצורך חולה (ישועת משה מז, שש"כ מ, ק; לעיל הערה 6).^[13]

כשם שהמליחה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם, כך הצלייה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם ושריפתו. וגדול כוח הצלייה מהמליחה, שהמליחה אינה מועילה לבשר ששהה שלושה ימים, כי הדם שבו כבר התייבש, ואילו הצלייה מועילה לו (לעיל ד). כמו כן מליחה אינה יכולה להוציא דם שנצרר בבשר בלא שיחתכו את מקום הצרירה, ואילו הצלייה מוציאה אותו גם בלא חיתוך מקום צרירת הדם (לעיל ד). מליחה גם אינה מועילה לכבד הואיל וכולו דם, אולם הצלייה מועילה לו (להלן יב).

כך הוא סדר הצלייה: שוטפים את הבשר משאריות הדם שעליו. סמוך לצלייה רצוי למלוח אותו מעט. צולים אותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ובכך הוא נעשה כשר. וביתר פירוט:

לפני הכשרת הבשר בצלייה שוטפים אותו מהדם שעליו, כי יש אומרים שיש חשש שאולי הצלייה תגרום לדם שעל הבשר להיבלע בתוכו. בדיעבד אם צלו את הבשר בלא שטיפה, כל זמן שמדובר בדם שיצא ממנו – כשר. ואם הדם שעליו הגיע מבשר אחר – הצלי נאסר (בכדי נטילה או כולו, כמובא בהערה).

לכתחילה סמוך לצלייה נותנים על הבשר מעט מלח, כדי שהמלח יסייע לאש להוציא את הדם. ואם לא נתנו מלח, הבשר כשר. לאחר מליחת הבשר, צריך להניחו מיד על האש, שאם הבשר ישהה במלחו מספר דקות, הדם יתחיל לצאת ממנו, ואזי יהיה צורך לחזור לשטוף את הבשר מהדם לפני הצלייה. אמנם בדיעבד אם שכחו לשוטפו, הצלייה כשרה, מפני שיש בכוח הצלייה להכשיר את הבשר גם בעוד הדם שזב ממנו מונח עליו (שו"ע ורמ"א עו, ב).^[14]

יש נוהגים לשטוף את הבשר אחר הצלייה, כדי להבטיח שלא נותר עליו שמץ דם (רמ"א עג, ה; עו, ב). אולם כאשר רוצים לאכול את הבשר צלי והשטיפה פוגמת בטעמו, מותר לאוכלו בלא שטיפה, שחזקה על האש ששרפה את כל הדם שיצא ממנו.^[15]

הצלייה שמכשירה את הבשר היא צליית הבשר עד שיהיה ראוי בשעת הדחק לאכילת רוב בני אדם, שהוא כשיעור חצי צלייתו, היינו כשיעור מחצית הזמן הנצרך לצלייה גמורה, שבה הצלי נעשה משובח וראוי לכל בני אדם. לאחר מכן, גם אם יצא מוהל אדום מהבשר, מבחינת ההלכה אין הוא נחשב דם אלא "חֵמָר-בשר', כלומר יין-בשר, ומותר לאוכלו (רמ"א עו, ב).

כאשר רוצים לבשל את הצלי, טוב לצלות אותו צלייה גמורה.^[16]

מותר ואף רצוי להפוך את הצלי מצד לצד, כדי שכולו ייצלה היטב. וכן אפשר לחזור ולהפוך אותו כמה פעמים. אולם לכתחילה טוב להימנע מלגלגל אותו ברציפות ובמהירות, כי יש חוששים שבאופן זה הדם שיצא מהבשר יתגלגל עליו ויחזור להיבלע בו (רמ"א עו, ב; מנחת יעקב ט, ו). אבל בדיעבד אם עשו כן הבשר כשר, מפני שגם באופן זה האש שורפת את הדם שיוצא מהבשר (יד יהודה ארוך ז).

מותר לצלות בבת אחת חתיכות בשר רבות, ואין חוששים שהדם שזב מהחתיכה העליונה יבלע בחתיכה שתחתיה, שכן תכונת הדם שנשאב מהבשר על ידי צלייה או מליחה שהוא 'משרק שריק', היינו מחליק ולא נבלע.

כאשר צולים בבת אחת ערימה גדולה של חתיכות בשר, כל חתיכה שנעשתה ראויה לאכילת רוב בני אדם בשעת הדחק – כשרה. ואפשר להוציאה מהערימה ולאוכלה, למרות שעדיין יש מעליה ולידה חתיכות שעוד לא הוכשרו.^[17]

הכבד מלא דם, עד שאמרו עליו ש'כולו דם', ואף על פי כן מותר לאוכלו, שלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים והכבד נחשב כדם קרוש (לבוש).

לדעת רבנו תם, אפשר להכשיר כבד במליחה, אלא שהואיל והוא מלא דם, לפני המליחה צריך לחותכו לאורך ולרוחב (שתי וערב), ולהניחו כשהחתכים כלפי מטה, כדי שהדם שבו יזוב ממנו. אולם למעשה נפסק שאין להכשיר כבד במליחה, משום שהכבד מלא דם, ואין במליחה כוח להוציא ממנו את כל הדם הנצרך על פי ההלכה. לפיכך, רק על ידי צלייה אפשר להכשיר כבד לאכילה, ואחר שצלוהו כדין מותר גם לבשלו.

יש לחתוך את הצינורות הגדולים שבכבד לפני צלייתו, כדי שהדם יוכל לזוב מהם בקלות. בפועל, כיוון שחותכים את המרה הדבוקה לכבד, הרי שנוצר הפתח הנדרש, ולכן אין חובה לחתוך עוד בכבד לפני הצלייה (ועי' בהערה).^[18]

לכתחילה כאשר צולים כבד עם חתיכה של בשר רגיל, אין להניח את הכבד על הבשר הרגיל, הואיל ויש בכבד דם רב שיזוב עליו. בדיעבד, הבשר שתחת הכבד כשר, שכן הדם המרובה שיוצא מהכבד 'משרק שריק' (מחליק) ולא נבלע בחתיכה שתחתיו, שאף היא הולכת ונכשרת על ידי הצלייה (חולין קיא, א; שו"ע עג, ד).

הצלייה יכולה להתבצע על אש גלויה, כאשר הבשר תפוס ברשת או בשיפוד, והדם שיוצא ממנו זב אל תוך האש. ואפשר לצלות את הבשר גם על ידי הנחתו ישירות על פלטה לוהטת מחמת אש שבוערת תחתיה או גופי חימום חשמליים שתחתיה. ואם הפלטה חלקה, הדם שיוצא מהבשר נוזל לצדדים, והמעט שנותר תחת הבשר נשרף וכלה. אבל אם היא מחוספסת או שיש בה שקערוריות, נכון להניחה בשיפוע, כדי שהדם שיצא מהבשר יזוב כלפי מטה ולא ילכד תחת הבשר. ועל כלי או משטח שיש לו בית קיבול אסור לצלות בשר, שכן הדם שיצא בצלייה אינו יכול לנזול לצדדים וממילא ייבלע בבשר ויאסור אותו לתמיד, כדרך שבישול בשר שלא נמלח אוסר אותו לתמיד.^[19]

מותר לצלות בשר בתוך תנור גז או חשמל, ומותר לסגור את התנור בעת הצלייה. ואין זה משנה אם גופי החימום תחת הבשר או מעליו או מצידו, כל שהבשר נצלה כראוי ויש לדם מקום לזוב – הבשר מוכשר. כדי שתחתית התנור לא תתלכלך ואף תיאסר מחמת בליעת טעם הדם, יש להניח בתחתית התנור כלי שיקלוט את הדם שיזוב מהבשר.^[20]

יש מחמירים, שלא לחתוך בסכין את הבשר שעל האש לפני גמר הכשרתו, מפני שהסכין תבלע מהדם ויהיה צורך להכשירה בליבון על האש. ויש מחמירים ואוסרים את השיפוד שצולים בו את הבשר, מפני שהוא בולע מהדם, ולכן לפני שיצלו עליו בשר נוסף צריכים להכשירו בליבון. ויש מחמירים ומורים להסיר את הבשר מהשיפוד מיד לאחר הוצאתו מהאש, שאם לא כן יש חשש שהבשר יבלע מהשיפוד טעם דם.

אולם למעשה נפסק כדעת המתירים בשלושת הדינים הללו, שכן פעולת הצלייה היא הכשרה, ואם את הבשר האסור היא מכשירה, כל שכן שאינה אוסרת את הכלים שנוגעים בבשר במשך תהליך הכשרתו (רא"ש, שו"ע עו, ד). ואמנם יש אומרים שלכתחילה יש לחשוש לדעת המחמירים, וכך הוא מנהג רבים מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, גם יוצאי אשכנז רשאים להקל כדעת רוב הראשונים, ולהשתמש בשיפוד וברשת ובסכין בלא ליבון.^[21]

איסור דם חל רק על המינים שבהיותם טהורים, צריך לשוחטם כדי להתיר את בשרם באכילה, היינו מיני בהמה, חיה ועוף, ולא דגים וחגבים (לעיל הלכה ב). אמנם מפני מראית עין, כאשר אין ניכר שהוא דם דגים או חגבים, אסור מדברי חכמים לאוכלו, שמא ילמדו מכך לאכול דם אסור. לכן כאשר מקבצים דם דגים בכלי, אסור מדברי חכמים לשתותו, ורק אם ניכר שהוא דם דגים, כגון שהניחו עמו מעט קשקשים או חלקי דגים – מותר (שו"ע סו, ט). ואם התערב דם דגים או דם חגבים במאכל, כל זמן שאינם ניכרים – התערובת מותרת (רמ"א סו, י).

באכילת דם אדם אין איסור תורה, אבל חכמים אסרו לאכול דם אדם משום מראית עין. לפיכך, הנושך בלחם או בתפוח, ונותר עליהם דם מפיו, צריך לגרד את הדם מעל הלחם או התפוח, ואחר כך יוכל להמשיך לאוכלם. אמנם דם שיוצא מבין השיניים מותר למוצצו, שהואיל ולא יצא מהגוף אין בו שום איסור. יתר על כן, מותר לאדם למצוץ דם שיוצא מאצבע, הואיל וניכר שהוא מהאצבע ולא מבהמה או מעוף (שו"ע סו, י; כה"ח מז).

מצווה מהתורה שלא נאכל שרצים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". שלושה סוגי שרצים ישנם: שרצי המים, שרצי הארץ, ושרצי העוף, ועל כל אחד מהם הוסיפה התורה וצוותה בנפרד.

שרצי המים, שנאמר (שם, י-יא): "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ". בכלל שרצי המים: סרטנים, עלוקות, תולעים שבמים ואף כלבי ים. אבל הנראה כצורת דג ושט במים כדג, אם אין לו סנפיר וקשקשת, אסור משום דג טמא ולא משום שרץ המים (רמב"ם מאכ"א ב, יב).

שרצי הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא-מד): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם… וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". בכלל שרצי הארץ: תולעים, עכבישים, נמלים, חיפושיות, לטאות, נחשים, עקרבים ועכברים. אבל הנראה כחיה או כבהמה, אם אין לו סימני טהרה, אסור משום חיה טמאה ולא משום שרץ הארץ.

שרצי העוף, שנאמר (דברים יד, יט): "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ". ובכללם: זבובים, יתושים, יבחושים, דבורים, צרעות, חגבים טמאים וכיוצא בהם. אבל הנראה כעוף ופורח כעוף, אם אינו מהעופות הטהורים, אסור משום עוף טמא ולא משום שרץ העוף.

מכך שכפלה התורה את איסורי השרצים פעמים רבות ובלשונות שונים, למדו חכמים, שעונשו של אוכל שרץ המים – ארבע מלקויות, שרץ הארץ – חמש מלקויות, שרץ העוף – שש מלקויות (מכות טז, ב). ובזה איסור שרצים חמור משאר איסורי אכילה, שהאוכל דג טמא, או חיה טמאה כחזיר, או עוף טמא כעורב – חייב סדרה אחת של ל"ט מלקות, ואילו האוכל שרץ – חייב כמה סדרות. בנוסף לכך, בדרך כלל רק האוכל כשיעור כ'זית' חייב בעונש שקבעה התורה. אולם בשרץ יש חומרה מיוחדת, שהואיל ומדובר בבריה שלמה, כל האוכל אפילו שרץ קטן – חייב בעונש שקבעה התורה (משנה מכות יג, א; שבועות כא, ב).^[1]

מצווה נוספת למדנו מאיסור שרצים, שאסור לאדם לעשות דברים מגעילים ומאוסים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". כלומר, בכלל האיסור לאכול שרצים התכוונה התורה להרחיק אותנו מכל דבר שנחשב מאוס בעיני הבריות. לפיכך, אסור לאכול מאכלים מאוסים, או לאכול באופן שמעורר תחושת גועל (רמב"ם מאכ"א יז, כט-ל; שו"ע קטז, ו; פנה"ל ברכות יג, ה-ו; יג).^[2]

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים ואכילתם מטמאת את הנפש, ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר (ויקרא יא, מג-מה): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". אמרו חכמים (ב"מ סא, ב): "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי". מפני שאכילת שרצים מאוסה ביותר, שהם גדלים במקומות מזוהמים ושריצתם מגעילה את הנפש, ובהימנעות מאכילתם העלה ה' אותנו מטומאת מצרים. היינו הטומאה שמביאה את האדם לוותר על ערכיו למען סיפוק תאוות גופו, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף (עפ"י מהר"ל; פנה"ל פסח א, ג-ד).

אפשר לבאר, שאצל השרצים לא ניכרת תכונת אופי ייחודית, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המגעילים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אמנם, יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם. אולם ישראל קדושים שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, ולגלות בכל דבר את הערך האלוקי, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה.^[3]

שרצי המים האסורים הם שרצים שגדלו בימים, בנחלים ובמעיינות, היינו במרחבים שבהם הם יכולים לשרוץ. כלומר לנוע למקומות גידול נוספים ולהתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון והעמדת צאצאים למשך דורות. אבל שרצים שגדלו במים-עומדים הנמצאים בבורות ובמערות, כל זמן שהשרצים לא יצאו מהם, הם נחשבים כחלק מהמים ואין בהם איסור, ומותר לשתות מהם למרות שהשרצים בתוכם. אבל אם ייטלו משם את המים בכלי, כיוון שהשרצים שבהם כבר יצאו ממקום גידולם – נאסרו, ואסור לשתות את המים בלא לסננם. שרצים שגדלו בתוך מים או משקים שבכלי, גם אם יערו את המים שהם בתוכם מכלי לכלי, יישארו בהיתרם, מפני שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם. ורק מעת שיצאו מהמים לפרוח באוויר או לזחול על דופן הכלי מבחוץ, יחול עליהם האיסור (שו"ע ורמ"א פד, א; ג).

כיוצא בזה, שרצי הארץ ושרצי העוף האסורים הם השרצים שגדלים על הארץ ועל כל מה שמונח על הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל". אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, או בתוך בשר, דג וגבינה, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור, כי הם לא נמצאים במקום שבו הם יכולים לשרוץ, היינו להתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון חדש והעמדת צאצאים למשך דורות. ולכן הם עדיין טפלים לפרי או למאכל שבו הם מתפתחים והם נחשבים כחלק ממנו. ומשעה שיצאו – ייאסרו, הואיל והחלו לשרוץ, היינו להתרבות, על הארץ (שו"ע פד, ד).^[4]

כהמשך להחמרה המיוחדת של התורה, שקבעה שהאוכל שרץ, אפילו הוא קטן, חייב מלקות (לעיל א), קבעו חכמים שאם התערב שרץ במאכל, כל עוד הוא שלם, כיוון שיש לו חשיבות של בריה, אין הוא בטל. לדעת כמה ראשונים (ר"ש, או"ז ורשב"א), אמנם בריה אינה בטלה בשישים, אבל בקרוב לאלף (960) היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם. אולם ככלל נפסק שבריה אינה בטלה אפילו באלף. לפיכך, אם ראו זבוב נכנס לתוך סיר ענק מלא בתבשיל ולא הצליחו למוצאו ולהוציאו, כל התבשיל אסור באכילה. אמנם אם יש בתבשיל מרק צלול, אפשר לסננו במסננת שזבוב אינו יכול לעבור בה, והמרק המסונן מותר. וכן אם יש בתבשיל חתיכות בשר או תפוחי אדמה, אפשר להתירן על ידי שטיפה, שתסיר את הזבוב במידה והיה דבוק בהן. אבל התערובת הסמיכה והחתיכות שקשה לנקות – אסורות (שו"ע ק, ב-ג). כיוצא בזה, אם שרץ קטן התערב בגרגירי חיטה, כל זמן שלא מצאוהו, התערובת אסורה, מפני שאינו מתבטל אפילו באלף.

אם נחתך חלק מהשרץ, אפילו חלק קטן כרגל, או שנמעך עד שצורתו השתנתה, כפי שמצוי בעת בישול – אין לו חשיבות ברייה והוא בטל בשישים (שו"ע ק, א). לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו"ד לו; פת"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12).^[5]

התורה אסרה לאכול שרצים ולא פירות שאולי טמונים בהם שרצים, ואם יקרה מצב שאדם יחוש בתוך אכילתו טעם שרץ, יפלוט את מה שבפיו. אולם מדברי חכמים עולה, שכאשר יש סיכוי סביר שיש בפירות שרצים, אין לאכול את הפירות בלא בדיקה (חולין נח, א). ביארו הפוסקים שיש בזה שלושה מצבים:

א) מאכלים שבדרך כלל יש בהם שרצים, כדוגמת מאכלים ששהו במקום מזוהם, נחשבים כמוחזקים בשרצים וחובה לבודקם. וכל זמן שלא נבדקו או נוקו מהשרצים, אסור לאוכלם.

ב) מאכלים שברוב הפעמים אין בהם שרצים, אבל ב'מיעוט מצוי' שלהם יש שרצים, צריכים בדיקה, אולם בדיעבד כשאין אפשרות לבודקם, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלם.

ג) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים, למרות שלעיתים יש בהם שרצים, מותר לאכול בלא בדיקה. וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.

רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה את מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות – השרצים מתרבים, ובתנאי קור – מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה.^[6]

מאכל שידוע כאינו מוחזק בשרצים ונמצאו בו שלושה שרצים, נעשה כל המאכל שבאותו הכלי או האריזה כמוחזק בשרצים, ואסור לאוכלו בלא בדיקה (שו"ע ק, ד; פד, ט).^[7]

מוסכם שאין צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראות, שכן התורה צוותה את האדם לפי יכולת ראייתו הטבעית. הבעיה שקשה לקבוע את גודלו של השרץ שאחריו צריך לחפש, מפני שיכולת הראיה של האנשים שונה זו מזו, והיא תלויה גם בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע עליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה, לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך, יתכן שיצליחו לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראיה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, אמנם כשיצביעו עליו, יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים: א) בגודלו. ב) באיכות הראייה. ג) בצבע השרץ וברקע שלו. ד) בהכרת השרצים. ה) במצב השרץ, שאם הוא זוחל – קל יותר לראותו.^[8]

יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח).^[9]

מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.^[10]

להלכה נראה שיש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראיה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים. קל וחומר כשהם מצטרפים יחד:

א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. וחכמים הם שהחמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.^[11]

ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים, אם יש כנגדם פי אלף – הם בטלים. שכן החמרת חכמים היא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.^[12]

ג) כיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת 'מיעוט המצוי' יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של 'מיעוט המצוי', ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.^[13]

ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של השרצים הזעירים כתריפס וכאקריות. ואמנם נראה, שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.^[14]

ה) אף אם מדובר בשרץ שאם האוכלו לבדו יתרכז, יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו, וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר יש ספק אם הוא נמצא בתוך מאכל אחר, ובעת אכילת אותו מאכל לא יוכלו לחוש בטעמו של השרץ, אין באכילתו איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כעין 'דבר שאינו מתכוון'.^[15]