ארכיון הקטגוריה: כשרות ב – המזון והמטבח

פתח דבר

א

אודה לה' שעזרני וזיכני לסיים חלק ב' מהלכות כשרות, ולהשלים בכך את הלכות כשרות. מצוות הכשרות מרוממת את אכילתנו, כך שבנוסף לבריאות הגוף תהיה מכוונת גם לזוך הנפש, הרוח והנשמה. בנוהג שבעולם אנשי הרוח נוטים לזלזל באכילה, ומתייחסים אליה כעניין גופני נחות שמעכב את האדם מהשגות רוחניות, ולכן אין ערך מבחינתם לעיסוק במאכלים ובאכילתם. אולם על פי אמונת ישראל והדרכת התורה, הכל חשוב, וגם בגוף יש קדושה, ולכן מצוות רבות עוסקות בהכוונת הגוף והאכילה. יתר על כן, יש קשר עמוק בין הגוף לנשמה, וכל תיקון בגוף משפיע על הנשמה. המגמה העיקרית של מצוות הכשרות, להכשיר ולטהר את מאכלנו, כדי שנוכל להתקשר על ידם לערכי התורה. אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שקדשנו במצוותיו וצוונו לרומם את אכילתנו לאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה, שעל ידה נוכל למלא את ייעודינו לתקן עולם במלכות שד-י.

ב

מבחינות רבות ספר זה היה המורכב והמסובך ביותר. הוא עוסק בנושאים המצויים ביותר לפני הרבנים מדורי דורות, וממילא התחברו עליו ספרים רבים ונכתבו תשובות רבות. גם פירושי המפרשים על שולחן ערוך רבים בתחומים אלו במיוחד. כמעט על כל פרק מפרקי ספר זה חוברו בדורות האחרונים ספרים שלמים. כבכל הספרים הקודמים בסדרת 'פניני הלכה', מגמתי היתה להגדיר את יסודות ההלכה היטב, כדי שהפרטים המסתעפים מהם יובנו מאליהם, באופן שלא יהיה צורך להכביר בפרטים ובדוגמאות.

הכלל שעומד לנגד עיני הוא, שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. שכן אם יצטרכו תמיד לשאול על כל דבר, רק מעטים יקיימו את ההלכה כראוי. אם כך בכל התורה, על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויום יומי שנוגע לכל משפחה ולכל אדם. מעבר לכך, ידיעת התורה מרוממת ומעניקה השראה לכל אדם מישראל, שיוכל להוציא את מלא כישרונותיו אל הפועל בכל תחומי עיסוקיו, לתפארת התורה, העם והארץ. לכן נתן ה' את תורתו לכל עמו ישראל, כדי שיהיו דברי התורה ידועים לכל ולא מונחים אצל הלמדנים בלבד. ורק באופן זה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו לגלות את דבר ה' בעולם ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה.

ג

בכמה תחומים היה צורך להעמיק שוב ביסודות הסוגיות, או מפני שהמציאות השתנתה, או מפני שלעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).

בחסדי ה' במשך השנים צמחו בישיבת הר ברכה תלמידי חכמים מובהקים, היודעים לברר שמועה מיסודה ועד הסתעפות כל ענפיה בדורות האחרונים. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות, ובראשם הרב מאור קיים שליט"א, ראש המכון שליד ישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד. בזכות כישרונו המיוחד ושקידתו, יחד עם הבנתו העמוקה בדרכי בהלכה ובכתיבתה, סיועו לליבון הסוגיות עצום. כראש המכון לימד והדריך את חברי המכון כדי שיוכלו אף הם לסייע בבירור הסוגיות. בהלכות כשרות, החל מהחלק הראשון, כבר באה לידי ביטוי תרומתם הרבה. בזכותם ניתן היה להקיף וללבן סוגיות סבוכות תוך התחשבות בכל מאות הפירושים והתשובות שעסקו בהן, במיוחד בסוגיות השרצים והכשרת הכלים.

כל אחד מחברי המכון השתתף בהגהה יסודית של כל הספר ובתרומה כללית לכלל הסוגיות, מעבר לכך למד כל אחד באופן יסודי סוגיות מסוימות. במיוחד אזכיר את תרומתו של הרב יאיר דב וייץ בפרקים על בישולי גויים ותעשיית המזון, את תרומתו של הרב אפרים שחור בליבון דיני יין נסך וצלייה, את תרומתו של הרב דני קלר בסוגיות שמחברות תורה ומדע, ואת תרומתו של הרב אהרן פרידמן, שהצטרף לאחרונה, בסוגיית ההשגחה והנאמנות.

תודה לרב אייל משה, ר"ם בישיבה, שמתמחה מזה כמה שנים בכשרות ובהשגחה, וסייע בסוגיות שונות. כמו כן אודה לרב מאור הורוביץ על ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. הוא הולך ומתעלה בחכמת הלשון, ואמנם כאשר חוקי הדקדוק פוגעים בהבנה, אני מעדיף את ההבנה. פעמים רבות בהדרכתו מצאתי את הדרך לאחד בין ההבנה והדקדוק. תודה לרב יונדב זר על ההגהה הדייקנית, וכן תודה לחברי הטוב והוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ' שליבן עימי את הסוגיות הכלליות. וכן תודה לר' נתנאל רוזנשטיין על מסירותו לכתיבת המפתח.

ד

ספרים רבים מאד נכתבו על נושאים אלו, במיוחד בכל הקשור להלכות תערובות. חובה נעימה לציין לשבח כמה ספרים שחוברו בדור האחרון ותרמו לבירור הסוגיות. 'בדי השולחן' על שו"ע יו"ד הלכות בשר וחלב ותערובות לרב שרגא פייוול כהן, ו'חלקת בנימין' על סימנים קיב-קכב, מאת בנו ממשיכו. שולחן ערוך המבואר בהוצאת 'עוז והדר' על הלכות בשר וחלב. ספרי 'הוראה ברורה' מבית מדרשו של הרב מאיר מאזוז, שמדויקים ושמים דגש על פוסקי יוצאי ספרד, ממזרח וממערב. כמו כן אזכיר לשבח את הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר על ספריו בענייני כשרות הבשר, הספר 'אכול בשמחה' לרב משה ביגל, 'ואכלת ושבעת' לרב אלישיב קנוהל זצ"ל, ספרי הרב דוד טהרני, ספרי הרב עמרם אדרעי, וספר 'שמירת הגוף והנפש' לרב יוסף לרנר.

ה

תודה מיוחדת לתושבי הר ברכה. בזכותם אני מכיר את כל השאלות המעשיות מכל תחומי הכשרות. בנוסף לכך, בשיעורים הקבועים שאני מעביר בכל שבת לגברים ולנשים, למדו איתי מאות השומעים את כל סוגיות הכשרות, שמעו את השאלות והספקות, ותרמו סברות וידיעות חשובות. אף האבות והאמהות שמבקרים ביישוב ומשתתפים בשיעורים תרמו מניסיונם וממסורת אבותיהם ואמותיהם לפי עדותיהם השונות. כמו כן, במשך השנים צמחו מתוך הישיבה ותוכנית 'שילובים' מדענים וחכמים בחכמות שונות שתרמו את תרומתם לספר. גם מתגובותיהם של קוראי הטור 'רביבים' החכמתי, במיוחד מתרומתם של חכמים בתחומי המדע השונים, שהוסיפו ידיעות חשובות להבנת הסוגיות והמציאות.

 

ו

שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים, וכל זה יחד עם הטיפול המסור במשפחתנו הגדולה. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה ובקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.

אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה ובהדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, יוני בוזגלו האחראי על הדפסת הספרים ושיווקם, הדס פדינקר האחראית על ההדפסה וההפצה, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה ובהדפסת הספרים: ר' יעקב כץ, דודו סעדה, ישראל סעדיה, שלו קיים, חיים מרגוליס וקרן פוגל. יהי רצון שהש"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.

*

ספר זה מוקדש לעילוי נשמתו של בן דודי האהוב צור הרטוב ז"ל, שנפטר לפתע בחשכת ליל ט"ז בטבת תשע"ט, בהיותו בן חמישים ושמונה. השאיר אחריו את אלמנתו יהודית וחמשת ילדיהם. צורי שנולד בבני ברק וקבע את ביתו באפרת, היה בוגר ישיבות אור עציון, מרכז הרב והר עציון. מסור בעבודתו בתחום הביטוח, אהוב על חבריו, מהמתנדבים בקהילה, קובע עיתים לתורה, וכמו אביו שיחיה, שימש שליח ציבור בשבתות ובימים נוראים. חיבב את הנגינה החסידית והישראלית, ליווה בנגינתו על אורגן חתונות וערבי שירה, והנעים לה' בקולו ובמעשיו. צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב את הלכות כשרות, בהדגישו שהציבור הרחב ואפילו בוגרי הישיבות, אינם מבינים את סוגיות הכשרות המורכבות לאשורן. כמעט בכל מפגש בינינו, ואחר יציאת כל ספר, ציין שהוא עדיין מחכה להלכות כשרות. כשיצא החלק הראשון, הוא אמר שזו אמנם התחלה, אבל הוא עדיין מחכה לבירור הסוגיות העיקריות. לדאבון לבנו, עכשיו שהספר יוצא לאור, כל שניתן בידינו הוא להקדישו לזכרו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיך לשמש כשליח ציבור בתפילתו עבור כל בני משפחתו וישראל.

 

 

אליעזר מלמד

מרחשוון תש"פ

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – איסורי נבילה וטריפה

התורה התירה אכילת בשר בהמה, חיה ועוף טהורים, בתנאי שנשחטו כהלכה, אבל אם בעל החיים מת ממחלה או מתאונה או נשחט שלא כהלכה – נעשה נבילה ואסור לאוכלו. וגם הנשחט כהלכה, אם נמצא באחד מאיבריו פגם או מכה שגורמים למיתתו של בעל החיים, אין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה, שהואיל והמוות כבר מכרסם בגופו, הוא טריפה. וזהו שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ"[1].

אמרו חכמים (חולין מג, א): "שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני", ואלו הם: א) דרוסה – שהבהמה נדרסה בציפורניה של חיית טרף. ב) נקובה – שנולד נקב באחד מאיבריה החיוניים, כגון ריאה, מוח, ושט ולב. ג) חסרה – שמלידתה חסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון אחת מאונות הריאה. ד) נטולה – שבעקבות מחלה או תאונה נחסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון כבד. ה) קרועה – שאירע קרע בחלקים חיוניים מגופה, כגון בבשר המכסה את הכרס. ו) נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה.

ז) פסוקה – שנחתכו בה איברים חיוניים לרוחבם, כגון חוט השדרה או הגרגרת. ח) שבורה – כגון שנשברו רוב צלעותיה של הבהמה או נשמט הירך ממקומו. ביתר פירוט אמרו חכמים שיש שמונה עשר מיני טריפות (חולין מב, א), וביתר פירוט כתב הרמב"ם (הל' שחיטה י, ט-יא) שיש שבעים טריפות בבהמה ובחיה, ושבעים ושתיים בעוף (הלכות טריפות נתבארו בשו"ע יו"ד סימנים כט-ס).

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה או מפני שתשש כוחם, בלא שיהיה פגם מסוים באחד מאיבריהם, אינם נחשבים טריפה, הואיל והם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, ואחר שחיטה מותר לאכול את בשרם. לא זו בלבד, אלא אפילו בעל חיים שחלה ונמצא במצב מסוכן עד שמזדרזים לשוחטו שמא ימות לפני שיספיקו לשוחטו ויאסר משום נבילה, מותר באכילה, הואיל ואין ודאות שימות. אמנם מנהג חסידות שלא לאכול מבשרו (חולין מד, ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד, יא-יב).

אפשר להסביר את איסור טריפה בכך שיש בבשרם של בעלי חיים כוחות בהמיים שעלולים למשוך את האדם שאוכלם למטה, אל הגשמיות, ולהרחיקו מהרוחניות ומהקדושה. וכאשר בעל החיים שלם בגופו, יש בכוחה של מצוות השחיטה להעלות את בשרו מן הבהמיות, כדי שיוכל לסייע לישראל לחיות חיי קדושה בתוך העולם הזה. אבל כאשר אינו שלם ומחמת פגם שבגופו המוות כבר מתחיל לכרסם בו, אין בכוחה של השחיטה להעלות את בשרו, ואם ישראל יאכלוהו תיפגם נפשם ולא יוכלו להיות אנשי קודש.


[1]. הכתוב אינו מדבר בבעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת בלא שחיטה נאסר מחמת איסור נבילה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה". אלא מדובר בבעל חיים שחיית טרף דרסה בטפריה והצליח להינצל. למרות שבעל החיים נותר חי, אם הוא עומד למות מחמת הדריסה, נעשה טריפה. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. דריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או לפגם שגורם למיתה, שכל בהמה, חיה ועוף, שיש בבשרם מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה. (עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות ד, ו-ח; ערוה"ש יו"ד כט, ח-י).
פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ב – כללי טריפות

למרות ששמונה סוגי הפגמים שמטריפים נמסרו למשה מסיני, נחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שלושים יום בלבד. מנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים או שלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר. עוד נחלקו חכמים, יש סוברים שטריפה נקבה יכולה להתעבר ולהמליט, ואם היא עוף לטעון ביצים ולהטילן, ויש סוברים שאינה יכולה (חולין נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש, או במקרה של נקבה – תתעבר ותמליט, או במקרה של נקבת עוף – תטען ביצים ותטילן, סימן שאינם טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש או להוליד. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, דינם כטריפה גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש וימליטו או יטילו ביצים. מפני שכללי הטריפות שנמסרו למשה מסיני ופרטי ההלכות שלמדו מהם חכמים הם העיקר להלכה, ואילו הכלל שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש ואינה יולדת נועד לסייע במקרים של ספק בלבד (שו"ע נז, יח).

כיוצא בזה, אם יטענו הרופאים שאחד מסוגי הטריפה שקבעו חכמים אינו גורם למיתת הבהמה בתוך י"ב חודש, עדיין ישאר דינו כטריפה. וכן להיפך, אם יטענו שפגם מסוים שלדעת חכמים אינו מטריף, באמת גורם למיתה תוך שנה, להלכה אין פגם זה מטריף. מפני שהתורה מסרה לחכמים את הסמכות להכריע בדיני התורה, שנאמר (דברים יז, יא): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (רמב"ם שחיטה י, יב-יג). לפיכך, מה שקבעו חכמים שהוא טריפה – טרף, ומה שקבעו שאינו טריפה – אינו טרף[2].


[2]. בחולין מב, א, במשנה: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טרפה". ובגמרא: "א"ר שמעון בן לקיש: … רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? … דכתיב (ויקרא יא, ב): זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה". בחולין נז, ב, מבואר שלדעת רבי טריפה אינה יכולה לחיות יותר משלושים יום, ולחכמים טריפה יכולה לחיות אפילו שנתיים ושלוש ויותר, וכן דעת ר' ינאי (נדה כד, א) ורבא (תמורה יא, ב). ולר' שמעון בן אלעזר טריפה חיה עד י"ב חודש, ואמר רב הונא שכך הלכה.

מזה שנחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן טריפה יכולה לחיות, משמע שהכלל שנפסק להלכה שטריפה אינה חיה י"ב חודש ואינה מולידה – אינו מוחלט ואינו מגדיר את מהות הטריפה. וכ"כ מאירי (חולין מב, א) ורש"ל (יש"ש חולין פ"ג סי' פ), שרובן המכריע של הטריפות אינן מצליחות לחיות י"ב חודש או להתעבר ולהמליט, אבל יש יוצאות מהכלל שמצליחות, ולכן כל בעל חיים שידוע שהוא טריפה, גם אם יחיה י"ב חודש, יישאר באיסורו. ורק במקרה של ספק טריפה, אם חיו י"ב חודש או התעברו והמליטו – כשרים. וכן פירשו רבנו גרשום, רש"י, ריבב"ן, נימוקי יוסף בחולין נז, ב, רמב"ן, רשב"א ור"ן בחולין מב, א; רמב"ם שחיטה יא, א, ועוד. הרי שדברי רב הונא שאמר: "סימן לטרפה – י"ב חדש" (חולין נז, ב), חלים על מצב של ספק טריפה, אבל בטריפה ודאית – גם אם תחיה שנים, תישאר באיסורה. ופירש בדגול מרבבה כט, א, שזו משמעות דברי עולא (חולין מג, א): "שמונה טריפות נאמרו למשה מסיני", שטריפות אלו בכל אופן אסורות.

והרשב"א (שו"ת א, צח), סובר שבכל ההלכות המסורות למשה מסיני, כלל מוחלט הוא שהן טריפה ואינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש, וכל החולק על זה מוציא לעז על חכמים, ואין לסמוך על דברי הרופאים אם הם בניגוד לחכמים. אמנם לגבי מצבים של ספק טריפה או טריפויות שהוסיפו חכמים, אם הבהמה תחיה יותר מי"ב חודש, אפשר להתירה. וכ"כ ריב"ש סי' תמז. וקשה לשיטתם, שהרי בפועל אנו יודעים שיש טריפות שחיות יותר מי"ב חודש. ביארו חזו"א (יו"ד ה, ג) ואג"מ (חו"מ ח"ב עג, ד), שאכן כל דברי חכמים צודקים, ולא היתה טריפה שחיה יותר מי"ב חודש או יולדת, וכיום נשתנו הטבעים, ויש שחיות יותר כפי שהרופאים אומרים. אלא שההלכה למעשה נקבעה כפי מצב בעלי החיים בזמן מתן תורה עד סיום תקופת התלמוד, שעד אז לא השתנו הטבעים. ע"כ. אולם נראה מהרמב"ם (שחיטה י, יב-יג), שיסוד דיני הטריפה נמסרו למשה מסיני, וחכמים קבעו את פרטיהם לפי הבנתם על פי הידוע בזמנם, ואף אם יתברר שהם העריכו שפגם מסוים חמור יותר או פחות מכפי שהוא מוערך כיום – אין ההלכה משתנה, מפני שלבית הדין הגדול שבירושלים ניתנה הסמכות לקבוע הלכה. ואין דין הטרף תלוי במשך הזמן המדויק שבעל החיים יכול להמשיך לחיות, שהרי יש תנאים שסוברים שטריפה חיה יותר משנה או פחות משלושים יום, אלא העיקר הוא שמה שחכמים החשיבו כמכה או פגם חמור, הוא המטריף.

ואע"פ כן, מצינו בפוסקים שכאשר ברור בעליל שפגם מסוים ממית ואין לו תרופה, למרות שלא נזכר בתלמוד, הרי הוא מטריף (עי' רמב"ם שחיטה ח, כג, לעניין לחי עליון שניטל; כסף משנה שם, ועי' שו"ע לג, ב). והטעם לכך שלא הוזכר בתלמוד, מפני שחכמים מנו טריפות שיש בהן חידוש, אך פגמים שברור שממיתים את הבהמה, לא מנו (תבואות שור, כרתי, פמ"ג, גר"א יו"ד לג, ב, ע"פ שו"ת הרמב"ם פאר הדור כט). ויש אומרים שכל מה שלא נזכר בדברי חכמים אינו טריפה (טור יו"ד לג).

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ג – הדינים המסופקים בטריפות

כאשר וטרינר ביצע ניתוח שבמהלכו חתך במקום שמטריף ואחר כך תפר אותו באופן שלא ייגרם לבהמה שום נזק. יש אומרים שהבהמה טריפה, הואיל והיתה טריפה שעה אחת, והתפירה שנעשתה על ידי אדם אינה מחזירה אותה לכשרותה. ויש אומרים, שהואיל והרופא תפר את החתך באופן שלא יגרום לה שום נזק, אינה טריפה[3].

כאשר חתך הניתוח היה במקום שנחלקו הפוסקים אם הוא מטריף. כגון שניתחו בהמה שהקשתה ללדת בניתוח קיסרי, או שניקבו כרס של בהמה כדי להוציא גזים שהצטברו בבטנה וסיכנו את חייה (כמבואר להלן י), אם בפועל הבהמה המנותחת המשיכה לחיות י"ב חודש או המליטה, גם לדעת המחמירים אפשר להחשיבה ככשרה. לא זו בלבד, אלא שלדעת רבים אם אנו יודעים שכל הבהמות שעוברות ניתוח זה ממשיכות לחיות י"ב חודש ויכולות להתעבר, כפי שהיה כבר באלפי בהמות, הרי שהמציאות מכריעה את המחלוקת, שהלכה כדעת המקילים, ואין צורך להמתין י"ב חודש לאחר כל ניתוח כזה.

אמנם מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אותן הבהמות שבפועל חיו יותר מי"ב חודש או התעברו, יצאו מגדר טריפה ונעשו כשרות. אבל אין לקבוע על סמך אלפי מקרים שהלכה כדעת המקילים. ויש מחמירים יותר וסוברים, שאם דין הבהמה שנוי במחלוקת הפוסקים, אפילו לגבי בהמה אחת שהמשיכה לחיות י"ב חודש והתעברה – אין להקל, אלא יש לפסוק על פי כללי הפסיקה בלבד. שכן לדעת האוסרים, בהמות אלו טריפות בוודאות, וכאשר הטריפוּת היא ודאית, גם אם תחיה י"ב חודש ותתעבר, תישאר טריפה. שאלה זו יסודית במחלוקת אודות סירכות הריאה ודין 'כשר' ו'חלק' (להלן ח)[4].


[3]. בחולין מח, א, מבואר שריאה שניקבה ולאחר מכן נסתם הנקב – כשרה. לרמב"ן (שם עו, א) סיבת ההיתר משום שטריפה שהבריאה – חוזרת לכשרותה, ולכן לדעתו גם מעשה אדם יכול להכשיר טריפה, כגון בהמה שנטרפה מפני שרגלה נחתכה במקום צומת הגידים, אם לפני השחיטה יחתכו את רגלה בשוק למעלה מצומת הגידים, תחזור להיות כשרה. אמנם להלכה נפסק שלא כדעת הרמב"ן (שו"ע יו"ד נה, א; גר"א שם ג). כי רק כאשר הרפואה נעשתה בידי שמיים, כמו ריאה שניקבה ונסתמה, נרפאה מטריפותה, אבל במעשה אדם אי אפשר להכשירה (רא"ש חולין ד, ז), או מפני שכבר מתחילת אותו נקב בריאה היתה רפואתו בצידו, וממילא הוכח שלא הטריף את הבהמה (רש"י ור"ן).

כהמשך לזה נחלקו האחרונים בדין ניתוח שבמהלכו ביצעו חתך מטריף אבל תפרו אותו באופן שהבהמה חזרה לבריאותה כבתחילה. יש אומרים שהיא כשרה כי היא חוזרת לבריאותה, וכבר בעת ביצוע הניתוח התיקון תוכנן, וכל מה שנחלקו הראשונים הוא לגבי מצב שלא חזרה לגמרי לבריאותה, כגון שחתכו לה את הרגל למעלה מצומת הגידים (שיח נחום יו"ד מד; שולחן הלוי טו-טז). ויש אומרים שהיא טריפה, שכן לרא"ש רק אם היא מתרפאת מעצמה כשרה, וכן הבינו גם בדברי רש"י ור"ן (משנה הלכות יג, קיג; הרב וייטמן תחומין כב עמ' 462; צי"א א, כד).

[4]. יש אומרים שרק לגבי ספק במציאות מועילה הכרעת י"ב חודש, אבל לא למחלוקת הפוסקים, שכן לדעת המחמירים מדובר בטריפה ודאית, וי"ב חודש לא מועילים (דעת קדושים יו"ד לה, כט; עמק הלכה יו"ד ח; משפטי עוזיאל ב, ג). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, כשם שאם יש ספק אם בהמה מסוימת נטרפה, אם תחיה י"ב חודש או תמליט – כשרה. כך כאשר ישנה מחלוקת פוסקים לגבי סוג טריפה מסוימת, אם תחיה י"ב חודש או תמליט – כשרה (מהרש"ל ביש"ש חולין ג, פ; ש"ך שם מח; פר"ח יו"ד נז, נ; תורת זבח, פלתי שם י; חקרי לב, פמ"ג; חתם סופר, מהר"ם שיק, פרי תבואה, חכמת אדם שער או"ה יד, כט; זבחי צדק, בית יצחק, מלמד להועיל ועוד רבים).

לא זו בלבד, אלא שרבים סוברים שאם אנו בטוחים שפגם זה שעליו נחלקו הפוסקים, בפועל אינו גורם למיתה, שכן אלפי אלפים של בהמות עם פגם זה חיות יותר מי"ב חודש ומתעברות וממליטות – ניתן להכריע שהלכה כדעת המקילים (חתם סופר ה, לה; שואל ומשיב ח"א ג, פא; עטרת שלמה טז, ז). וכן עולה מהמקילים לכתחילה למעך סרכות על סמך הניסיון שהן אינן מתות (בית אפרים, ערוה"ש לט, קי). מנגד, יש אומרים שרק לגבי בהמה מסוימת אפשר להקל אם חייתה י"ב חודש או התעברה, אבל לא ניתן להכריע באופן עקרוני על פי המציאות שהלכה כדעת המקילים (חקרי לב ח"א יו"ד כה; פרי תבואה יו"ד ב; בית יצחק יו"ד ח"א סא, יב). אמנם נראה שגם הם החמירו מפני שלא היו בטוחים שאכן המציאות נבדקה כראוי, אבל אם הדבר היה מוכח, יתכן שהיו מקילים.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ד – בדיקת טריפות ובדיקת הריאות

כל בעל חיים שנשחט כהלכה, הרי הוא בחזקת היתר ומותר לאכול את בשרו לכתחילה, בלא לבדוק אם יש בו אחד ממיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים מטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. שכן הכלל הוא, שהולכים אחר הרוב, והואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגמים שמטריפים, כל בעלי החיים שנשחטו כהלכה בחזקת כשרים. ואף שבדרך כלל, כאשר ניתן לבדוק אם דבר מסוים מותר או אסור, הורו חכמים להחמיר שלא לסמוך על הרוב. כאן שרובם המוחלט של בעלי החיים כשרים, ומאידך בדיקת כולם היא טרחה עצומה, לא החמירו חכמים לבדוק את כל בעלי החיים מכל סוגי הטריפות האפשריים. ורק אם התעורר חשש באיבר מסוים, צריך לבדוק אותו. כגון בהמה שפגע בה חץ, יש לבדוק את האזור הפגוע, שמא נוצר בו נקב שמטריף. וכן בעל חיים שנפל, יש לבדוק את איבריו שמא ניזוקו. וכן אם באקראי תוך כדי חיתוך הבשר התגלה פגם, יש לבדוק אם הוא מטריף. אבל בלא שהתעורר חשש מסוים, אין צורך לבדוק את בעלי החיים מהטריפות שמנו חכמים. וכן למדנו מיסוד איסור טריפה בתורה, שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ". כלומר, כאשר חיית טרף התנפלה על בעל חיים אך לא הצליחה להמיתו, אותו בעל חיים צריך בדיקה, שמא אירע בו פגם שעשה אותו טריפה. מכאן שכל אימת שהתעורר חשש שמא אירע פגם בגופו של בעל החיים, צריך לבדוק אם נעשה טרף, אבל כשלא התעורר חשש, אין צריך לבדוק (חולין ט, א).

אמנם לגבי הריאות, ההוראה היא שצריך לבודקן, שמא יש בהן סירכות (גידולים שפירים) שעלולות להצביע על נקב בריאה. ואף שרוב ניכר של הבהמות אינן טריפות, ועל כן הפרות מוחזקות אצלנו ככשרות, ולכן מותר לכל ישראל לשתות חלב פרה בלא לחשוש שמא יש בריאתה סירכא שמטריפה אותה, אולם לאחר השחיטה ההוראה היא שצריך לבדוק את הריאות. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, טריפות הריאות מצויות יותר ונחשבות כאיסור שיש ממנו 'מיעוט המצוי', שעל פי חכמים, כאשר אפשר – חובה לבודקו (רש"י). השני, כיוון שהסירכות ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, ייקלעו למצבים מסובכים. שכן כאשר הן יתגלו אצל הקונים, יצטרכו לשאול עליהן חכם, ואם יתברר שהן טריפות, יצטרכו לחפש את כל הקונים מבשר אותה בהמה כדי להפרישם מהאיסור. ומי שיתחיל לבשל מהבשר, יצטרך לזרוק את כל תבשילו ולהגעיל את הסיר, ואולי מחמת ההפסד והטורח יתרשל בכך. לפיכך הורו שלא לאכול ולמכור בשר בהמה וחיה בלא לבדוק תחילה את ריאותיה. בנוסף לכך, כיוון שהן ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, יראו כמעלימים עין מן האיסור (רשב"א חולין ט, א).

אם לפני שהספיקו לבדוק את הריאות זרקו אותן בטעות או בא כלב ואכלן, מותר לאכול את בשר הבהמה או החיה, מפני שבמצב כזה חוזרים לכלל היסודי, שהולכים אחר הרוב, ורוב הבהמות כשרות. ויש מקילים בזה רק במקום של הפסד גדול (שו"ע ורמ"א לט, ב). ואם בזדון איבדו את הריאות לפני בדיקתן, אסור לאכול מבשר אותה בהמה (ש"ך ו)[5].


[5]. בתלמוד לא מבואר שיש חובה לבדוק את הריאות, אלא שהאוכלים מהבשר לפני שראו את הריאות נוהגים שלא כראוי (ביצה כה, ב, ורש"י). לדעת רבים בדיקת הריאות היא חובה מדברי חכמים, על פי הכלל שכל שיש 'מיעוט המצוי' של איסור, למרות שמהתורה הולכים אחר הרוב, מדברי חכמים כאשר אפשר לבדוק – חובה לבדוק. ורק כאשר האיסור הוא 'מיעוט שאינו מצוי' אין חובה לבודקו (רמב"ן, רשב"א, ר"ן, תשב"ץ). וכ"כ האחרונים להלכה (רדב"ז ד, קיב; רמ"א לט, יז; ש"ך ח; כה"ח ה, ועוד). ויש אומרים שאין חובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, אלא בדיקת הריאות היא מנהג חומרא שהתפשט בכל ישראל עד שנעשה למנהג מחייב (מאירי חולין ט, א; מרדכי חולין תריט, בשם רבינו ברוך. וכן משמע מרמב"ם שחיטה יא, ז; יג; יד). בכמה דרכים אפשר להסביר את שיטתם: או שלדעתם אם היה אחוז הטריפות בשיעור של 'מיעוט המצוי' היתה חובה לבודקם, אלא שבפועל אחוז הטריפות אינו מגיע לשיעור 'מיעוט המצוי'. או שאחוז הטריפות כשיעור 'מיעוט המצוי', אלא שהואיל ובדיקה זו כרוכה בטורח רב – אין חובה לקיימה (כשיטת משכנות יעקב יו"ד יז, המובא להלן כג, 6). או שהולכים בשיטת מקצת הראשונים שסוברים שגם מדברי חכמים אין חובה לבדוק 'מיעוט המצוי' (רש"י, רשב"ם ותוס', להלן כג, 6). או מפני שמשעה שהבהמה נשחטה כדין – היא בחזקת כשרות. ←

ומ"מ גם לסוברים שחובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, לדעת רוב הראשונים אם הריאות אבדו בשגגה לפני שנבדקו, הבהמה כשרה. וכ"כ רא"ש, ר"ן, רמב"ם, בעל העיטור, רשב"א, וכן נפסק בשו"ע לט, ב. ולדעת בה"ג, מרדכי בשם ר"י הלוי, וראב"ן – אסור (הואיל וכבר נהגו לבודקן אבדה מהן חזקת כשרות, או מפני שחששו שמא ישליכום בכוונה). ראו להלן הערה 9, לגבי הדין במצב שלרוב הבהמות יש סירכות.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ה – מהי סירכת הריאות

סירכות הן גידולים שנסרכים ומתפשטים על דופן הריאה ויוצרים הדבקות שנמשכות ממקום אחד על דופן הריאה אל מקום אחר על דופן הריאה, או יוצרים הדבקות בין דופן הריאה לדופן בית החזה או לאחד האיברים הסמוכים לריאות. הסיבה שסירכא מטריפה מפני שהיא נוצרת מנקב שהיה בריאה, ואף שהסירכא סותמת אותו, בהמשך היא תתנתק והנקב יישאר פתוח ויגרום למותה של הבהמה (רש"י). ויש אומרים שהסירכא לא נוצרה מנקב, אלא שבעקבות הימתחות הסירכא היא תיתלש מהריאה ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה (תוס'). אמנם רק כשהסירכא 'שלא כסדרן' היא מטריפה, מפני שהיא נסרכת בין שני מקומות שאינם צמודים זה לזה, וגורמת לדופן הריאה להימתח בעת נשימתה של הבהמה, עד שלבסוף הסירכא תיתלש ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה. אבל אם הסירכא 'כסדרן', היינו שהיא נסרכת בין שני מקומות שממילא צמודים זה לזה, היא כשרה. מפני שבעת נשימת הבהמה היא לא גורמת להימתחות לא טבעית של דופן הריאה, וממילא אין לחשוש שייווצר שם נקב (חולין מו, ב)[6].

ככלל, שתי מחלוקות ישנן בדין הסירכות. האחת, היכן מקום הסירכות 'כסדרן' הכשרות, והיכן מקום 'שלא כסדרן' הטרפות. השנייה, והיא העיקרית יותר למעשה, האם סירכא 'שלא כסדרן' תמיד טריפה או שרק סירכא שיש תחתיה נקב היא טריפה וכדי לבדוק זאת יש לבצע בדיקת בצבוץ או בדיקת מיעוך ומשמוש. במחלוקת הראשונה, רבי יוסף קארו מיקל והרמ"א מחמיר. ובשנייה, שהיא החורצת את דינן של רוב הבהמות, רבי יוסף קארו מחמיר והרמ"א מיקל.

המחלוקת הראשונה: ריאת הבהמה מחולקת לאונות, היינו חללים שהאוויר נכנס לתוכם. אונה היא אוזן בארמית, ומפני הדמיון של חלקי הריאה לאוזניים נפולות, קראו להן אונות. בצד ימין ישנן ארבע אונות, ובצד שמאל שלוש אונות, כאשר בכל צד יש אונה אחת גדולה שנקראת 'אומה' מלשון האם של האונות. כשהריאה מתמלאת באוויר, האונות נצמדות זו לזו ורק חריץ נראה ביניהן.

יש אומרים שכל אימת שהסירכות נסרכות בין שני חלקים סמוכים זה לזה באופן שאינו נראה מבחוץ, כגון שני צידי אונות שצמודות זו לזו, או שבמקום הצר של בית החזה סרכות מדביקות את הריאה לדופן החזה, אין סירכות אלו מטריפות כלל, ואין צריך לבודקן (רשב"א, שו"ע לט, ד; יח).

מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אם הסירכא מחברת בין שתי אונות צמודות, בחצי הפנימי של החריץ שביניהן, היא נחשבת כסדרן ואינה יכולה להטריף. אבל אם היא בחצי החיצוני וכן כאשר היא נסרכת מהריאה לדופן החזה, גם בחלק הקדמי הצר, היא כבר עלולה ליצור הימתחות מסוימת של דופן הריאה בעת הנשימה של הבהמה, ולכן היא נחשבת 'שלא כסדרן' ומטריפה (מהר"י וויל ורמ"א לט, ד; יח)[7].


[6]. לרש"י (חולין מו, ב) הסירכא נוצרת מנוזלים שיוצאים מנקב בדופן הריאה, ואף אם הנקב ייסתם, כאשר הסירכא שלא כסדרה, סופה להתפרק והנקב ייפתח. ולתוס' (שם 'היינו'), יש סירכא שנוצרת בלא נקב, אולם כיוון שהיא דבוקה שלא כסדרה, חזקה שתמתח את דופן הריאה עד שייווצר בה נקב. הרופאים כיום סבורים שהסירכות נגרמות מדלקת ריאות, שגורמת לדופן הריאה להיעשות חדירה, וחומרים שונים יוצאים מהריאה ומצטברים על דופנה ויוצרים גידולים וקרומים עבים ('מאור לכשרות' ח"ג עמ' 126). ככל שהבהמה מבוגרת יותר, הסיכוי שיש בה סירכות גבוה יותר.

[7]. עוד שיטה מקילה ביותר היתה נהוגה במרוקו ובקהילות רבות בצפון אפריקה, לפיה סירכא שנמשכה מאונה לאונה סמוכה, אפילו מגב לגב אינה מטריפה ואינה צריכה בדיקה, ואם נמשכה מאונה לאונה בדילוג על אונה שביניהם – מטריפה (כמבואר בפירוט ב'דברי שלום ואמת' ח"ד עמ' 148). כיום כיוון שקל להשיג בשר כשר לפי רוב הפוסקים, אין מי שנוהג להקל בזה.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ו – בדיקת סירכות על ידי בצבוץ

המחלוקת השנייה נוגעת לסירכות 'שלא כסדרן', שהן הטרפות, והיא נוגעת לשתי סוגיות: א) האם ניתן לקלוף את הסירכא ולבדוק אם יש תחתיה נקב, ועל פי בדיקה זו להכשיר את הסירכא. ב) האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש נחשבות סירכות מטריפות.

נתחיל בסוגיה הראשונה. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה. וגם אם יסירו אותה וימצאו שאין תחתיה נקב, היא טריפה, מפני שגם אם עכשיו נסתמה, סופה להיפתח (רבנו גרשום, רי"ף, רש"י ותוס' לחולין מח, א).

מנגד, יש אומרים שגם כאשר הסירכא 'שלא כסדרן' אין זה אומר שהיא טריפה אלא שחובה לבודקה, ואם ימצא תחתיה נקב היא טריפה. כדי לבדוק את הסירכא אפשר לקלפה בסכין או לחותכה לרצועות ולקולפן בעדינות ביד, שכן הסירכא דומה לניילון וניתן לפרקה לחוטים דקים ולמותחם עד שהם נקלפים מעל פני הריאה. לאחר שפני הריאה נותרו חלקים, מנפחים אותה באוויר ומכניסים אותה למים, אם מבצבצות ממנה בועות אוויר, הרי שיש בה נקב והבהמה טריפה. ואם אין בצבוץ, אין בה נקב והבהמה כשרה, מפני שרק סירכא שיש תחתיה נקב מטריפה (מהרי"ץ עפ"י רמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ט, ערוה"ש קי-קיא).[8]


[8].. חולין מח, א: "רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה (לריאה שנדבקה באמצעות סירכא לדופן בית החזה) בפשורי" (ניפוח הריאה והכנסתה למים פושרים לבדוק אם מבצבצות בועות אוויר מהריאה). ולמר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי, רב נחמיה היה בודק באופן זה סירכות בין שתי אונות של הריאה. ורב אשי הקשה על מר זוטרא. רובם המוחלט של הראשונים התעלמו מדעת מר זוטרא, ומשמע שסברו שהבדיקה בפשורי נועדה רק לסירכא שבין הריאה לדופן בית החזה. יש מהם שאמרו שבדיקה זו מועילה רק כאשר ישנה ריעותא בבית החזה שמסתבר שממנה הסירכא נמשכה, אבל אם אין ריעותא, הבדיקה אינה מועילה (רי"ף, רש"י, תוס', רבנו גרשום), ויש אומרים שאם יש ריעותא בבית החזה – הבהמה כשרה בלא בדיקה, ואם אין ריעותא, רק אם תבדק ולא תבצבץ, כשרה (ר"ת, רז"ה).

מנגד, מנהג חכמי תימן עוד מימי הרמב"ם להסיר את כל הסירכות 'שלא כסדרן' ולבודקן בבצבוץ, כמובא בשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סא, בתשובה לחכמי תימן. ובאר מהרי"ץ (זבח תודה יו"ד לט, פח) שכך היא דעת הרמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ז, שהלכה כדעת מר זוטרא שבדיקת רב נחמיה מועילה לכל הסירכות. וכך נהגו רבים באשכנז ובצפון אפריקה, כמבואר בהערה הבאה, על פי העיקרון שרק אם מתברר שיש נקב תחת הסירכא הבהמה טריפה. ואפשר שכל מה שרב אשי התקיף את הסבר מר זוטרא, הוא ביחס לסירכות עבות מאוד שיש סביבן ריעותא כמוגלה וחולי, אבל בסירכות רגילות, אפילו עבות ונמשכות שלא כסדרן, היה מסכים שאפשר לקולפן ולבדוק אם יהיה תחתיהן בצבוץ.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ז – בדיקה על ידי מיעוך ומשמוש

הסוגיה השנייה, האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש מטריפות. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה, ואפילו אם היא דקה שבדקות (רשב"א ורשב"ץ), וכן נפסק בשולחן ערוך (לט, י): "כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל".

מנגד, יש אומרים, שסירכא שניתן להסיר על ידי משמוש אינה נחשבת סירכא אלא ריר. לשם כך ממעכים ומוללים וממשמשים בסירכא. אם היא מתקלפת מהריאה, סימן שהיא ריר שאינו מטריף. שכן "סירכא, אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת" (רא"ש). וכפי שכתב מהר"י וייל: "כל הסירכות שהם טריפה, היינו שהם קשים, אבל אם הם נימוחים במשמוש היד אז הם נקראים רירים וכשרה". אמנם למעשה, גם המקילים להסיר את הסירכות במיעוך ומשמוש, נוהגים לבדוק לאחר מכן את הריאה בניפוח במים כדי לראות אם תבצבץ (ב"ח, ש"ך לט, טו)[9].


[9]. שלוש רמות של פעולות לבדיקת הסירכות ישנן: א) למנהג אשכנז עפ"י הרא"ש ורי"ו, מקילים בסירכות דקות שמתנתקות במתיחה עדינה, ובשו"ע לט, יא; יג, היקל בזה רק בבהמת ישראל ובהפסד מרובה כאשר הבודק כשר וירא ה' ביותר. (וסירכות דקיקות שנופלות מאליהן בנענוע קל מותרות לכל הדעות). ב) מנהג אשכנז למעך ולמשמש בסירכות, ואם הן נקלפות מכח זה, משמע שאינן סירכות אמיתיות. באופן זה הסירו את הסירכות הדקות ורוב הבינוניות. מקור מנהג זה בדברי הגאונים כמובא בספר המאורות בשם ר' נתן ב"ר מאיר, וכן מובא במאירי בשם חכמי נרבונה. וכן כתב הרא"ש חולין מז, א; ומהר"י וייל דיני בדיקת הריאה סי' ו. אמנם גם לאחר שהוסרו במיעוך ובמשמוש, נוהגים להחמיר לבדוק את הריאות הללו אם יבצבצו במים (ב"ח וש"ך לט, לד). מנגד, לרב יהודאי גאון, רשב"א בתורת הבית ב"ב ש"ג, לד, ב; תשב"ץ, ושו"ע לט, י, בדיקה במיעוך ובמשמוש אסורה לחלוטין. ג) בתימן נהגו לקלף בסכין גם סירכות שאינן יורדות במיעוך ובמשמוש, ולאחר שפני הריאה נותרו חלקים, בדקו את הריאה במים אם תבצבץ. ושורש מנהגם, שהסירכא אוסרת רק אם יש תחתיה נקב. וכן נהגו במרוקו ברוב רובן של הסירכות. גם באשכנז בימי האחרונים נהגו לקלף סירכות גדולות ולבודקן בבצבוץ, אולם העדיפו להסירן בזהירות על ידי פירוק הסירכא לחוטים דקים, שאותם מותחים בעדינות עד שהם נקלפים ופני הריאה נותרים חלקים. וכן נוהגים כיום בכל ההכשרים של 'כשר'. עוד הוסיפו באשכנז טעם להיתר, שסירכא שאינה מבצבצת היא קרום חיצוני שאינו נובע מהריאה עצמה. למעשה נחלקו גדולי הרבנים באשכנז אם ראוי להקל בכך. המחמירים: פמ"ג משב"ז יז; תורת יקותיאל ו; אדרת אליהו מד, בשם ר"ח מוולוז'ין, ועוד. המקילים שקיימו את המנהג: ראש אפרים קנג, בשם דודו ר' סנדר; חת"ס יו"ד לט; תפארת צבי יו"ד ד; ערוה"ש לט, קי; בית דוד לט, חלק ו ג-ד. (ועי' מזון כשר מן החי עמ' 326-328).

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ח – מנהגי הקהילות למעשה

בכל סביבות ארץ ישראל, כולל סוריה, עירק ומצרים, נהגו להחמיר שלא למעך ולקלף סירכות, אלא הטריפו כל בהמה שהיתה בה סירכא 'שלא כסדרן'. מנגד, בתימן, פרס, מרוקו ועמם קהילות רבות מתוניס ולוב, וכן רבים בכל קהילות אשכנז, נהגו להקל לקלף ולכל הפחות למעך ולמשמש בסירכות.

כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. שהואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, ההוראה הרווחת היתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטרפות לגוי, הטרפת הבהמה היתה עלולה להמיט אסון וחורבן על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או מספר חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזו, סמכו על דעת המקילים.

במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכל כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).

גם בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ. בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברה העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו בודקים את הסירכות בבצבוץ (בית יוסף יו"ד לט, כב).

בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר ששליטי ספרד הנוצרים גרשו את היהודים (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, בה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האיסלאם, התעורר הוויכוח במלא חריפותו. הוותיקים בקשו להחמיר כמנהגם, אולם המגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל, שבודקים את הסירכות. וכן פשט המנהג ברוב קהילות צפון אפריקה, זולת אלג'יר וג'רבה שבהן נהגו להחמיר.

כיוצא בזה באשכנז, בימי האחרונים כבר ניתן היה למכור את הטריפות לגויים, והיו רבנים שיצאו בחריפות כנגד המקילים במיעוך ובמשמוש (של"ה, גר"א). והיו שנטו להחמיר אבל לא רצו לפסול את מנהג המקילים (רמ"א, כרתי ופלתי, לבושי שרד). מנגד היו שסברו שהעיקר להלכה כדעת המקילים (יש"ש, ש"ך לט, לג, שמלה חדשה לו). ורבים אף הוסיפו והתירו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ כמנהג תימן ומרוקו (חת"ס, בית דוד, ערוה"ש לט, קי).

כלומר, בימי האחרונים, גם שלא בשעת הדחק, נהגו בארצות רבות כדעת המקילים, מפני שסברו שכך העיקר להלכה. שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת, שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80% מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50%, וברור שאם לא ישחטום, ימשיכו לחיות שנים רבות. וכבר למדנו (הלכה ג, 4) שלדעת רבים, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים. והמחמירים משיבים, שאין להכריע על סמך המציאות את ההלכה, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף, מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו.

כך נמשך הוויכוח עד ימינו. אולם מנהג ישראל תורה הוא, ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המקילים – 'כשר', שכן כך העיקר על פי כללי ההלכה. ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המחמירים – 'חלק' או 'גלאט'[10].


[10]. בתקופת הראשונים ברוב קהילות ישראל נהגו להחמיר ולא לבדוק סירכות בבצבוץ, וכן העידו רמב"ם, רא"ש, רשב"א ועוד. מנגד, בסוף תקופת הראשונים נהגו בספרד (קסטיליה) ובקהילת סלוניקי לבדוק סירכות 'שלא כסדרן', כמובא בבית יוסף (יו"ד לט, כב), בשם רבי דוד יחייא "מפני שהגוים בארצותם ברוב הזמנים… לא היו אוכלים שחיטת ישראל, והבהמות הטרפות היו מפסידים דמיהם. ואילו היו נוהגים כדעת המחמירין – היה הפסד גדול בממונן של ישראל. אבל במקומות שהגוים אוכלים משחיטת ישראל, יש להחמיר כדעת הרמב"ן והרא"ש ומנהג מקומות הרמב"ם והרשב"א". גם בתימן נהגו להקל לבדוק את כל סוגי הסירכות (על פי הבנתם שהרמב"ם פסק כמר זוטרא), וכ"כ ר' דוד משרקי (ראשי בשמים לט, כא). וכ"כ מהרי"ץ (מקור חיים לא, צו): "דע שכל מקום שאמרנו בדין הסירכות טריפה, לא טריפה בהחלט. אלא מפרקין הסירכא ומדקדקין שלא ישאר מהסירכא כלום, ואח"כ בודקין בפושרין, אי לא מבצבצא – כשרה. וכן המנהג הקדום בכל ארצות תימן מימות קדמונים איש מפי איש. וראו אבותינו על הדין ועל האמת כמו שכתב הרמב"ם, מטעם הפסד ממונם של ישראל, ודי להם להתנהג כפי הדין ולא להחמיר".

טענה מרכזית לשיטת המקילים, שידוע להלכה שרוב הבהמות כשרות, וסתם בהמה שנשחטה בחזקת כשרה, ולכן נפסק בתלמוד שאם הריאות אבדו ולא ניתן לבודקן הבהמה כשרה. ואם נפסוק כדעת המחמירים בסירכות, יצא שרוב הבהמות טריפות. והמחמירים משיבים, שאכן בעבר היו פחות סירכות בריאות, ובמשך הדורות מצב הבהמות השתנה לרעה. ועוד, זהו ספק דאורייתא, ויש להחמיר בו. והמתירים סוברים, שלא מסתבר שחלו שינויים מופלגים כל כך במצב הבהמות.

כפי הנראה גם לפי מנהג המקילים למחצה, היינו רק בסירכות שיורדות במיעוך ובמשמוש, נהגו בתקופת האחרונים להטריף אחוז גבוה מהמקובל בימי חז"ל. וכפי שכתב בשמלה חדשה לט, א: "רוב בהמה וחיה ועוף המה בריאים וכשרים, אע"ג דהאידנא חזינן לפעמים הטריפות יותר מהכשרות, הוא משום הספקות והחומרות ושאין אנו בקיאים בבדיקה בכמה דברים, אבל מעיקר הדין הרוב כשרים הם", וזאת לפי השיטה שמיעכו ומשמשו סירכות. על אחת כמה וכמה שלשיטת המחמירים אחוז הטריפות היה גבוה בהרבה. וכן נשאל בשאגת אריה סד, לגבי יו"ט, שהואיל ואחוז הטריפות כמו אחוז הכשרות, מחמת בדיקת הריאות, איך מותר לשחוט בהמה ביום טוב. והשיב שסיבת הטריפות בשנים הללו "מחמת חומרת האחרונים שהחמירו חומרות הרבה בבדיקת הריאה, והרי הרבה מן האחרונים צווחו ככרוכיא על זה, על שמאבדין ממון ישראל בחנם, אלא שכבר נהגו כן…" וכ"כ בפר"ח לט, ג, שאף שמוצאים יותר טריפות מכשרות, אין זה מעיקר הדין אלא מחמת חומרת האחרונים. ועי' פנה"ל מועדים ד, ז.

אחוזי ה'כשר' וה'חלק' בימינו: בספר 'מאור לכשרות' חלק 'הכנת הבשר' עמ' 104-110, 136-137, סיכם שבארץ: עגלי בשר בני ששה חודשים עד שנתיים: 30% חלק, 53% כשר לשיטת המקילים, 17% טרף לכל השיטות. בפרות מבוגרות שנשחטו אחר תקופת חליבה ממושכת, כמעט ואין חלק, כ-40% כשר, ו-60% טרף. רוב הבשר המשווק בארץ מגיע מדרום אמריקה. בארגנטינה בעגלי בשר: 35% חלק, 35% כשר, כ-30% טרף. לגבי בהמה דקה בארץ, נערכו פחות בדיקות, אולם מאחת הבדיקות עלה, שכ-23% טרף, ו-77% חלק וכשר. רוב הטריפות הללו מסירכות הריאה, אולם יש גם טריפות מחמת סיבות נוספות, שהשכיחה שבהן, הימצאות של מסמר או חוט תיל בבית הכוסות. מבדיקות שונות התברר ששלושה מרכיבים עיקריים משפיעים על אחוז הסירכות. א) ככל שהבהמה מבוגרת יותר אחוז הסירכות עולה. ב) ככל שתנאי גידוליה פחות טובים יש לה יותר סירכות, וכאשר אינה נחשפת לרוחות פרצים ומקבלת טיפול בעת הצטננות, תופעת הסירכות פוחתת. ג) יש גזעים שבהם שכיחות הסירכות עולה, כגון בגזעי החלב.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

ט – כשר וחלק-גלאט

נמצא אם כן, שישנן שלוש רמות כשרות בבשר בהמות וחיות. א) 'כשר' לפי מנהג אשכנז, תימן ומרוקו – מקילים לקלף את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתיהן נקב, הבהמה טריפה.

ב) חלק 'בית יוסף' כשיטת רבי יוסף קארו – מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה, הסירכות אינן מטריפות. ג) 'גלאט' (שפירושו חלק ביידיש) למנהג אשכנז כפסקי הרמ"א – מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, ואף מחמירים להטריף סירכות שלפי 'בית יוסף' הן כשרות כי הן נחשבות 'כסדרן' (לעיל ו). אולם מנגד, אם הסירכא קלושה וניתקת בקלות רבה, גם אם היא 'שלא כסדרן', מסירים אותה, ואילו ל'בית יוסף' רק במקרים מיוחדים מקילים בזה, אבל ככלל אין מסירים סירכות קלושות (לעיל הערה 9).

בפועל נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) 'כשר' לפי שיטת המקילים, וכפי שנהגו רבים באשכנז, וכפי שנהגו בתימן, בפרס, במרוקו וברוב קהילות צפון אפריקה. ב) 'חלק' (או 'גלאט' ביידיש), ובה צריך להקפיד על חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שלעיתים רחוקות יהיו שם בהמות שלפי מנהג המחמירים באשכנז יחשבו טריפות. ואם יקפידו רק על 'חלק' לפי הרמ"א, יצא שיהיו שם בהמות שכשרות רק בשעת הדחק ל'בית יוסף'. אמנם יש בד"צים שנוהגים 'חלק' לפי שיטת הרמ"א בלבד, ויש שנוהגים 'חלק' לפי 'בית יוסף' בלבד, ובשעת הצורך, גם המקפיד לאכול 'חלק' כאחת השיטות, רשאי לסמוך על השיטה השנייה, מחמת ספק ספיקא.

להלכה ולמעשה, רשאי אדם לנהוג כדעת המקילים, מפני שדעתם נשענת על סברות חזקות, לכן בשר זה נקרא 'כשר'. ולכתחילה טוב להדר ולהקפיד לאכול 'חלק', מפני שהידור זה הוא החשוב ביותר בהלכות כשרות, והרגיל להחמיר בו בדרך כלל ניצל מספקות רבים, שכן בכל מערכות הכשרות הקפדה על 'חלק' פירושה השגחה רצינית בכל התחומים. במיוחד ראוי למי שבני עדתו או הוריו נהגו להחמיר לאכול 'חלק' שימשיך במנהגם[11].


[11]. לכאורה לפי מה שנהגו ברוב קהילות ישראל שכאשר היה אפשר להחמיר בלא הפסד גדול, החמירו כשיטת המחמירים, גם היום צריך להחמיר, שכן ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מנגד, לאחר שבקהילות רבות נהגו להתיר וחיזקו את ההיתר בטענות חזקות, גם בימינו הרוצה לסמוך עליהם רשאי. ואף מי שנהג להחמיר, רשאי להחליט לנהוג כדעת המקילים, ועדיף שיעשה על כך התרת נדרים, כי לכתחילה אין סומכים על התרת הנדרים הכללית שמקיימים לקראת הימים הנוראים. אמנם ראוי למי שמשפחתו נהגה להחמיר, שימשיך במנהגם. ←

תלמידי ישיבה שקבלו על עצמם לאכול 'חלק', והוריהם אינם מקפידים לאכול 'חלק', כאשר הם אצל הוריהם יאכלו בשר 'כשר' (וכן הורה הרב מרדכי אליהו זצ"ל). שכן אף שהזהירות לאכול 'חלק' חשובה והם קבלו זאת על עצמם, כיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. וגם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול 'חלק' תגרום עגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם 'כשר' ולא יפגעו בהם. אבל ככלל, מי שרגיל להקפיד לאכול 'חלק', צריך להקפיד לשמור על מנהגו בכל מקום. וכן הורה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל לחיילים שמקפידים לאכול 'חלק', שגם בצבא לא יקלו לאכול 'כשר' (עשל"ר ו, נו). הרוצה להחמיר לאכול 'חלק' בלא שקיבל על עצמו לנהוג כך תמיד, רשאי לאכול 'כשר' כאשר הוא מתארח, גם בלא צורך של כיבוד הורים.

כתב בשו"ת דבר שמואל שכ, שהמקפיד לאכול 'חלק' ובא לאכול אצל חברו שאוכל כשר, רשאי לאכול משום ספק ספיקא: א) אולי ההלכה כדעת המקילים לגמרי בסירכות הריאה. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים, אולי הבשר שהגישו לו היה 'חלק'. אמנם כיום אין לטעון שאולי בשר שחתום כ'כשר' הוא 'חלק', הואיל וכל בשר נמכר לפי רמתו. אלא שיש אומרים שאפשר לא לשאול מפני אי הנעימות, וממילא חוזר הספק ספיקא (יבי"א ח"ה יו"ד ג). אולם כאשר מגישים בשר 'חלק בית יוסף' מותר למי שנוהג חלק כרמ"א לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים לפי רמ"א, ספק אם היו בו סירכות שלפי הרמ"א מטריפות. וכן אם הגישו בשר 'חלק' לפי רמ"א לפני מי שנוהג כ'בית יוסף' מותר לו לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כמחמירים, ספק אם היתה שם סירכא קלושה שלפי 'בית יוסף' רק בשעת הדחק מותר להסיר. (ראו כה"ח לט, רכד, במקור להגדרת 'כשר' ו'חלק'. ועי' בשו"ת עמא דבר ח"א סימנים ה-ז, על דרגות ההכשרים לספרדים ואשכנזים, והפסק עפ"י מו"ר הרב אליהו).

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

י – סוגיות נוספות בבהמות

נחלקו הפוסקים בדין בהמה שהקשתה להמליט עד שהסתכנה, ובניתוח קיסרי פתחו את רחמה והוציאו את וולדה. ההלכה היא שבהמה שניטל רחמה – כשרה (שו"ע יו"ד מה, א). אולם לגבי מצב שרחמה נחתך וניקב יש מחמירים (ב"ח), ויש סוברים שלכתחילה יש להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל (רמ"א), ויש מקילים לכתחילה (פר"ח וגר"א). ויש אומרים שגם המחמירים בנקב ברחם, יקלו אם הוא נעשה במסגרת ניתוח על ידי וטרינר (הגהות או"ה הארוך נה, ז, ב). להלכה, נראה שבהמות אלה כשרות לכתחילה, מפני שבפועל הן ממשיכות לחיות י"ב חודש ומתעברות וממליטות, ולדעת רבים ניתן על פי זה להכשיר את כלל הבהמות שעוברות ניתוח קיסרי. בנוסף לכך, יש אומרים שכל בהמה שנותחה על ידי וטרינר וסופה להחלים, גם אם החתך היה במקום מטריף, אינה נאסרת (לעיל הלכה ג).

עוד שאלה התעוררה לגבי בהמה שאכלה עשבים שגרמו להצטברות גזים בכרסה עד שאם לא תצליח להשתחרר מהם, כרסה תיבקע והיא תמות. מקובל בעולם לדקור את כרסה באזור הצלעות כדי לשחרר את הגזים, ולאחר מכן הבהמה ממשיכה לחיות ולהתעבר ולהמליט. הבעיה שישנה מחלוקת אם נקב בכרס מטריף, ודעת רוב הפוסקים להחמיר. למעשה, גם בשאלה זו הלכה כדעת המקילים, שכן בכל מצב של ספק טריפה, אם הבהמה המשיכה לחיות י"ב חודש או התעברה – אינה טריפה. ואם התברר שכך המצב בכל הבהמות, יש להכריע הלכה כדעת המקילים (לעיל הלכה ג). אמנם בפועל, מתוך חשש לדעת המחמירים, נמצאו שיטות לשחרור הגזים המסוכנים בלא ניקוב הכרס, על ידי החדרת צינור לוושט. וכך נוהגים כיום בכל הבהמות שמגדלים עבור ישראל[12].

כאשר מגדלים בהמות ליד מגורי בני אדם, הן בולעות מכל הבא לפיהן, ובכלל זה הן עלולות לבלוע מסמרים שמגיעים לבית הכוסות (אחד מחלקי הקיבה). ואזי אם המסמר נקב את דופן בית הכוסות נקב מפולש – הבהמה טריפה (שו"ע מח, א; ו-ז), ונכון שבודקי הריאות ישימו לב גם לכך.


[12]. משנה חולין מב, א: "אלו טרפות בבהמה… הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה". ובגמרא שם נ, ב, נחלקו האמוראים מהי 'הכרס הפנימית' שנקיבתה מטריפה בכלשהו, ומהי 'החיצונית' שרק אם רובה נקרעה נעשית טריפה. לרבה בר רב הונא 'הכרס הפנימית' היא זו שמתגלית בשעה שפותחים את בטנה של הבהמה, היינו הצד התחתון והאחורי, וה'חיצונית' כנגד הצלעות והשדרה, וממילא הנקב להוצאת הגזים אינו מטריף. ולר' יוסי בר חנינא ה'פנימית' היינו שהנקב הוא בכרס עצמה מכל צדדיה, וה'חיצונית' שהנקב בבשר החיצוני ולא חדר עד הכרס עצמה, וממילא הנקב להוצאת הגזים מטריף. נחלקו הראשונים כמי הלכה. לעיטור, רשב"א בשם רמב"ן ועוד, הלכה כמקל. ולרש"י, ריבב"ן, רי"ד, רמב"ם שחיטה ט, ה, רא"ש, מרדכי ועוד, הלכה כמחמיר. וכן נפסק בשו"ע יו"ד מח, ב. אלא שלמדנו בהערה 4, שלדעת רוב הפוסקים, אם תחיה י"ב חודש או תמליט, הרי שיש להכריע כדעת הפוסקים המקילים. ולדעת רבים אם התברר שכך הוא המצב באלפי בהמות, יש להכריע כדעת המקילים גם בלא להמתין י"ב חודש. אולם יש אומרים, שרק במחלוקת שקולה אפשר לסמוך על בדיקת י"ב חודש, אבל כאן שרוב הפוסקים החמירו, אין להקל (פמ"ג שפ"ד פא, ה; יהודה יעלה ס). מנגד, יש אומרים שהראשונים המחמירים החמירו מחמת הספק, ממילא גם לדעתם אם תחיה י"ב חודש תהיה כשרה (פת"ש יו"ד מח, ב; יבי"א ח"ח יו"ד ב). יתר על כן, אפשר לומר שלוּ היו יודעים שבפועל הבהמות ממשיכות לחיות עם נקבים כאלה יותר מי"ב חודש, היו מכריעים כדעת המקילים.

עוד טיפול רפואי ישנו: 'היפוך קיבה' שנועד לפרות שקיבתם התהפכה עד שאינן יכולות להמשיך לאכול. כשהופכים את קיבתם תופרים אותה לדופן כדי שלא תחזור להתהפך, ולשיטת המחמירים, יש להקפיד שבעת התפירה לא ינקבו את הקיבה. ולשיטת המקילים, גם אם ינקבו את קיבתה, כיוון שהדבר נעשה על ידי וטרינר שדואג לבריאותה של הפרה, אין חשש טריפות, עובדה שהפרות חיות לאחר מכן יותר מי"ב חודש.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

יב – הובלת העופות וזהירות מהפלתם

בעת העברת העופות מהלול למשחטה, צריך להכניס את העופות לכלוב, להעמיס אותו על משאית, ולפרוק את הכלוב במשחטה, ולבצע את כל הפעולות הללו בנחת. מפני שאם הבהמה או העוף ייפלו מגובה של עשרה טפחים (כ-76 ס"מ), או יוטחו בהפתעה מגובה נמוך יותר, יש חשש שאחד מאיבריהם ייפגע והם ייעשו טריפה. אם הנפוּלה הלכה מעצמה הליכה יפה – סימן שהיא כשרה. ואם לא הלכה אבל עמדה או שהתה עשרים וארבע שעות ולא מתה, יש לבדוק את כל איבריה אחר השחיטה. ואם נשחטה לפני שעמדה או לפני ששהתה עשרים וארבע שעות, היא טריפה, ולא תועיל לה בדיקה, כי חוששים שמא יש בה פגם שמטריף אותה ולא ימצאו אותו בבדיקה (שו"ע נח, א-ו).

בפועל, מלאכת העמסת העופות קשה, מפני שהעופות עלולים להשתולל ולשרוט את הפועלים. וישנם פועלים שמאבדים את סבלנותם ופורקים את זעמם על העופות באלימות, דורכים עליהם ומטיחים אותם לכלוב, ואזי אותם עופות צריכים בדיקה. גם בעת פריקת הכלובים, קורה שהכלוב נופל, ואזי כל העופות שבו צריכים בדיקה.

ככל שההשגחה טובה יותר, כך מקפידים יותר על הפועלים שינהגו במתינות, ויזהרו בעת העמסת הכלובים ופריקתם שהכלוב לא ייפול. בשנת תשע"ב תיקן משרד החקלאות תקנות, כיצד לאסוף את העופות ולהובילם, באופן שממעט את צערם ומבטל את חשש ההטרפה. נמצא שכיום ההשגחה הטובה צריכה לפקח על יישום התקנות.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

יג – קצב השחיטה ובדיקת הסכינים

ההוראה העקרונית בבדיקת הסכינים היתה, שלפני כל שחיטה ואחריה יבדוק השוחט את הסכין בריכוז רב ובכוונת הלב, משלושת צדדיה, הלוך וחזור, הן על ידי הציפורן והן על ידי בשר האצבע. ואם נמצא לאחר השחיטה פגם בסכין, חוששים שמא עור הבהמה או העוף פגם את הסכין, והשחיטה נפסלה (לעיל יח, ו). אמנם בעופות לא משתלם לבדוק את הסכין לאחר כל שחיטה, שכן מחיר זמן הבדיקה יקר ממחירם של עופות רבים, ועדיף שאם יימצא פגם בסכין יטריפו את כל העופות שנשחטו על ידי אותה סכין מעת בדיקתה הקודמת. לכן קבעו שבודקים את הסכין כל כחצי שעה. וככל שההשגחה קפדנית יותר כך מקפידים לקצר את הזמן שבין הבדיקות, ודואגים לשמור בנפרד את העופות שכל שוחט שחט, כדי שאם הסכין תימצא פגומה יידעו לזרוק את העופות שנטרפו על ידו.

אולם למעשה, כל זמן שהשוחט אמין וירא שמיים, אין כל כך צורך לדקדק בזה, מפני שהסכינים שלנו כיום עשויות ממתכת חזקה, ואין כמעט סיכוי שייפסלו בשחיטה. שכן הפגימה שפוסלת היא 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו"ע יח, ב), והסיכוי שבמשך השחיטות ייגרם לסכין פגם כזה – אפסי. ומה שהרחיבו חכמים בהלכות בדיקת הסכינים, מפני שמעיקר הדין, בשעת הצורך, מותר לשחוט בסכינים של אבן או עץ, והיה צריך לדקדק שלא יהיה בהן פגם. ואף סכיני המתכת בעבר לא היו חדות כל כך, עובדה שהורו חכמים לבדוק אותן הן בציפורן והן בבשר האצבע, ובדורות האחרונים בודקים אותן בציפורן בלבד, מפני שבדיקתן על הבשר גורמת לחתכים באצבע (לעיל יח, ו).

עניין נוסף שמתלבטים בו הוא קצב השחיטה. מצד אחד, ככל ששוחטים יותר מהר, מפחיתים בעלות העוף. מאידך, ככל שהשחיטה מהירה יותר, גובר החשש שבמקום לשחוט בהולכה בלא שום לחץ, השוחט ילחץ את הסכין לצוואר ויטריף את העוף ב'דריסה' (שו"ע כד, א-ו; לעיל יח, ב). כמו כן לאחר השחיטה צריך השוחט לראות ששחט כהלכה (שו"ע כה, א; לעיל יח, ב, 1), וככל שהוא ממהר יותר, כך קשה לו יותר לראות ששחט כהלכה.

בשחיטות הרגילות כיום שוחטים כ-15-20 עופות בדקה, המהדרים שוחטים עד 12 בדקה, והמהדרים יותר שוחטים עד 10 עופות בדקה. בנוסף לכך מקפידים שהשוחטים ישחטו ברציפות חצי שעה וינוחו חצי שעה, ובהשגחות המחמירות מקפידים שהשוחטים יעבדו לכל היותר שש שעות ביממה, כדי שיוכלו לנוח מעבודתם ולהיות מרוכזים בעת שהם שוחטים. אמנם גם בהשגחות הרגילות, כל זמן שהשוחט נאמן, למרות שהוא שוחט במהירות רבה, אין חשש שילחץ את הסכין או לא יחתוך את הסימנים, כיוון שבסכינים החדות והחזקות שיש כיום, פעולת השחיטה נעשית בקלות רבה בלא שום צורך ללחוץ.

לפיכך, יש לסמוך על השגחה של כל רבנות מוסמכת, ורק במקרים נדירים מאוד, כשמתברר שגוף כשרות מסוים נוהג שלא כהלכה, מפרסמים ברבים שאין לסמוך עליו יותר.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

יד – בדיקת צומת הגידים

צומת הגידים הוא צַמַּת (קבוצת) גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל. ברגל העוף צמה זו כוללת ששה עשר גידים, שעל ידם העוף מכוון את תנועת רגלו ואצבעותיו. אם אחד מהגידים הללו נקרע – העוף טרף (שו"ע יו"ד נו, ח). אולם מימי חכמים ועד ימינו לא התעורר צורך לבודקם, אלא התייחסו אליהם כמו לכלל שבעים ושתיים הטרפות שבעוף, שהולכים בהן אחר הרוב המוחלט שהוא כשר. ורק אם התעוררה 'ריעותא', היינו בעיה מסוימת במראה של מקום מסוים, היה צריך לבודקו. אולם בדור האחרון החלו להתגלות יותר מקרים של קריעת גידים מצומת הגידים. הסיבה לכך, מחלה מדבקת שיוצרת דלקות בגידים, וכאשר מגדלים את העופות בצפיפות, המחלה עלולה להתפשט ולהדביק עופות רבים. בפועל, גם כיום שבעיה זו נעשתה שכיחה יותר, רק לאחוז אחד מכלל העופות יש גיד קרוע, ורוב הלהקות נקיות לגמרי מבעיה זו, ולעיתים רחוקות ישנן להקות שאחוז הבעיות בהן מגיע לעשרות אחוזים.

יש אומרים שהואיל והאחוז הכולל של הבעיות הוא 'מיעוט שאינו מצוי', ופגם זה קשה לזיהוי, אין צורך לבדוק את צומת הגידים כלל (מנח"י ח, סה). מנגד, יש אומרים שהואיל ולעיתים ישנן להקות שב'מיעוט המצוי' בהם יש פגיעה בצומת הגידים, יש לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ד, פא). למעשה נראה, שהואיל ויש לעיתים להקות עם בעיות, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית, נכון לבדוק כל להקה באופן מדגמי, ואם ימצאו בה עופות עם גידים קרועים, יבדקו את כל העופות שבלהקה, ואם לא ימצאו – לא יצטרכו לבדוק את העופות שבה. והמחמירים בודקים בכל אופן את כל העופות.

עוד שאלה התעוררה, כיצד לבדוק את צומת הגידים. יש טורחים לחתוך את רגלי כל העופות, ומותחים את הגידים כדי לראות שהם שלמים. מנגד רבנים ומומחים טוענים שבדיקה זו אינה יעילה, כי במידה וישנו גיד שנקרע, החיתוך מפריע לראותו. ויש שאף סוברים, שהואיל ורק בודדים בקיאים בבדיקת צומת הגידים מבפנים, מוטב שלא לפתוח את הרגל לשם בדיקתה, אלא יש להביט על המקום מבחוץ, ואם על ידי מראה ומישוש נראה שהתעבה, מסתבר שקיבל דלקת ויש בו גידים קרועים. בפועל, בשתי השיטות פוסלים אותו אחוז של עופות, אלא שלדעת הבודקים מבחוץ, ההכרעות של חותכי השוק פחות מדויקות[14].


[14]. הסוגיה מבוארת בספרים 'מאור לכשרות' חלק ג' עמ' 156, ו'אכול בשמחה' ה, ג, עמ' 81-82. במנח"י ח, סה, כתב שהואיל ושכיחות בעיות בצומת הגידים נמוכה מאוד (כאחוז או פחות), אין צריך לבדוק את העופות בלא ריעותא מיוחדת. ולשבט הלוי (ד, פא), יש לבדוק את כל העופות, אלא שהואיל ורק מעטים יודעים לבדוק כראוי את הגידים בדיקת פנים, ויש חשש שהבודק יזהה בעיה ויטעה להכשירה, מוטב שלא לבדוק כלל בדיקת פנים אלא רק בדיקה חיצונית, וכשם שכתב הרמ"א לג, ט: "ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא". וכן דעת הרב ורנר. והנראה למעשה שבדיקה חיצונית עדיפה.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

טז – שאלות בעופות שנמכרים עם הכשר

לעיתים הקונה עוף עם הכשר מוצא באחת מעצמותיו שבר שאולי הוא מהשברים שמטריפים את העוף. אולם כיוון שרבים מהשברים נגרמים לאחר השחיטה ממריטת הנוצות או מנפילה של העוף, אין בשברים אלו בעיה. אבל לעיתים נדירות מאוד, מוצאים שהמקום שסביבות השבר נראה שחור מאוד או אדום מאוד מחמת דם רב שנצרר שם, ואזי יש חשש שהשבר נוצר בעוד העוף חי ואולי הוא מטריף את העוף. ולכן בלא שאלת חכם שמצוי בדינים אלו אין להכשיר עוף כזה.

הקונה עוף שנמלח והוכשר ומצא בו צרירות דם, כלומר מקום בבשר שצרור בו ממש דם, צריך לחותכו ולזורקו (להלן כב, ד). ואם יש ספק אם יש שם ממש צרירות דם או רק צבע אדום שנותר אחר המליחה, אין צריך לחותכו.

היתה שם צרירות דם ודאית, וטעה ולא חתכה ובישל את העוף – העוף כשר. וזאת משום שאין וודאות שהצרירות נוצרה לפני הכשרת הבשר ויש בה איסור, או לאחריו ואין בה איסור. וכיוון שדם מבושל אסור מדברי חכמים (להלן כב, ב, 4), במצב של ספק יש להקל.

פורסם בקטגוריה כ - טריפות | כתיבת תגובה

א – איסור חֵלֶב

החלבים הם חלק מהשומנים שבבשר הבהמה, וכאשר מקריבים בהמה לה', מצווה להקטיר את חלביה ולהזות את דמה על המזבח. כהמשך לכך אסרה התורה לאכול חֵלֶב ודם, שהואיל והחֵלֶב ראוי להיות מוקטר לה', ואת הדם מזים על המזבח, אסור לישראל לאוכלם. שנאמר (ויקרא ג, יד-יז): "וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים… וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (איסור דם יבואר בפרק הבא).

איסור חֵלֶב חל על שלושת מיני הבהמה: שור, כבש ועז, שהם הראויים לקרבן, שנאמר (ויקרא ז, כג): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ". אבל אין איסור חֵלֶב בשומנים של שבעת מיני החיה הטהורה, שאין מקריבים קרבן ממיני חיה. וכן אין איסור חֵלֶב במיני עופות טהורים, ואף שיש מיני עופות שכשרים לקרבן, אין לשומניהם ייחוד, שכן עולת העוף קרבה כולה על המזבח, ובחטאת העוף – כל בשרה נאכל לכהנים (חולין קיז, א). האיסור הוא לאכול חֵלֶב, אבל מותר ליהנות ממנו ולעשות בו מלאכה ומסחר (להלן לז, י).

חומרה יתירה יש באיסורי חֵלֶב ודם, שעונשם של שאר מאכלים אסורים, כגון חיות טמאות ושרצים – מלקות, ואילו עונשו של האוכל חֵלֶב ודם – כרת, מפני שהם ראויים לעלות על המזבח כקרבן לה', והאוכלם מבזה את הקודשים וכורת נפשו ממקור חייו. שנאמר (ויקרא ז, כה-כז): "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ… כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".[1]


[1]. במשנה כריתות א, א, נמנים כל סוגי האכילות שעונשן כרת: א) טמא שאכל את הקודש (בשר קרבן), ב) חֵלֶב, ג) דם, ד) נותר (אוכל מבשר הקרבן לאחר סיום הזמן המוקצב לאכילתו), ה) פגול (האוכל מבשר קרבן שהוקרב בכוונה פסולה לאוכלו או להקטיר את אימוריו לאחר זמנו), ו) חמץ בפסח, ז) האוכל ביום הכיפורים. שני האיסורים האחרונים הם לכאורה יוצאים מהכלל, שאינם קשורים לקרבן, אולם הם מבטאים את האמונה: איסור חמץ בפסח נועד להזכיר את יציאת מצרים והשגחת ה' על עמו, ואיסור אכילה ביום כיפורים מבטא את הברית של ה' עם עמו, שציוום לצום כדי שיכפר על עוונותיהם. בנוסף לכך, הצום עצמו נחשב כקרבן. הרי שבכל איסורי האכילה שעונשם כרת יש פגיעה בכבוד שמיים – שהוא יסוד האמונה.

איסור אכילת חֵלֶב מהתורה הוא באוכלו כדרכו, היינו מבושל, אבל בלא בישול איסורו מדרבנן. האוכל במזיד כשיעור נפח 'זית' חֵלֶב חייב כרת, ובשגגה חייב חטאת (רמב"ם מאכ"א ז, א; יד, י). האוכל כשיעור פחות מכ'זית', עובר באיסור תורה אבל אינו נענש (יומא עד, א, כר' יוחנן). התרו במי שאכל כזית חֵלֶב שיענש במלקות, לוקה, ונפטר מכרת (מכות כג, א; רמב"ם סנהדרין יז, ז. כתב בבית יוסף יו"ד סו"ס קנז עפ"י גאונים, שחייבי כריתות שרוצים כפרה, גם בלא שהתרו בהם יכולים לקבל מלקות ולהיפטר מכרת. ולמאור ורמב"ן למכות כג, א, כיוון שעשה אדם תשובה נפטר מן הכרת, אף בלא מלקות).

השוחט בהמה ומצא בה עובר מת, חלבו וגיד הנשה שלו מותרים באכילה. ואם הוא חי והלך על הקרקע, כיוון שחייב שחיטה – חלבו וגידו אסורים, ולרמב"ם גם כשלא הלך, אם שלמו לו חודשיו – חלבו אסור (רמב"ם מאכ"א ז, א-ג; טור ב"י יו"ד סד, ב. מנגד דם של שליל ועובר אסור). האוכל חֵלֶב נבילה או טריפה עובר בשני איסורים, באיסור נבילה או טריפה ובאיסור חֵלֶב (חולין לז, א).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ב – מהו חֵלֶב

החלבים דומים בצורתם ומרקמם לשומני הבהמה, אלא שהחלבים הם חתיכות שומן מגובשות וגדולות יחסית שנמצאות בשלושה מקומות בבהמה, וקל יחסית להסירן כמקשה אחת (שו"ע סד, ד), וכאשר מקריבים קרבן נצטווינו להקטירם על גבי המזבח. ואילו השומנים בלועים יותר בבשר וקשה להסירם כמקשה אחת, וכאשר מקריבים קרבן שלמים, הם נאכלים יחד עם בשר הקרבן. כיוון שהחלבים והשומנים דומים, לאחר שחתכום והפרידום מבשר הבהמה, קשה להבדיל ביניהם, ולכן אכילת חתיכה שהיא ספק שומן ספק חֵלֶב היא הדוגמא השכיחה לאכילת ספק איסור, שצריך להקריב 'אשם-תלוי' לכפרתו (משנה כריתות ד, א).

משמעות המילה חֵלֶב – מובחר, משובח ושמן. וכמו שאמר פרעה ליוסף בעת שביקש שיביא את יעקב אביו ואת אחיו למצרים: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יח). וכמו שנאמר על הבל שהביא קרבן ממבחר צאנו: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם ד, ד). וכן במתן תרומה לכהן, נצטווינו להפריש את החלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, ל): "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ".

נמצא אם כן שחֵלֶב הבהמה הוא החלק השמן והטוב שבבהמה, שכן השומן הוא החלק הרך והעשיר ביותר בקלוריות, והחלבים הם חתיכות השומן הנאות, ולכן אותן נצטווינו להקריב על גבי המזבח. שלושה מיני חלבים הם: א) החֵלֶב שעל הקרב – על קיבות העיכול שנקראות קרביים. ב) החֵלֶב שעל הכליות. ג) החֵלֶב שעל הכסלים – על צדדי המותניים, סמוך לחֵלֶב שעל הכליות. שנאמר (ויקרא ג, ג-ה): "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים…".[2]


[2]. ספרא על ויקרא ז, כה: "חֵלֶב שכמותו כשר לקרב (על גבי המזבח בקרבנות שלמים וחטאת) אמרתי (שאסור לאכול), יצא חֵלֶב דפנות שאין כשר לקרב" (ולכן מותר לאוכלו). וכן דעת הגאונים והראשונים, שהחֵלֶב האסור הוא הקרב על המזבח, וכ"כ רמב"ם (מאכ"א ז, ה), תוס' (חולין צב, ב, 'אמר אביי'), רא"ש ומרדכי שם, ועוד רבים. כלומר גם שומנים שיש להם סימני 'חלבים' – "תותב קרום ונקלף", כיוון שאינם במקומות שצוותה התורה להקריב, אין בהם איסור חֵלֶב. (אמנם נראה מהרמב"ן ויקרא ג, ט, שאין בין מצוות ההקטרה ואיסור חֵלֶב זיקה מחייבת, וישנם שומנים שמוגדרים כחלבים, והם אסורים למרות שאינם מוקטרים). (בחולין מט, ב, ושו"ע מו, א, למדנו שהשומן מועיל לסתום נקבים מסוימים ולהציל הבהמה מטריפות, וחֵלֶב אינו מועיל. ואפשר שהואיל והשומן בלוע בבשר לכן הוא סותם, ואילו החֵלֶב שיש לו קרום אינו סותם).

האליה, היינו השומן שבזנב הכבש, מותרת באכילה. ואף שמקטירים אותה עם החלבים על המזבח, כיוון שאין אליה לעז ולשור, אין בה איסור, כי רק חלבים שהיו מעלים על המזבח בכל שלושת מיני הבהמה – אסורים (חולין קיז, א; שו"ע סד, ה).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ג – דיני חֵלֶב למעשה

שתי הגדרות נאמרו לגבי חֵלֶב, האחד, "תותב קרום ונקלף", היינו שהוא פרושׂ כבגד, ויש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו (חולין מט, ב). השני, שכל שהבשר חופה אותו עד שהוא נראה בלוע בבשר, הרי הוא שומן ומותר (שם צג, א).

הוסיפו חכמים ואסרו גם שומנים שדבוקים ונמשכים מחלבים אלו, למרות שהם בלועים בבשר, מפני שהם יונקים מהחֵלֶב. וכן אסרו חוטים וקרומים שנמשכים מהחלבים האסורים מהתורה, מפני שהם יונקים מהם. וכפי שאמרו חכמים (שם), שישנם חמישה מקומות שיש בהם חוטים וקרומים שצריך להוציאם, שלושה מהם משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות. בקהילות שונות נהגו להחמיר בשומנים נוספים, מפני קרבתם או דמיונם לחלבים האסורים.

בנוסף לכך, בעקבות חורבן הקהילות והגלויות, התעוררו ספקות לגבי שומנים נוספים בגוף הבהמה, ובכל ספק הנוגע לאיסור תורה צריך להחמיר. ובספקות הנוגעים לאיסורים מדברי חכמים או מחמת המנהג, מעיקר הדין היה אפשר להתיר, אולם בפועל מחמת חומרת איסור חֵלֶב והקושי להבדיל בין חֵלֶב לשומן, נהגו בדרך כלל להחמיר (להלן הלכות ח-ט).[3]

לאחר הפרדת החֵלֶב משאר חלקי הבשר והשומן, צריך להניחו במקום שלא יהיה חשש שיתערב בבשרים ובשומנים הכשרים. כיום שאין נוהגים להשתמש בחֵלֶב לנרות וכיוצא בזה, נוהגים לזורקו למקום שבו מניחים את הטריפות.


[3]. ככלל החֵלֶב הוא חתיכות השומן הנאות שאינן בלועות בבשר, וכפי שפירש רמב"ן (ויקרא ג, ט): "שם חֵלֶב בלשון הקדש: השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר, שאינו נפרד ממנו, יקרא – שומן… והחֵלֶב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף". שני כללים אמרו חכמים על איסור חֵלֶב מהתורה. א) לר' ישמעאל הכלל לגבי חֵלֶב שהוא "קרום ונקלף", היינו שיש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו. ולר' עקיבא הוא "תותב קרום ונקלף", כלומר בנוסף לכך הוא תותב, היינו פרוס כשמלה (חולין מט, ב). במחלוקת זו תלוי דין השומן שעל היתר של הקיבה (הקיבה עשויה כקשת, והצד הפנימי נקרא 'יתר'), לר' עקיבא מותר ולר' ישמעאל אסור. בא"י נהגו להתיר, ובבבל החמירו, ובשו"ע סד, יד, נפסק שמצד הדין מותר ונהגו בו איסור, והרמ"א כתב שיש אומרים שמדינא אסור ולכן אין להקל בו. ב) "חֵלֶב שהבשר חופה אותו מותר", ושאלו, אם כן מדוע חֵלֶב הכסלים אסור, והרי הוא מובלע בבשר, והשיבו שהוא מתגלה בעת ההליכה (חולין צג, א). בכל אופן כללים אלו הם על החֵלֶב האסור מהתורה, והוא החֵלֶב שהיו מעלים לקרבן, אבל חכמים אסרו גם מקומות שנמשכים מהחלב ובכללם חוטים וקרומים, וכדרך שאמרו בחולין צב, ב: "חוטין שבחֵלֶב – אסורין, ואין חייבין עליהן, אלמא חֵלֶב אמר רחמנא ולא חוטין" (עי' 'ניקור המבואר' עמ' עו הע' 14).

בחולין נ, א, מבואר שהחֵלֶב שעל הקשת של הקיבה (הצד החיצוני של הקיבה) אסור מהתורה. מוסכם שהחֵלֶב הפרוס כשמלה על הקיבה אסור מהתורה, אולם לגבי החֵלֶב הדבוק לקיבה תחת הפריסה נחלקו. לדעת רבנו אפרים אסור מהתורה, והוא בכלל הקרום הנקלף, וכן נוהגים ברוב קהילות ישראל, ולדעת רבנו יואל הוא מותר באכילה, וכן נהגו בני ריינוס (שו"ע סד, ט). נזכיר מקצת החלבים האסורים מדרבנן: הדבוקים לטחול על הצד שאינו גס (שם, י), הקרום התחתון הדבוק לכליה, ויש מחמירים לכתחילה לחטט אחר השומנים שבתוך הכליה (שם יב).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ד – איסור גיד הַנָּשֶׁה

מצווה מהתורה שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית של בהמה וחיה, שנאמר (בראשית לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". גיד הַנָּשֶׁה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, והתורה אסרה לאכול את החלק שעל כַּף הַיָּרֵךְ, היינו על הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדירה, היינו צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. כף זו קיימת בכל מיני בהמה וחיה, ואילו לעופות, אף שיש בשר על הירך, הוא אינו עגול ככף אלא שטוח. לפיכך גיד הנשה אסור בבהמות וחיות ומותר בעופות.

בשור גדול אורכו של החלק האסור מהתורה לכל היותר שמונה ס"מ, ובכבש גדול – כארבעה ס"מ (רמ"א ק, א; ט"ז ג). חלק זה של הגיד קל להוצאה, מפני שלאחר פירוק בשר כף הירך, הוא בולט מהבשר.

הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוֹק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הַנָּשֶׁה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך. וישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. ישנו עוד גיד שנקרא חיצון, ואף אותו אסרו חכמים. שורשו בחוט השדרה, כשתי חוליות לפני תחילת גיד הנשה, ומשם הוא נמשך אל הצד החיצון של בשר הירך וחודר לתוכו (שו"ע סה, ח). גיד זה שני בחשיבותו בהעברת העצבים לרגל.

הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.

למרות שטעמו של גיד הנשה קלוש מאוד, כיוון שאסרה אותו התורה, האוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו – עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. לקנוקנות ולשומן שסביב הגיד, שאסורים מדברי חכמים ועל פי המנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל, התבשיל אסור באכילה. גִּיד הַנָּשֶׁה אסור באכילה ומותר בהנאה (שו"ע סה, ט-י).[4]


[4]. לחכמים גיד הנשה הצמוד לבשר התפוח של שתי הרגליים אסור מהתורה, ומדברי חכמים צריך להוציא את כל משכו של הגיד מעמוד השדרה ועד סוף השוק, וגם את הגיד החיצוני, וגם את הקנוקנות, היינו ההסתעפויות שלהם אל תוך הבשר. ולר' יהודה רק גיד הימין שתחת הירך אסור ללא הסתעפויותיו, אבל הוא אסור מהתורה לאורך כל הירך (חולין צ, ב; משנה וגמרא חולין צו, א-ב; ברייתא צב, ב). והלכה כחכמים (שו"ע סה, ח).

למנהג אשכנז ורבים מיוצאי ספרד, 'הגיד החיצון' שאסרו חכמים הוא גיד העצבוב המשני שיוצא מחוט השדרה שתי חוליות לפני גיד הנשה, ועובר בצד החיצוני של הירך. החלק האסור בגיד זה מתחיל בתחילת הירך ומסתיים כמו הגיד הראשי – בפרק שבין השוק לארכובה. למנהג תימן וחלק מיוצאי ספרד, הגיד החיצוני שבירך מותר באכילה, והגיד החיצון שאסרו חכמים הוא ההסתעפות המשנית מגיד הנשה אל השוק. למעשה, מנהג ישראל להחמיר כשתי הדעות. למנהג תימן הקנוקנות האסורות הן ההסתעפויות הראשיות מהגיד הראשי אל בין השרירים, ואילו למנהג אשכנז וספרד, כפי ה'ניקור הירושלמי', הוא כולל גם הסתעפויות משנה שחודרות אל תוך השרירים וחלקן מגיעות עד העצם, וכדי להוציאן צריך לשבור את העצם (רמ"א סה, ח). ←

אכל את כל הגיד האסור מהתורה, אפילו אין בו שיעור כ'זית', או אכל חלקו אבל היה במה שאכל שיעור כ'זית' – חייב מלקות (משנה חולין צו, א; רמב"ם מאכ"א ח, א). מבואר בחולין צט, ב, שנחלקו התנאים "אם יש בגידין בנותן טעם". ביאר בחוות דעת ק, ז, שהכל מודים שיש בו קצת טעם, אלא נחלקו האם טעם קלוש זה מסוגל לתת טעם בתערובתו. וסיימה הגמרא: "והלכתא אין בגידין בנותן טעם". אבל בשמנונית של הגיד יש נותן טעם ואוסר תערובתו כל עוד טעמו מורגש (רש"י, רי"ף, רמב"ם ועוד, שו"ע סה, ט; ושלא כתוס' צז, א, 'שאני').

לר' יהודה גיד הנשה מותר בהנאה, ולר' שמעון אסור בהנאה (פסחים כב, א). מקובל שבמחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון הלכה כר' יהודה (עירובין מו, ב), וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, והרמב"ם (מאכ"א ח, טו) ושו"ע סה, י. אמנם יש שהחמירו, אבל התירו למכור לגוי את הירך כולו, מפני שאין הגוי מוסיף תשלום על הגיד שאין בו טעם (תוס' חולין צט, ב, סמ"ג). גם בזוהר מובא להחמיר (מאמר ר' ייסא סבא ח"א קע, ב), וכ"כ כמה אחרונים שנכון לכתחילה. אמנם גם למחמירים מותר לתפור בו ספר תורה, כי מצוות לאו ליהנות נתנו (דרכי תשובה סה, פג, בשם שו"ת מעשה אברהם יו"ד כז).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ה – יסוד האיסור במאבקו של יעקב אבינו

יסוד טעם איסור גיד הנשה מבואר בתורה (בראשית לב, כג-לג). לאחר שיעקב אבינו ניצל מחותנו, לבן הארמי, שביקש להורגו, והחל להתכונן למפגש עם עשיו אחיו שאף הוא ביקש להורגו. "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ". אמרו חכמים (חולין צא, א) שחזר ועבר את הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם, מפני שהצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה". כלומר, בכך שאיננו אוכלים את גיד הנשה שבו נפצע יעקב אבינו אנו זוכרים את מורשתו, שבמסירות ובגבורה הקים את משפחת ישראל והשיבה לארץ.

אף שטעם המצווה קשור למעשה שהיה עם יעקב אבינו, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה בעת שניתנה התורה לישראל על ידי משה רבנו בסיני, ובתורה צורפה המצווה לסיפור המעשה, כדי ללמדנו את טעמה (חולין ק, ב). אמנם כפי הנראה, גם לפני מתן תורה נהגו בני משפחת יעקב שלא לאכול את גיד הנשה, אלא שמנהגם התבסס על תחושה פנימית ולא על מצווה מחייבת (עי' רמב"ם פהמ"ש חולין ז, ו; מלכים ט, א, כס"מ שם).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ו – סוד איסור גיד הנשה

אמרו חכמים (חולין צא, א; בר"ר עז, ג) שאותו מלאך שנאבק ביעקב היה שרו של עשיו, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד, מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי טבעו, ואילו יעקב אבינו מבקש לתקנו על ידי אמונה, ערכים ותורה. וכשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור על יעקב מפני חוזק אמונתו, הכהו במקום תורפתו, בגיד הַנָּשֶׁה, ואע"פ כן יעקב התחזק נגדו ולא שחררו עד אשר הודה לו וברכו.

דרך גיד הַנָּשֶׁה עוברים העצבים המרכזיים שברגל, ומבחינה רוחנית הוא המחבר את הראש והלב שמבטאים את המחשבות והרגשות – אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הַנָּשֶׁה ביטאה את טענתו של עשיו: אמנם הדיבורים על אמונה וערכים – גבוהים ויפים, אבל בפועל אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש, כי בעולם הזה החטאים תמיד גוברים על הערכים והאידיאלים. לא זו בלבד, אלא שבניסיון להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש יש משום חילול הקודש, כי הקודש נועד לשמיים, ולכן הצדיקים שמנסים ללכת בדרכי ה' בעולם הזה נופלים בחטאים. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה, הרעיונות הטובים נחלשים ונשכחים, ואף משתנים לרעה, שכן גיד הנשה עובר סמוך למקום התאווה.

אמרו חכמים (חולין צא, א), שסיבת חזרתו של יעקב אבינו בחשכת הלילה אל מעבר לנהר היתה כדי להביא פכים קטנים שנשכחו, ואז המלאך תקף אותו. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם לא רצה יעקב אבינו לוותר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. כי חולשתם אינה מפני רוע לבבם, אלא מפני שתפקידם קשה מאוד, לגלות את הקדושה בתוככי המציאות המעשית והחומרנית, ולעיתים עד שהם מצליחים לתקן את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם מתגברות עליהם ומחטיאות אותם. המקום המכוון ביותר לפגיעה בנפשות אלו בגוף יעקב אביהם של ישראל הוא גיד הנשה, שקרוב למקום התאווה, והפגיעה בו יוצרת ניתוק בין המחשבות והרגשות העליונים לעולם המעשה על כל תאוותיו. זהו שאמרו חכמים, שבהכאה שהיכה מלאכו של עשיו את יעקב אבינו, היכה באנשי המעשה שמחזיקים את אנשי התורה, שיחלשו וישכחו את השותפות שלהם בקיום התורה ולא יחזיקו תלמידי חכמים (זוהר ח"א קעא, א).

רמז נוסף יש בגיד הנשה, שלמרות חשיבותו העצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם, וכדוגמת האנשים שעוסקים בעולם המעשה, שפעמים רבות בתחילת רצונם ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אינם זוכים להרגשה טובה, כי העולם הזה על כל תאוותיו מסתיר את האור שבתורה ומפריע לגילוי העונג והשמחה שבמצוות. כאותה ערבה שבארבעת המינים שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). וכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצווה, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש וגבר על המלאך, וכפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו, וערכי הקודש יתגלו בעולם המעשה, וכל התאוות יתוקנו ויתהפכו לטוב, ואף הערבה וכל עצי הסרק שבארץ ישראל יתנו פירות (כתובות קיב, ב). אלא שכדי שלא ניגרר אחר החולשות והחטאים, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה, שייעודו מקודש – חיבור הערכים העליונים לעולם המעשה, ואכילתו מבטאת את שכחת הרעיון ונפילתו.

אמרו חכמים (בר"ר עז, ג), שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו (מיעקב אבינו)". מפני שבלא אנשי המעשה המחוברים אליהם בשלימות, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. בעקבות זאת גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. ואע"פ כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, וכשהחל האור להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו צודק, ונאלץ להודות לו ולברכו. ומעשה אבות סימן לבנים, שיעמדו בגבורה כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יבקשו לברכם ומלכות הרשעה כעשן תכלה. ואז הגיד שנשה וזז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה.[5]


[5]. בחינוך ג', מצווה זו רומזת לצרות הגלות שסובלים ישראל מיד העמים ובני עשיו, ואע"פ כן יהיו בטוחים שיחזיקו מעמד ותזרח להם השמש וייגאלו. בזוהר ח"א קעא, א, מבואר שפגיעת המלאך היתה בתמכי רבנן, ועל ידי כך נחלש כוח התורה, לפי שלא היה להם ללומדי תורה על מה לסמוך, שהרגליים סומכות הראש. וכן אמרו בחולין בפרק 'גיד הנשה' צב, א, ששלחו מארץ ישראל לבבל, שיבקשו רחמים "איתכליא (פירות היינו ת"ח) על עליא (העלים היינו עמי הארץ), דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא". וכן ביאר ר' צדוק מלובלין בקומץ המנחה ב, פ.

עוד אמרו חכמים (בר"ר עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו". ובזוהר ח"א קעא, א, שפגע בנביאים שאינם יכולים לקבל נבואתם בעמידה אלא בנפילה (זולת משה רבנו), וזה מבטא חולשה בביטוי השלם, המדויק והמעשי של הנבואה. עוד מובא שם במדרש הנעלם, ששס"ה גידים כנגד שס"ה ימים, ואיסור גיד הנשה כנגד יום תשעה באב. כיוצא בזה מבואר בספר העקדה שגיד הנשה "נוטה לחטא ושמץ טומאה". והמלבי"ם כתב שבגיד "זה צרורה התאווה והחומריות". וב'אור החיים': "גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו".

יש אומרים שטעם המצווה להזכיר לישראל שלא נהגו בני יעקב כראוי שלא באו עם אביהם ולכן הסתכן, והמצווה תזכיר לסייע להורים וללוות אנשים שהולכים במקום סכנה (ריב"א, רא"ש, דעת זקנים מבעלי התוס', חזקוני). ויש אומרים שהמצווה אות וסימן לגבורתו של יעקב אבינו (רשב"ם, ר' יוסף בכור שור).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ז – סדר הניקור

'ניקור הבשר' הוא מלאכת ניקוי בשר הבהמה מהחֵלֶב ומגיד הנשה. כדי ללמוד תחום הלכתי חשוב זה, שבו תלויה כשרות הבשר, צריך להכיר היטב את איבריה הפנימיים של הבהמה, לראות בפועל מהם החלבים האסורים ומהו גיד הנשה והסתעפויותיו ושומנו האסורים, וללמוד ממנקר מנוסה כיצד חותכים את איברי הבהמה ובשרה כדי להוציא את החלקים האסורים. וכפי שכתב הרמ"א לעניין ניקור חלבים וגיד הנשה (סד, ז; סה, ח): "ואין ללמוד סדר הניקור, (אלא) רק במראית עין מן המומחה הבקיא בניקורו".

כיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעה מאוד בטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת מסורתן נפגעה, התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק, נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר. כך מצינו שכבר בראשית תקופת הראשונים, מפני הספקות נטו להחמיר מעבר לחובת ההלכה, וכדברי רבי יעקב בן הרא"ש (חי לפני כ-700 שנה), שהעתיק בספרו 'ארבעה טורים' (יו"ד סה), את סדר הלכות הניקור שכתב רבי יצחק בעל העיטור (לפני כ-850 שנה), ובסוף דבריו העיר: "זה החכם החמיר, והמחמיר תבא עליו ברכה". וביאר רבי יוסף קארו בפירושו 'בית יוסף': "מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא, ואין להם יסוד ושורש כמו שביארתי כל אחד במקומו…"

ועדיין היו כל ישראל שוחטים ויודעים להוציא את החלבים וגיד הנשה וחוטי הדם, ופעמים רבות נשים היו אחראיות על ניקור הבשר והכשרתו מדם. וכפי שכתב רבנו ירוחם (תוא"ו טו, ה, יד, לפני כ-700), שמוסכם על כל הפוסקים שנשים נאמנות על ניקור הבשר כמו שנאמנות על השחיטה. ויש ראשונים ומהם ר' אברהם בן נתן (חי לפני כ-800 שנה), שאף ביקרו בספריהם את מנהג הנשים שנוטות להחמיר יתר על המידה ומסירות שומנים מותרים מחשש חֵלֶב. מנגד, בספר האגור (נתחבר לפני כ-600 שנה), כתב על שומן מסוים באזור המותניים שצריך להסירו, אולם רבים אינם מקפידים להסירו "זולת קצת נשים כשרות שמנקרות גם החֵלֶב שתחת הקרום ההוא ויישר כחן" (ב"י סד, ז; סד, יב, ב).

ככל שארכה הגלות, קהילות נוספות נחרבו, ועד שהשתקמו והקימו קהילות חדשות, התעוררו במסורת הניקור ספקות נוספים, והוצרכו להחמיר יותר, וכבר נדרשה מומחיות רבה למלאכת הניקור. וכפי שכתב רבי שלמה לוריא (יש"ש חולין א, ב, לפני כ-450 שנה), שאמנם בימי הראשונים סמכו במלאכת הניקור על כל אדם כשר, אולם עתה אין סומכים, כי "בימי הקדמונים לא החמירו כל כך בניקורם כמו עתה, כי מדין התלמוד אין הניקור קשה כל כך, רק שהוסיפו עליו אחר כן, כמו שהחמיר בעל העיטור בסדר הניקור, ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בעניין חטיטת הקנוקנות וקליפת הבשר מהחֵלֶב וכמה ורידים מדם". והמשיך לבאר שאמנם רוב החומרות מדברי חכמים, ובהן אפשר לסמוך גם על מי שאינו מלומד, אולם בהלכות אלו הדינים מורכבים, והציבור אינו יודע מה אסור מדברי חכמים ומה מהתורה, מה משום חֵלֶב ומה משום גיד הנשה או קנוקנות ומה משום דם, ולכן אפשר לסמוך רק על מנקר שידוע "שהוא איש ירא אלוקים, ובקי במלאכת הניקור".[6]


[6]. בחולין ט, א, למדנו שאסור לאכול משחיטתו של מי שאינו יודע הלכות שחיטה, אבל לא אמרו זאת על ניקור ומליחה. אמנם למדנו (חולין צג, ב) שטבח שנמצא אחריו חֵלֶב כשֹעורה מעבירים אותו, ואם היה כזית אף הענישוהו במלקות. כנראה שלא בדקו מראש את הטבחים, מפני שכל זמן שדובר על החלבים האסורים מהתורה, ניתן היה לבדוק אם נוקרו, היינו אם נותר חֵלֶב. ואמנם הוסיפו חכמים עוד סייגים, כפי שאמרו חכמים (חולין צג, א) שצריך להוציא חוטים וקרומים מחמישה מקומות, שלושה משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות, ושני חוטים משום דם – בכתף ובלחי, ושני קרומים משום דם – בביצי הזכר ובמוח (להלן כב, ד). אולם עדיין היה אפשר לסמוך על רוב הציבור, גברים ונשים, שידעו לנקרם כהלכה, ואף לראות בבשר אם נוקר כהלכה. וכך נמשך הדבר גם כשהוסיפו עוד חומרות בימי הגאונים והראשונים. אולם בימי האחרונים, כשגברו החששות והחמירו בעוד הסתעפויות שומניות שליד החֵלֶב וקנוקנות גיד הנשה, כבר לא יכלו לסמוך על כלל הציבור, וכבר היה קשה מאוד לבדוק אחר המנקר אם ניקר כהלכה, כי על פי החומרות הנהוגות, לאחר הניקור – הבשר כבר חתוך מדי ולא ניתן לשחזר את מיקום השומנים האסורים והמותרים. לפיכך הוצרכו לקבוע שרק מי שידוע כירא שמיים ובקי במלאכתו יעסוק בניקור (ראו עוד ב'מסורת הניקור' עמ' רנד-רנח).

בנוסף להסבר העיקרי שכתבתי אודות טלטולי הגלויות, כתב השל"ה הסבר כללי ופנימי לתוספת החומרות (בית חכמה תליתאה): "הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות. בימי משה רבינו ע"ה לא נאסר רק מה שקיבלו בהדיא בסיני, אמנם הוסיף איזה תקנות, לאיזה צורך שראה, וכן אח"כ הנביאים והתנאים בכל דור ודור ודורשיו. והעניין, ביותר שיש התפשטות זוהמת הנחש, צריך ביותר לגדרים, ופורץ גדר ישכנו נחש. והקב"ה צווה שס"ה לא תעשה שלא לעורר זוהמת הנחש, ובהתפשט זוהמת הדור, צריך להתפשטות יותר איסורים, ואילו היה כן בזמן מתן תורה, היה כתוב כן בתורה. אבל זה נכלל במה שאסרה התורה, כי הכל עניין אחד. ולכן צווה השם יתברך עשו משמרת למשמרתי (מו"ק ה, א), כלומר, הכל לפי העניין. ממילא בכל דור ודור, כשראוי להוסיף חומרות, אז הכל הוא מדאורייתא, כי מאחר שמתפשטת זוהמת הנחש, ויוצאת יותר מכוח אל הפועל, הנה הקב"ה ברא יצר הרע, ברא תבלין (קדושין ל, ב). כי אז צריכים אנחנו להתעוררות עליון, להמשיך האיסורין מכח אל הפועל, עד לעתיד נתדבק במקור העליון. ודי בזה למשכיל ולמבין". ואם נצרף דבריו להסבר העיקרי שכתבתי למעלה, הרי שככל שארכה הגלות ורבו הניסיונות, נצרכנו ליותר סייגים. (ובפרט באיסור גיד הנשה המבטא את הקושי בהתמודדות עם תאוות עולם המעשה כפי שהתבאר לעיל הלכה ו).

אמנם התגברות זוהמת הנחש אינה התהליך העיקרי, אלא העיקר הוא בירור הניצוצות של הטוב מהרע, וכנגד כל גילוי טוב מתעוררת זוהמת הנחש, שכדי להימנע מפגיעתה נוספו סייגים. וכשיבנה המקדש נחזור לדין היסודי בלא חומרות נוספות, כמבואר בסוף הלכה ט. נשלים בדברי מרן הרב קוק (שמונה קבצים ו, קכד): "ובנגיעת שרו של עשו בכף ירך יש פגימה של טומאה, שמפני זה סובלים ישראל הגלויות. אבל זה גרם להכרח של חומרות יתירות, וחֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִם… צָפַנְתִּי לָךְ. והחומרות הן נטיות מדרך האמצעי, כצולע ההולך בנטייה, והן הן יוסיפו עטרות חדשות, מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד… אלמלא פגימת הכף דיעקב לא היה יכול עשו להתקן… אבל על ידי פגימת הירך… נתמעט האור, וכח החיים העליונים נעשה שופע בהפסקות, שאפשר גם לכלי קטן… לקבל משם…"

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ח – מנהגי החלק האחורי

מפני הקושי שבמלאכת הניקור, בקהילות רבות בדורות האחרונים, העדיפו למכור לנוכרי את החלק האחורי של הבהמות, שבו נמצאים כמעט כל החלבים האסורים וגיד הנשה והסתעפויותיו. הראשון שהזכיר מנהג זה (לפני כ-500 שנה), היה הרדב"ז (א, קסב), שכתב שכך נהגו במצרים, "ומנהג יפה הוא שאין הכל בקיאים בניקור". וכן כתב השל"ה שראוי לנהוג, וכן נהגו בקהילות רבות באירופה. אמנם לא קבעו זאת כמנהג מחייב, ולכן כשלא נמצאו מספיק נוכרים שיקנו את בשר האחוריים, חזרו לנקר את החלק האחורי ולאכול את בשרו.

הוויתור על החלק האחורי הוא משמעותי, שכן כמחצית מבשר הבהמה נמצא בו, וגם יש בו בשר שנחשב מובחר במיוחד. אמנם ההפסד לא כל כך גדול, מפני שככל שמחמירים בניקור החלבים וגיד הנשה, איכותו של הבשר שסביבם נפגעת יותר, כי צריך לחותכו ליותר חתיכות, ושטחים גדולים יותר שלו נחשפים לאוויר, וצריך להשרותם במים לצורך הכשרת הבשר ומליחתו. והמים פוגמים מאוד באיכות הבשר ובמראהו. בנוסף לכך, גם הטורח שבניקורו רב מאוד. ניקור רגל אחורית אחת, בעיקר מגיד הנשה והסתעפויותיו אורך כשעה עד שעתיים, ואחר כך הבשר נשאר חתוך כל כך עד שהוא ראוי בעיקר לבשר טחון.

ויש שנוהגים למכור את רוב חלקי הבשר האחורי לנוכרים, ולנקר את חלקי הבשר המשובחים יותר (פילה וסינטה), שהניקור בהם קל יחסית ומשתלם.[7]


[7]. בדרך כלל בקהילות העירוניות נהגו שלא לנקר בשר אחוריים, מפני הטורח הגדול שבניקורו, ובמיוחד כאשר היו צריכים לנקר בהמות רבות לפני החגים. וכ"כ חת"ס יו"ד סח, שאין מנקרים אחוריים מפני הטורח. ולר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה יו"ד קכ, אין לנקר אחורי עגלים קטנים, מפני הקושי להוציא החוטים הקטנים של חֵלֶב וקנוקנות גיד הנשה. אמנם כאשר הקהילות גדלו מאוד עד שלא נמצאו מספיק נוכרים לקניית כל בשר האחוריים, כמו בקהילות וורשא, וילנא וביאליסטוק, חזרו לנקר את החלק האחורי, שכן המנהג שלא לנקרו נועד לתוספת זהירות אבל לא נקבע כאיסור (אג"מ יו"ד ב, מב; ושלא כזקן אהרן יו"ד ב, לז, שטען שהוא נחשב כנדר שאין לבטלו).

יוצאי ספרד ועדות המזרח נהגו בדרך כלל לנקר בשר החלק האחורי. וכפי הנראה במצרים היתה קהילה עירונית גדולה במיוחד ולא יכלו להתמודד עם הטורח שבניקור, ולכן נהגו להחמיר שלא לנקר אחוריים, כפי שהעיד הרדב"ז, אבל רוב הקהילות היו קטנות, ונהגו לנקר. מסתבר שגם מסורת הניקור בקהילות אלו היתה יציבה, כי נדדו פחות. אולם בירושלים שבה התקבצו עולים מצפון אפריקה, טורקיה וארצות המזרח, הצטרפו מנהגי חומרה שונים, עד שכבר לפני כמאתיים שנה, נהגו הספרדים שלא לנקר חלק אחורי, ובהמשך חזרו לנקרו בבהמה גסה, מפני שלא נמצאו להם קונים, אבל בבהמה דקה המשיכו להחמיר (כה"ח סד, כב). והיו חסידים שגם במקום שנהגו לנקר חלק אחורי לא אכלו ממנו, וכפי שנהג האר"י הקדוש שלא הסכים לאכול אצל רבי יוסף קארו בשר אחוריים שמא לא ניקרו אותו כראוי ('מזון כשר מן החי' עמ' 414). ככל שעברו השנים, רבים יותר נהגו להחמיר, וכפי שהעיד הרב משה הכהן דריהם (מג'רבה, השיב משה יו"ד יב, נפטר תשכו). ראו 'מזון כשר מן החי' עמ' 393-4; 'ניקור המבואר' עמ' רלז-רמט. ראוי לציין, שכיום התברר שצומחת תועלת בריאותית מההחמרות שבהסרת שומנים רבים, שכן בתקופת השפע שבה אנו חיים, שומני הבשר נחשבים למאכלים לא בריאים שאכילתם מעלה את הסיכון לחלות במחלות כלי הדם וסרטן.

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

ט – סדר הניקור הירושלמי

בעקבות המפגש בירושלים של עולי אשכנז עם מסורות הספרדים מהמערב ובני עדות המזרח, לפני כמאה וחמישים שנה ייסדו רבני האשכנזים בירושלים את 'סדר הניקור הירושלמי' על פי כל חומרות יוצאי ספרד וארצות המזרח ואשכנז כאחד, כאשר מדרך הטבע רוב החומרות הגיעו מקהילות יוצאי אשכנז שעברו חורבנות ונדודים רבים יותר. וכיוון שמנהגי כל העדות נכללו בו, מירושלים יצאה הוראה, עד שבמשך הזמן מסורת 'הניקור הירושלמי' נעשתה מקובלת בכל הארץ והתפוצות. בניקור זה מאבדים ממשקל הבשר האחורי כ-13%-25%. ועדיין יש קהילות, כדוגמת עולי תימן ומרוקו, שבהן ממשיכים לנקר כמסורת אבותיהם בלא לחשוש לחומרות שאר העדות. בשיטות אלו מאבדים כ-5%-10% ממשקל הבשר האחורי, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, אולם בהכשר שמיועד לציבור הרחב נוהגים לחשוש לכל המסורות כפי 'הניקור הירושלמי'.[8]

אמנם כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיה צורך להכריע בכל הספקות כדי להגדיר במדויק מהם החלבים וגיד הנשה, שכן בקרבנות שלמים, חטאת, אשם ופסח – מצווה להקריב את החלבים בלבד על המזבח, ואת שאר הבשר מצווה לאכול, ואין להחמיר בשומנים שמעיקר הדין מותרים. ושוב תצא תורה מירושלים, כאשר יכריעו בבית הדין הגדול בכל הספקות.


[8].. הניקור הירושלמי התייסד על ידי הרב מאיר אויערבאך, הרב שמואל סלנט והרב יהושע ליב דיסקין, תוך שהם משלבים חומרות מנהגי הניקור הספרדי והניקור האשכנזי שמקורותיו בגרמניה ובליטא, כשרוב החומרות מאשכנז. בימי הקמת המדינה היו מנקרים מקהילות חסידיות שביקשו להוסיף חומרות מסוימות שנהגו בקהילותיהם ביחס לניקור האליה והפרדת הכסלים ועוד. אולם רבני ירושלים השיבו וקיימו את מנהג הניקור הירושלמי. במשך שנים בקהילות שונות בצפון אמריקה נהגו להקל על פי מנהגי קהילות חסידיות מסביבות הונגריה שלפני השואה, אולם בעקבות ויכוחים וערעורים על מנהגם, גם הם קבלו על עצמם להחמיר כמסורת הניקור הירושלמי ('מזון כשר מן החי' עמ' 413, ושם בחלק חמישי פרקים ד-ה).

פורסם בקטגוריה כא - חֵלֶב וגיד הנשה וניקור | כתיבת תגובה

א – איסור דם

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קרבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר (דברים יב, כ-כג): "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר… וְזָבַחְתָּ (תשחט) מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר…" כלומר, לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, לא התירה לאכול את הדם.

ישנם שני סוגים של דם: 'דם הנפש' ושאר הדם. 'דם הנפש' הוא הדם המקלח בחזקה לאחר השחיטה שהנשמה יוצאת בו, שהאוכלו במזיד חייב כרת, ואילו האוכל משאר הדם חייב מלקות (כריתות כ, ב; שו"ע סז, א). ב'דם הנפש' בולטת יותר החיות של בעלי החיים, ולכן כאשר מקריבים קרבן – ממנו מזים על המזבח כדי לכפר על הנפש. נמצא שהאוכלו פוגע גם בכבוד שמיים, שהוא אוכל את הדם שהיה ראוי להזות על גבי המזבח. שנאמר בפרשה העוסקת בקרבנות (ויקרא יז, י-יא): "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

כיוון שהדם נועד לקיים את נפשם של בעלי החיים ולא לצורכי אכילת האדם, כתבו הראשונים שהאוכל דם עלול לסגל בנפשו מידות בהמיות ומידת האכזריות (רמב"ן, חינוך קמ"ח).[1]


[1]. איסור דם חל גם על המינים הטמאים וגם על המינים הטהורים שבשרם אסור משום נבילה או טריפה, והאוכל את דמם עובר בשני איסורים. האחד – האיסור הכללי החל עליהם, והשני – איסור דם. כפי שיבואר בהלכה הבאה, על המינים הפחות מפותחים, כמו דגים וחגבים, אין איסור דם, ואם הם דגים וחגבים טמאים, האוכל את דמם עובר באיסור אחד של אכילת מינים טמאים (כריתות כא, א).

איסור 'דם הנפש' דומה לאיסור חֵלֶב, ששניהם ראויים למזבח, ועונש שניהם כרת (לעיל כא, א, 1). אולם הבדל יש בין דם לחֵלֶב, שהחֵלֶב אסור רק במיני בהמה שכשרים לקרבן, ולא במיני חיה טהורים כגון צבי ואיל שכשרים לאכילה ופסולים לקרבן. כמו כן אין איסור חֵלֶב במינים טמאים שאסורים באכילה. אולם לגבי איסור דם, יסודו בכך שהוא נועד לקיים את הנפש, וממילא אסור לאכול דם של כל בעלי החיים, גם הטמאים (משנה חולין קיז, א; שו"ע סו, א). ומאחר שכן, האוכל את 'דם הנפש' שלהם, שבו נשמתם יוצאת, חייב כרת.

מבואר בגמרא כריתות ד, ב, ששלוש פעמים בתורה נאמר שעל דם שהנשמה יוצאת ממנו נענשים בכרת: א) ויקרא ז, כז: "כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". ב) שם יז, י: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". ג) שם יז, יד: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת". אחד לדם של קרבן, שני לדם של חולין, שלישי לדם חיה ועוף, שלמרות שכיסו אותו בעפר כמצוות התורה, עונש אכילתו כרת. עוד חמש פעמים נאמר שאסור לאכול דם: א) ויקרא ג, יז: "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ". ב) שם ז, כו: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה". ג) שם יז, יד: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ".
ד) דברים יב, טז: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". ה) שם יב, כג-כד: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". שלוש מהם כאזהרה לשלושת סוגי דם שהנשמה יוצאת בו שעונשם כרת. הרביעית לדם איברים, היינו דם שהיה בלוע באיברים ויצא מהם. החמישית ל'דם התמצית', הדם שיצא ממקום השחיטה אחר שהנשמה כבר יצאה. ראוי להוסיף, שאחת המשמעויות לאזהרת התורה להתחזק לבלתי אכול הדם, שצריך לטרוח על הכשרת הבשר כדי להוציא ממנו את הדם (רשב"ם, ר' יוסף בכור שור).

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ב – גדרי איסור דם

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף, שנאמר (ויקרא ז, כו) "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה", חיה בכלל בהמה (כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. כפי שלמדנו (לעיל יח, יא), אחד הטעמים למצוות השחיטה, למעט בצערם של המינים שאוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך, מותר לאכול חתיכת בשר חי. אמנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע סז, א-ב).[2]

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, כיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, וכל שאין בתבשיל פי שישים כנגדה, כל התבשיל אסור (שו"ע סט, יא).[3]

לפיכך, צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אמנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.[4]


[2]. מבואר בחולין טו, ב, ושבת קכח, א, שבשר חי מותר באכילה בלא מליחה. וכן דעת רוב ככל הראשונים, ומהם תוס', רא"ש, רשב"א ור"ן. אולם לרמב"ם (מאכ"א ו, יב), אסור לאכול חתיכת בשר חיה בלא מליחה. וביארו שלדעתו רק בליעת בשר חי מותרת, אבל כשאוכלים אותו, בעת לעיסתו הדם פורש מהבשר והופך לאסור (ערוה"ש סז, ט; יד יהודה, ארוך ה). בכל אופן מוסכם על הכל, שאסור לטחון בשר חי ולאוכלו, שכן הדם שבו פורש מתוך הבשר. וגם מליחה לא תועיל לו, שכן צריך למלוח כל פירור מכל צדדיו. הדרך היחידה להכשיר בשר שנטחן – על ידי צלייה (יבי"א ה, יו"ד ה).

[3]. ישנה מחלוקת עקרונית מה הדין במקרה שהדם זב בתוך הבשר ולא פרש החוצה. לתוס' (חולין יד, א, 'ונסבין'), רא"ש, רא"ה, ר"ן ושו"ע סט, יא, אין בו איסור. ולרשב"א, רבנו פרץ ורמ"א, למרות שהדם לא פרש מהבשר, כיוון שלאחר השחיטה זז מקומו ונע בתוך הבשר – הדם והבשר שעמו נאסרים, והראיה מבהמה שמפרקתה נשברה לאחר השחיטה, שאסור לאכול את בשרה חי (חולין קיג, א), מפני שהדם שהתעורר לצאת ממנה בעקבות השחיטה חוזר לאחריו. והמקילים סוברים, שבשבירת המפרקת נוצר ריבוי דם מיוחד, כמו במכה שנצררה, ולכן הדם והבשר נאסרים. (ראו להלן הערה 9).

[4]. לדעת רובם המכריע של הראשונים, דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים, וכ"כ תוס', תרומה, יראים, רוקח, ראב"ן, או"ז, רשב"א, רא"ש, רא"ה, מרדכי, רבנו ירוחם, ריטב"א ור"ן. וכ"כ ב"י ורמ"א בד"מ סט, יט. וכן באחרונים: ש"ך ע, מט; ט"ז, פר"ח סט, א, ר' דוד פרדו, נו"ב, בית יהודה, ערוה"ש סז, ה-ו. מנגד, לדעת רש"י, עיטור, רבנו יהונתן מלוניל ורמב"ם, דם שבישלו אסור מהתורה. וכ"כ כנפי יונה, ערך השולחן, חת"ס. הרי שלכאורה לדעתם המליחה והצלייה נועדו למנוע איסור תורה. אמנם בנקודות הכסף פז, ה, כתב, שגם לדעתם, רק דם בעין, כגון שכנוס בכלי, שבושל או שנמלח, אסור מהתורה. אבל הדם שהיה בלוע כדרך טבעו באיברים, ויצא מהבשר על ידי בישול או מליחה, אין בו איסור תורה. וממילא יוצא שגם לשיטתם המליחה והצלייה נועדה למנוע איסור חכמים. וכ"כ שו"ת רי"ם מגור יו"ד ז; ומהרש"ם ג, שכ.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ג – דרכי הכשרת הבשר מדם

ארבעה דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו: א) מליחה,
ב) צלייה, ג) חליטה ברותחים, ד) חליטה בחומץ יין.

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה, על ידי המלח ששואב את הדם מהבשר. כמו כן הצלייה שואבת את הנוזלים והדם מהבשר ושורפת אותם. ואמנם גם לאחר השלמת המליחה או הצלייה עוד נותר בבשר נוזל אדום, אולם על פי ההלכה אין בו איסור והוא אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר). יתר על כן, גם אם נאמר שהמליחה או הצלייה לא הצליחו להוציא את כל הדם מתוך הבשר, כל זמן שקיימו את המליחה או הצלייה כדין, אין יותר איסור על המוהל האדום שנותר בבשר ומותר לבשלו, שכן לא יתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. בנוסף לכך, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, דם שנמלח או שהתבשל אסור מדברי חכמים בלבד, והם הורו שאחר מליחה או צלייה כדין, אין לחשוש יותר לדם שנותר בבשר, ואם הוא זב החוצה – מותר לאוכלו (ר"ן).[5]

לעומת המליחה והצלייה ששואבים את הדם מהבשר, החליטה ברותחים או בחומץ לא נועדה להוציא את הדם מהבשר אלא להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. וכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר היטב. מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שהם יצליחו להצמית את הדם לבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מעטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש, שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, הרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.[6]


[5]. לרמב"ם ורא"ה, המליחה מוציאה את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, וכדי שהדם שבפנים לא יצא, צריך לחלוט את הבשר ברותחים, ועל ידי כך הדם יוצמת לבשר ולא יפרוש, וממילא לא יהיה בו איסור. אולם לרוב הפוסקים, למרות שהמליחה והצלייה אינם מסוגלים להוציא את כל הנוזלים האדומים שבבשר, אין צריך לחלוט את הבשר. וכן הלכה כמבואר להלן (בהלכה ז, 12). ולכאורה קשה, שגם אחר המליחה עוד נותר דם בבשר. אלא שבאמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע, שכן המליחה והצלייה יכולות לרוקן חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה כיצד להגדיר את מה שנותר. אכן לרשב"א הכשרת הבשר במליחה או בצלייה מוציאה את כל הדם שבו, והנוזלים האדומים שנשארים בתוכו אינם דם אלא מוהל. וכ"כ התרומה והחינוך. ולדעת רוב הפוסקים שלא כתבו כרשב"א, צריך לומר שאף אם הרכבו הכימי של המוהל היוצא אחר מליחה וצלייה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. מפני שמה שאסרו חכמים לאכול דם מבושל, הכוונה לדם שאפשר להוציא מהבשר על ידי מליחה או צלייה, אבל נוזלים שלא ניתן להוציא במליחה או בצלייה אינם נחשבים מבחינת הלכתית כדם אלא מוהל ו"חֵמָר בשר'. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, לרובם המכריע של הפוסקים דם שהתבשל עם הבשר אסור מדרבנן בלבד. ואף לדעת הסוברים שדם שבלוע בבשר ובושל אסור מהתורה, לא יתכן שאיסור זה יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציאו מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, לפיכך מוכרחים לומר שעל הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם, וגם אם הוא יזוב החוצה, אין איסור לאוכלו.

[6]. הגאונים כתבו על חליטה ברותחים ובחומץ: "דהאי אידנא לא בקיאינן בחליטה, וספק איסורא לחומרא… וכן המנהג בכל ישראל" (רי"ף חולין לט, ב). כפי הנראה כאשר ישבו ישראל יחד וגודל הכלים ואופן חלוקת הבשר לחתיכות היו ידועים – מסורת החליטה הייתה ברורה. אולם משגלו ממקום למקום, השתנו הכלים וגודל החתיכות, וממילא התעוררו חששות לגבי כמות המים וחומם וגודל נתחי הבשר. וכן לגבי חומץ יין, אבדה המסורת כמה חומץ צריך לאיזה גודל של חתיכת בשר, ואולי יש מקומות שבהם הענבים שונים וחומץ היין חלש, ואולי לא ידעו איזו אדמומית מהווה סימן לאיסור.

בדיעבד, אם כבר חלטו בשר במים רותחים או חומץ ואח"כ בישלוהו בלא מליחה – הבשר כשר, שכן הגאונים לא התכוונו לאוסרו בדיעבד (רשב"א, שו"ע עג, ב, ש"ך, פר"ח ועוד רבים). ואמנם יש סוברים שגם בדיעבד בשר שנחלט אסור, שמא לא חלטו אותו כראוי (ב"ח וחוו"ד ט; דרכ"ת סט, של). אולם הלכה כדעת המקילים, שהם הרוב, והמחלוקת בדברי חכמים, שכן דם מבושל אסור מדברי חכמים. לא זו בלבד אלא שכתבו הגאונים, שכאשר אין אפשרות למלוח ולצלות, אפשר לחתוך את הבשר לחתיכות קטנות, ולהטילן אחת אחת למים רותחים שמעלים אדים רבים, תוך השגחה שהמים ימשיכו לרתוח ולהעלות אדים גם לאחר הטלת כל חתיכה. והובאו דבריהם בכנה"ג ומחז"ב סט, נא. ובשעת הצורך סומכים עליהם אף לכתחילה, כמבואר להלן בהלכה ט.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ד – הכנת הבשר למליחה

לפני שנפרט את סדר המליחה על שלושת שלביו: הדחה, מליחה והדחה, יש להקדים שהמליחה מועילה להוציא את הדם הבלוע בבשר, אבל אינה מועילה לדם שכנוס וניכר בתוך צינורות הדם הגדולים, כגון אלו שבכתף ובלחי ובלשון, הואיל ודם זה נחשב ככנוס ועומד בכלי. לפיכך, צריך לחותכם לפני המליחה, כדי שהדם שכנוס בהם יוכל לצאת (שו"ע סה, א). המליחה גם אינה מועילה לצינורות הדם שבקרומי המוח ובביצי הזכר, שצריך להסירם או לפחות לחותכם, כדי שהדם שבהם יוכל לצאת במליחה (חולין צג, א).

בשר שנצרר בו דם מחמת מכה עד שהתאדם, צריך לחותכו לפני המליחה, כדי לעשות פתח לדם שיוכל לצאת דרכו. ואם לאחר המליחה הבשר עוד יישאר אדום, אין בזה איסור. כאשר מכשירים את הבשר בצליה, אין צורך לחתוך את הבשר, כי בכוח הצלייה לשאוב את הדם שנצרר בלא חתך (שו"ע סז, ד, כה"ח טז).

הורו הגאונים שהמליחה מועילה בתנאי שלא יעברו על הבשר שלוש יממות (72 שעות) מעת השחיטה. אבל אם עברו, יש לחשוש שהדם שבבשר התייבש עד שאין בכוח המליחה להוציאו. ורק על ידי צלייה ניתן להכשירו, כי מה שהצלייה לא תוציא – גם לא יצא לאחר מכן. אבל לכתחילה אין לבשל את הצלי הזה, שמא נותר בבשר דם שהצלייה לא הצליחה להוציא, והוא יצא בבישול. ובדיעבד, אם בישלוהו אחר צלייה – כשר. כדי שלא יגיעו למכשול ויכשירו במליחה בשר ששהה שלוש יממות, נכון להיזהר שלא להשהות בשר שלוש יממות (שו"ע ורמ"א סט, יב). כבד מותר להשהות, הואיל וממילא הכשרתו בצלייה בלבד (חמודי דניאל, פת"ש כו).

אם לפני שיעברו על הבשר שלוש יממות ישרו אותו במים, יעצרו את תהליך התייבשות הדם, ויהיה מותר להכשירו במליחה עוד שלוש יממות. בדיעבד, אם יסירו ממנו את חוטי הדם, אפשר להסתפק בשטיפת הבשר כדי להתיר את מליחתו למשך עוד שלוש יממות (שו"ע סט, יג; ט"ז לג).

יש אוסרים להשהות בשר שלוש יממות גם כאשר חלק מהזמן הוא קפוא, מחשש שמא גם בזמן ההקפאה הדם מתייבש ונדבק לבשר (ישכיל עבדי ח"א יו"ד ג; שבט הלוי ב, כה). אולם למעשה, כיוון שבמשך ההקפאה הדם אינו מתייבש אלא קופא, בשעת הצורך אפשר להקפיא את הבשר למשך חודשים ארוכים ואחר כך למולחו, הואיל ומשך זמן ההקפאה אינו מצטרף לחשבון שלוש היממות (ערוה"ש סט, עט; יד יהודה נט; יבי"א ח"ב יו"ד ד; ז, ד).

כל עוד הבשר קפוא, המליחה והצלייה אינן מועילות לו, מפני שאינן יכולות לשאוב את הדם שבו. כדי להפשירו מותר להשרותו במים חמים שאין היד סולדת בהם, אבל אסור להשרותו במים שהיד סולדת בהם, שמא יבשלו את הבשר ויבליעו בו את הדם עד שיאסר (ב"י סט, א).

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ה – הדחה

שלושה שלבים להכשרה: הדחה, מליחה והדחה, וכפי שאמרו חכמים: אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן מדיחו במים, ומולחו במלח יפה יפה, ושוב מדיחו במים יפה יפה, כדי להסיר ממנו את המלח עם הדם שבו (חולין קיג, א).

כמה סיבות להדחה שלפני המליחה: ראשית, כדי לרכך את הבשר ובמיוחד את פניו, על מנת לאפשר לדם לזוב החוצה ביתר קלות (ר"ן והגהות שערי דורא). לכתחילה כדי שהריכוך יהיה עמוק, נוהגים להשרות את הבשר במים למשך חצי שעה. אמנם בשעת הדחק כשאין זמן לכך, אפשר להסתפק בשטיפה טובה (רמ"א סט, א). בנוסף לכך, אם לא ישטפו את הבשר מהדם שעליו, יש חשש שהמלח יספוג את הדם שעל פני הבשר ולא יישאר בו כוח לשאוב את הדם שבתוך הבשר (ראבי"ה וראב"ן).

סיבה נוספת, אולי דבוק לבשר ממשות דם, ואם לא יסירוהו בהדחה, יש חשש שבמקום שהמלח ישאב את הדם מתוך הבשר, יבליע את הדם שעל פני הבשר לתוכו בכוח שדומה לבישול, שכן למלח יש תכונה שהוא לעיתים מבשל כעין 'רותח' (להלן לה, ח), ואזי המליחה כבר לא תוכל להוציא את הדם מהבשר (סמ"ג וסמ"ק). אמנם בשעת הדחק אין אוסרים בשר שנמלח בלא שטיפה תחילה, אלא חוזרים לשוטפו ולמולחו (שו"ע ורמ"א סט, ב).[7]

לפני המליחה יש להמתין עד שהמים יטפטפו מהבשר, שאם לא כן, המים ימיסו את המלח וייזלו מהבשר, ולא יהיה בכוח המלח שנותר על פני הבשר לשאוב את הדם מתוך הבשר. אבל אסור להמתין עד שהבשר יתייבש, מפני שאז המלח לא יידבק לבשר ולא יוכל לשאוב את הדם (רמ"א סט, א; ש"ך וט"ז).


[7]. הפמ"ג בהקדמתו להלכות מליחה סידר שש שיטות בטעם ההדחה הראשונה, ויש שחילקו את הדעות באופן שונה. אולם נראה שחכמים התכוונו בהוראתם לכל הטעמים והתועלות שיש בהדחה שלפני המליחה, אמנם במקרים מסוימים תהיה משמעות הלכתית לטעם ההדחה, ולכן הראשונים הגדירו טעמים מסוימים כעיקריים לדעתם. לדוגמא, אם חתכו את הבשר לאחר ההדחה הראשונה, לטעם שההדחה נועדה לריכוך הבשר, אין צורך להדיחו שוב. ולטעם שהיא נועדה להסרת הדם שעל פני הבשר, חובה להדיחו שוב, וכן נפסק למעשה (שו"ע ורמ"א סט, א). דוגמא נוספת, אם מלחו את הבשר בלא הדחה תחילה, לטעם שההדחה נועדה לריכוך הבשר או כדי לאפשר למלח לשאוב את הדם מהבשר, אפשר לחזור להדיח את הבשר ולמולחו בשנית. אבל לטעם שהמלח עלול להבליע דם בעין (דם ממש) שמונח על הבשר לתוכו, אין אפשרות לתקן את המצב. למעשה בשו"ע סט, ב, סתם כדעת המקילים והזכיר שיש אוסרים, והרמ"א כתב שבהפסד מרובה אפשר להקל. סברת המקילים: או מפני שסוברים שעיקר טעם ההדחה אינו למניעת הבלעת הדם בבשר, או שבדיעבד מחשיבים גם דם זה כדם פליטה שאינו בעין, וממילא גם אם המלח הבליעו לבשר, המליחה שאח"כ תחזור ותוציא אותו (בינת אדם כז).

עדיף שהמים שמדיחים בהם את הבשר לא יהיו קרים מאוד, וכפי שכתב הב"י סט, א, בביאור הראבי"ה, שאם המים קרים מאוד יש חשש שיצמיתו את הדם ויפריעו לו לצאת. וכ"כ כמה אחרונים (כנה"ג, דגול מרבבה, פמ"ג, פת"ש סט, א; ערוה"ש ו). על פי זה יש שהורו לכשרות מהדרין שהמים יהיו בחום של 10 מעלות, ולכל הפחות 5-7 מעלות (נהרות איתן ח"ב יו"ד כג). גם הוראות הרבנות הראשית שיהיו לפחות 8 מעלות. מנגד, לדעת רוב הפוסקים כל זמן שהמים זורמים, היינו לא קפואים, אפשר להדיח בהם. ראשית, כך הוא לפי הטעם שההדחה נועדה להסרת הדם מעל פני הבשר. וגם לטעם שהיא נועדה לרכך את הבשר, לדעת כמה אחרונים אפשר שהמים יהיו קרים מאוד (טוב טעם ודעת תליתאי קלג; תפארת צבי יו"ד ג; חזו"א יו"ד י, ד). וכיוון שלפי הפיקוח הווטרינרי יש לקרר את המים ככל האפשר כדי למנוע התפתחות מחלות, יש להעדיף את ההידור הבריאותי שבקירור המים על פני ההידור של שימוש במים פושרים, שהוא נכון רק לחלק מהפוסקים באחד ההסברים להדחה.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ו – המליחה

מפזרים על הבשר מלח עד שלא יישאר בו מקום ניכר מבלי מלח, ומולחים את הבשר עד שיגיע למצב שמרוב מליחותו לא יהיה ראוי לאכילה, ויותר אין צריך להוסיף.

המלח צריך להיות בינוני, שאם יהיה דק כקמח, יש חשש שייספג בבשר ויאבד את כוח שאיבתו, ואם יהיה גס ביותר, יש חשש שייפול מהבשר (שו"ע סט, ג). המלח המומלץ נקרא 'מלח גס לבישול'. בדיעבד אפשר להשתמש גם במלח דק כקמח (רמ"א), וקל וחומר במלח הרגיל שלנו שאינו דק כקמח.

מולחים את הבשר מכל צדדיו, ובדיעבד, אם מלחו את הבשר מצד אחד בלבד ובישלו אותו – הבשר מותר. המליחה מכל צדדי הבשר אינה מועילה לאיברים הפנימיים שכל אחד מהם צריך מליחה בפני עצמו. ולכן בעוף, מוציאים את האיברים הפנימיים, ומולחים את העוף מבחוץ ומבפנים, ומולחים בנפרד את האיברים הפנימיים מכל צדדיהם.[8]

הבשר הנמלח צריך להיות מונח על כלי מנוקב או על מגש שמונח בשיפוע, כדי שהדם שיצא מהבשר יטפטף למטה או יזרום במורד השיפוע, שאם יישאר צמוד לבשר יש חשש שיחזור להיבלע בו, וגם יש חשש שיחסום את דרך יציאת הדם שעוד נותר בבשר מלצאת (שו"ע סט, טז-יח).[9]

לכתחילה יש להשהות את הבשר במלח למשך שעה, ובשעת הצורך אפשר להסתפק בשהייה של שמונה עשרה דקות. ואם הבשר עמד במלחו פחות משמונה עשרה דקות ובישלו אותו, כיוון שעוד נותר בו דם, הבשר נאסר באכילה (שו"ע סט, ו; רמ"א יא, ט"ז ל).

בין אם חתיכת הבשר קטנה כזית או עבה חצי מטר, משהים את הבשר במלחו למשך אותו זמן, שלא חילקו חכמים בשיעוריהם. שהמלח שואב את כל הדם שיכול לזרום ממנו בחופשיות, והנוזלים שלא יישאבו ממנו, למרות שצבעם אדום, מבחינת ההלכה אינם נחשבים דם.[10]

אפשר למלוח חתיכות רבות של בשר ולהניחן בערימה זו על זו עד שהדם יצא מהם. ואפילו אם יש בהן חתיכות בשר שור שפולטות דם רב וחתיכות עוף שפולטות דם מועט, אין חוששים שהדם שיצא מבשר השור ייכנס לבשר העוף, מפני שהבשר פולט את דמו או את הציר שיוצא ממנו במשך שתים עשרה שעות מהמליחה, וכל אותו זמן אין הוא בולע דם שזב עליו. ואפילו אם יש בערימה חתיכה שיש בה בית קיבול ומתקבץ בה דם שזב מחתיכות אחרות, אין היא נאסרת, ואחר המליחה ידיחו אותה כמו את שאר החתיכות ובכך תוכשר. אלא שלכתחילה יש להניח חתיכת בשר שיש בה בית קיבול כלפי מטה, כדי שלא יתקבץ בה דם שיוצא במליחה (שו"ע ורמ"א ע, א; ה-ו).


[8]. לרשב"א אם הבשר נמלח מצד אחד או בעוף מצדו החיצוני או הפנימי, בדיעבד המליחה הועילה לשאוב את הדם מכל הבשר. וכ"כ אורחות חיים, מגיד משנה, ר"ן ושו"ע סט, ד. מנגד, לרוקח, מרדכי, או"ה הארוך ויש"ש, המליחה מועילה לשאוב את הדם הסמוך לצד הנמלח, ולכן חייבים למלוח את שני הצדדים, ואם נמלח מצד אחד – אסור. וביאר רמ"א סט, ד, שאם עוד לא עברו י"ב שעות, אפשר למולחו מהצד השני או הפנימי ולהכשירו בכך לבישול. ואם עברו י"ב שעות, רק בצלייה ניתן להכשירו. עוד כתב הרמ"א שאם בישל אחר שמלח מצד אחד, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. למעלה נטיתי מעט לצד השו"ע וכתבתי שבדיעבד אם בישל – מותר, הואיל ודם שבישלו אסור מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ומנגד, אף שהשו"ע היקל בדיעבד לבשל בשר שנמלח בצד אחד בלא לתקן זאת, כיוון שאפשר לתקן כתבתי שיש להחמיר לתקנו כפי שביאר הרמ"א, וכפי שכתבו ערך השולחן סט, ח; זבחי צד נח; בא"ח ש"ש אחרי מות ב. ←

אף שצריך למלוח את האיברים הפנימיים מכל צדדיהם (פמ"ג סט מש"ז טו), אין נוהגים להוציא את הכליות השקועות בירכי העוף, כי הן קטנות מאוד ואולי גם דבוקות יותר בעוף, וסומכים על המליחה שלהן מצד אחד.

[9]. לעיל בהערה 3 הובאה המחלוקת אם דם שפרש ממקום למקום בתוך הבשר אסור, ובמחלוקת זו תלוי דין המולח בשר בכלי שאינו מנוקב. לדעת רבים רק חלק הבשר שהיה טבול בדם ועוד כדי שיעור קליפה נאסר, הואיל והדם חוזר להיבלע בו בכוח רב, ושוב אין אפשרות להוציאו אפילו בצלייה (שו"ע סט, יח). ולדעת רבנו פרץ והרמ"א, כל הבשר נאסר, הואיל והדם שבתוך הבשר כבר זז לצאת ממקומו, ועיקר יציאתו לשיטתם היא כלפי מטה, וכיוון שאינו יכול לצאת למטה מפני שהוא חסום על ידי הדם שהתקבץ שם, הרי שהתחיל לפרוש בתוך הבשר ולא יצא, וממילא כל הבשר נאסר. ולרשב"א, הדם יוצא גם מהצדדים, ולכן אף שלדעתו דם שזז ממקומו בתוך הבשר אסור, כאן שהוא יכול לצאת מהצדדים, הלכה כדעת המקילים ורק החלק שטבול בדם אסור.

[10]. כתבו הגאונים ששיעור משך המליחה הוא כשיעור צלייה, שכן שניהם שואבים את הדם, ואף שהצלייה שואבת בכוח גדול יותר, משך זמן השאיבה שווה. נחלקו הראשונים בביאור דבריהם: לאור זרוע ושערי דורא, הכוונה כפי שיעור צליית אותה חתיכה. כלומר, אם החתיכה גדולה, כיוון שזמן צלייתה ארוך, גם זמן מליחתה ארוך כמותו. ולדעת רבים אין לומר כך, שלא יתכן שהדין ניתן לשיעורים, ולא זו בלבד אלא שגם כאשר גודל החתיכה ידוע אין שיעור לזמן הצלייה שלה כי הוא תלוי בחוזק האש. לפיכך כתבו ששיעור הצלייה הוא כמהלך מיל (רמב"ם, רש"י ראבי"ה, שו"ע סט, ו). ואכן באש חזקה מאוד, בשיעור זה אפשר לצלות חצי צלייה אפילו חתיכה גדולה מאוד. וכתב בתרומת הדשן קסז, שרבים נוהגים להמתין לכתחילה כשיעור שעה, שהוא מספיק לצליית החתיכה הגדולה ביותר צלייה גמורה, וכ"כ רמ"א סט, ו, ובא"ח ש"ש טהרות יז, שנכון לנהוג לכתחילה, ובשעת הצורך אפשר להסתפק בשיעור מיל. שיעור מיל לשו"ע 18 דקות (וכן בשו"ע או"ח תנט, ב). ואף שיש מחמירים להחשיבו 22.5 דקות, או 24 דקות (עי' באו"ה תנט, ב). לרוה"פ הוא 18 דקות, קל וחומר בדין זה, שדם שבישלו אסור מדרבנן.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ז – ההדחה שלאחר המליחה

לאחר סיום המליחה צריך להדיח את הבשר במים, ולמעשה הורו הפוסקים להדיח את הבשר במים שלוש פעמים, ובכל פעם במים חדשים שאין בהם שאריות דם. כאשר שוטפים את הבשר בזרם מים מהברז, אין צורך לעשות זאת בשלוש פעמים, אלא יש לשוטפו עד שלא יישאר עליו שמץ דם ומלח.[11]

המלח שמלחו בו את הבשר, גם אם התייבש ולא ניכר שבלוע בו דם, אסור באכילה ואין למלוח בו בשר נוסף (רמ"א סט, ט).

בשר שנמלח כדין ואחר כך זב ממנו נוזל אדום, מבחינת ההלכה אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר), היינו מוהל אדום שיוצא מהבשר. וגם אם חתכו את הבשר, וזב ממקום החתך נוזל אדום, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין איסור בנוזל זה, משום שאחר המליחה כל הנוזל האדום שנותר בבשר כשר לאכילה (כמבואר בהערה 5).

אולם לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ו, י), המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם, ולכן לאחר ההדחה השנייה, יש לחלוט את הבשר שנמלח על ידי הכנסתו למים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא יצא יותר בבישול, ואזי הוא דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר – אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר – הבשר יאסר. אבל אם לאחר החליטה יצא מהבשר נוזל אדום, זהו המוהל שאין בו איסור.

למעשה המנהג הרווח שלא לחשוש לדעת הרמב"ם (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). ורק מעולי תימן ישנם שנוהגים להחמיר כדבריו. ויש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום, כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים. וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום, אין בו איסור (ערוה"ש סט, לו-מ), ואף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר, רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.[12]


[11]. עי' שו"ע ורמ"א סט, ז, ומפרשים, שיש שיטות שונות בביאור מספר ההדחות, וכתבתי כשיטה המקובלת על כולם. אמנם שטיפה טובה במים זורמים מסירה יותר את הדם והמלח, ולכן היא כשרה לכתחילה, וכ"כ הרב יברוב בדברי סופרים עו, עמק דבר קעה. אם שטפו את הבשר פעם אחת ואח"כ בישלוהו, הבשר כשר, שכן מעיקר הדין הדחה אחת מספיקה כדי להסיר את המלח והדם שעל הבשר, וגם אם נשאר על הבשר שמץ מלח או דם, הוא ודאי בטל בשישים. ואם בישלוהו בלא להדיחו אפילו פעם אחת, אם יש בתבשיל פי שישים כנגד המלח והדם שעליו – התבשיל מותר, ואם אין – התבשיל אסור (ב"י, שו"ע ורמ"א סט, ט).

[12]. לעיל בהלכה ג' והערה 5 הובאה בהרחבה דעת רובם המכריע של הפוסקים, ומהם: ראב"ד, רשב"א, ר"ן, ריב"ש, מגיד משנה, ב"ח, לבוש ועוד רבים. וכדעת הרמב"ם כתבו הרא"ה והריטב"א. לכאורה לרמב"ם אין צורך במליחה, אלא שביאר הר"ן, שאם לא ימלחו יש חשש שהחליטה תפליט דם מהצד החיצוני של הבשר ושוב תבליעו בבשר וייאסר, לפיכך יש למולחו תחילה כדי להוציא את הדם הסמוך לחוץ, ואח"כ החליטה תצמית את הנותר בו. בב"י כתב שבמקום שאפשר טוב לחוש לדעת הרמב"ם, וכן ביאר הש"ך סט, עח, בדעת השו"ע סט, יט. ובערוה"ש סט, לו-מ, ביאר שגם הרמב"ם יסכים שאם המליחה נמשכה שעה, אין צורך עוד בחליטה. וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה ויקרא סח, יג). והרב קאפח על הרמב"ם לא הסכים לזה, ובשו"ע המקוצר קלב, יג-יד, הסכים לזה בשעת הצורך, כגון בעת שמתארחים במקומות אחרים. ולענ"ד עולי תימן רשאים לסמוך על ביאור ערוה"ש בדעת הרמב"ם גם כשהם בביתם, הואיל והוא ספק דרבנן (עי' לעיל בהערה 4), והמנהג נקלש, כי נוהגים להקל כשלומדים בישיבות וכשמתארחים, וישנם אף תלמידי חכמים מעולי תימן שנוהגים להקל בזה בביתם. אמנם יש בכך הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, ובמיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ח – איברים מיוחדים

עצמות שיש בהן מֵחַ צריכות 'הדחה מליחה והדחה' כמו בשר, והמליחה שנעשית על העצם מועילה למֵחַ שבהן. ואם מלחו את הבשר עם העצמות, המליחה של הבשר מועילה גם לעצמות (רמ"א עא, ג, ש"ך יא).

לב: בתוך חדרי הלב כנוס דם, ולכן צריך לחתוך תחילה את הלב ולשטוף את הדם שנותר בתוך חדריו, ואחר כך למולחו או לצלותו. בדיעבד, אם מלחו או צלו את הלב בלא לנקותו, יחתכו אותו וישטפו את הדם הכנוס בחדריו (משנה חולין קט, א; שו"ע עב, א-ב).

בני מעיים, מהקיבה ועד החלחולת, אינם צריכים מליחה, הואיל ואינם מוחזקים כאיברים שיש בהם דם. היינו שדמם מועט כל כך עד שאינו ניכר ואין חשש שיצא ממקומו. ורק אם יש מקום במעיים שיש בו מראה אדום – משמע שנתקבץ בו דם וצריך למולחו. השומן שעל גבי בני המעיים כמו שאר השומן והבשר צריך מליחה. הכרס, בית הכוסות והמסס, אף שיש מקילים להחשיבם בכלל בני המעיים שאינם צריכים מליחה (שו"ע עה, א), למעשה צריך למולחם ככל בשר (רמ"א, פר"ח, מחב"ר, זב"צ).

כבד וטחול: הכבד כולו דם ולכן הכשרתו בצלייה בלבד (להלן יב). אולם הטחול, אף שצבעו אדום ככבד, דינו כשאר בשר שהמליחה מועילה לו. טחול הבהמה צריך קילוף מהחֵלֶב שדבוק בו (שו"ע ורמ"א עד, א). וכיוון שיש בקילופו טורח רב, רגילים שלא להכשירו אלא למוכרו לנוכרים.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

ט – שאלת המלח לחולים

ישנם חולים, שהמלח מזיק לבריאותם, כדוגמת הסובלים מלחץ דם גבוה, ואזי אכילת בשר שנמלח כדין אינו בריא להם, כי אף ששוטפים את המלח מהבשר, חלקו נבלע בבשר ומסוכן להם. הפתרון הראשון הוא להכשיר את הבשר בצלייה, שבאופן זה אין צורך להשתמש במלח. ואף שלכתחילה מולחים מעט את הבשר לפני הצלייה, בשעת הצורך אפשר להקל בזה (להלן הלכה י). כאשר החולה אינו יכול לאכול צלי, אפשר לאחר הצלייה לבשל את הבשר כדי לרככו.

כמו כן אפשר להכשיר במליחה חתיכת בשר גדולה מאוד, ואח"כ לחתוך את השכבה החיצונית של הבשר, שבה המליחות מורגשת, ולתת לחולה מהחלק הפנימי שאין בו מליחות.

כאשר פתרונות אלו אינם מתאימים, אפשר להכשיר את הבשר בחליטה (לעיל ג). ואמנם הגאונים החמירו לכתחילה שלא להכשיר בחליטה, אולם בשעת הדחק הורו להכשיר את הבשר בחליטה של חתיכות קטנות, תוך הקפדה שלפני הטלת כל חתיכה למים – המים ירתחו ויעלו אדים (כנה"ג ומחז"ב סט, נא). ובאופן זה מותר לחלוט לצורך חולה (ישועת משה מז, שש"כ מ, ק; לעיל הערה 6).[13]


[13]. יש שהציעו פתרון נוסף, להשתמש במלח מיוחד שנועד לחולים אלו, היינו במקום מלח על בסיס נתרן, שהוא המסוכן לבריאות, מלח על בסיס של אשלגן או אמוניום, שבבדיקות שונות נמצא שהוא מועיל להוצאת הדם כמו מלח רגיל (בית אבי א, פט; שש"כ מ, ק). מנגד, יש שאינם סומכים על הבדיקות, ולדעתם לא אמרו חז"ל למלוח אלא במלח רגיל שמכיל נתרן. וכל זמן שלא יוכח בוודאות שתחליפים אלו מועילים בדיוק כמלח רגיל, אין להכשיר בהם בשר (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד ז; שאילת ישורון א יו"ד יג). בשעת הדחק, כשאין פתרון אחר, אפשר לסמוך על המקילים, שהמחלוקת בדברי חכמים, שדם שבישלו אסור מדרבנן.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

י – צלייה

כשם שהמליחה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם, כך הצלייה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם ושריפתו. וגדול כוח הצלייה מהמליחה, שהמליחה אינה מועילה לבשר ששהה שלושה ימים, כי הדם שבו כבר התייבש, ואילו הצלייה מועילה לו (לעיל ד). כמו כן מליחה אינה יכולה להוציא דם שנצרר בבשר בלא שיחתכו את מקום הצרירה, ואילו הצלייה מוציאה אותו גם בלא חיתוך מקום צרירת הדם (לעיל ד). מליחה גם אינה מועילה לכבד הואיל וכולו דם, אולם הצלייה מועילה לו (להלן יב).

כך הוא סדר הצלייה: שוטפים את הבשר משאריות הדם שעליו. סמוך לצלייה רצוי למלוח אותו מעט. צולים אותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ובכך הוא נעשה כשר. וביתר פירוט:

לפני הכשרת הבשר בצלייה שוטפים אותו מהדם שעליו, כי יש אומרים שיש חשש שאולי הצלייה תגרום לדם שעל הבשר להיבלע בתוכו. בדיעבד אם צלו את הבשר בלא שטיפה, כל זמן שמדובר בדם שיצא ממנו – כשר. ואם הדם שעליו הגיע מבשר אחר – הצלי נאסר (בכדי נטילה או כולו, כמובא בהערה).

לכתחילה סמוך לצלייה נותנים על הבשר מעט מלח, כדי שהמלח יסייע לאש להוציא את הדם. ואם לא נתנו מלח, הבשר כשר. לאחר מליחת הבשר, צריך להניחו מיד על האש, שאם הבשר ישהה במלחו מספר דקות, הדם יתחיל לצאת ממנו, ואזי יהיה צורך לחזור לשטוף את הבשר מהדם לפני הצלייה. אמנם בדיעבד אם שכחו לשוטפו, הצלייה כשרה, מפני שיש בכוח הצלייה להכשיר את הבשר גם בעוד הדם שזב ממנו מונח עליו (שו"ע ורמ"א עו, ב).[14]

יש נוהגים לשטוף את הבשר אחר הצלייה, כדי להבטיח שלא נותר עליו שמץ דם (רמ"א עג, ה; עו, ב). אולם כאשר רוצים לאכול את הבשר צלי והשטיפה פוגמת בטעמו, מותר לאוכלו בלא שטיפה, שחזקה על האש ששרפה את כל הדם שיצא ממנו.[15]


[14]. אם היה על הבשר דם בעין, כלומר דם שהגיע מבשר אחר, חייבים לשוטפו לפני הצלייה. ואם לא שטפוהו, אין בכוח האש לשואבו, והבשר נאסר כדי נטילה (עובי 1.9 ס"מ) במקום שהיה עליו דם (תוס' חולין קיג, א, 'אין'; שו"ע עו, א). ויש אומרים שאם אין בבשר פי ששים נגדו – כולו נאסר (ט"ז א, ש"ך ה). אבל אם הדם שעליו הוא הדם שיצא ממנו, לדעת רוב הראשונים אין צריך להדיחו לפני הצלייה (תוס', רשב"א, רא"ש ור"ן), וכן נפסק בשו"ע עו, א-ב. והרמ"א עו, ב, כתב שלכתחילה יש לשוטפו ולמולחו, מפני שראוי להתחשב בשתי דעות ראשונים: א) דעת רמב"ן ור"ן, שצריך להדיח את הבשר מהדם שעליו, שאם לא כן האש עלול להבליע את הדם בבשר. ב) דעת רש"י, רמב"ם וראב"ד, שהצלי צריך מעט מליחה כדי שיפלוט את דמו. אמנם בדיעבד, אם לא הדיחו ולא מלחו, גם הרמ"א מסכים שהצלייה הכשירה את הבשר, וכדעת רוב הראשונים, ואף המחמירים לא ברור שהחמירו בדיעבד. ואף שלדעת שו"ע אין צריך להדיח ולמלוח מעט, כתבתי שכך נכון לנהוג כדי שלא לאפושי פלוגתא (להרבות מחלוקות) בין ספרדים ואשכנזים, מה עוד שגם בין פוסקי הספרדים המובהקים ישנם שהורו לנהוג כך לכתחילה, כפי שכתבו כנה"ג והחיד"א במחז"ב עו, ג. ובזבחי צדק עו, ח, כתב שכך נהגו בבגדאד.

[15]. רוב ככל הראשונים לא הזכירו הדחה אחר הצלייה, ומהם: רשב"א, ר"ן ושו"ע עו, ב. אמנם לשערי דורא, אם לא מלח את הבשר לפני הצלייה נוהגים לשוטפו אחר הצלייה. ולאו"ה הארוך, אם מתכוונים לבשל את הצלי נוהגים להדיחו. ולרמ"א עג, ה; עו, ב, נוהגים לכתחילה להדיחו גם כשאוכלים אותו צלי, ובדיעבד אם לא הדיחו כשר. ולמנהג הרמ"א להדיחו – י"א שצריך להדיחו שלוש פעמים (ש"ך עו, טו), וי"א פעם אחת (רש"ל). ואף שמקובל לכתוב שאשכנזים נוהגים להחמיר בזה לכתחילה, כאשר יש בכך קושי, יש להורות לכל כעיקר ההלכה, וכדעת הפוסקים הספרדים (ב"י, פרי תואר עו, טז; שלחן גבוה יט; זב"צ לג). ואף בין הפוסקים האשכנזים יש שהקילו בזה לכתחילה (לבוש עג, ב, גר"א ח), ואף המחמירים החמירו בזה רק לכתחילה. ולכן כאשר השטיפה פוגמת בטעם הצלי, אפשר לסמוך על רוב ככל הראשונים, שלא כתבו להדיח אחר הצלייה. מה עוד שאפשר שגם לדעת המחמירים העיקר כהגהות שערי דורא, שאם צלו את הבשר צלייה גמורה, כפי שמקובל לצלות כדי להכין לאכילה, אין צורך להדיחו. ואמנם באשכנז מצאו המחמירים לזה פתרון, שהיו צולים מעט, שוטפים ושוב חוזרים לצלות, כדי שטעם הצלייה ישאר (רש"ל). אולם כיוון שיש בזה טורח וצער, ואף המחמירים מודים שהבשר כשר בלא הדחה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, גם יוצאי אשכנז רשאים שלא להדיח אחר הצלייה. ואולי כל מה שהחמירו הוא מפני שבדרך כלל נהגו באשכנז לבשל את הצלי, ולא היה קשה להדר בזה.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

יא – שיעור הצלייה ודרכיה

הצלייה שמכשירה את הבשר היא צליית הבשר עד שיהיה ראוי בשעת הדחק לאכילת רוב בני אדם, שהוא כשיעור חצי צלייתו, היינו כשיעור מחצית הזמן הנצרך לצלייה גמורה, שבה הצלי נעשה משובח וראוי לכל בני אדם. לאחר מכן, גם אם יצא מוהל אדום מהבשר, מבחינת ההלכה אין הוא נחשב דם אלא "חֵמָר-בשר', כלומר יין-בשר, ומותר לאוכלו (רמ"א עו, ב).

כאשר רוצים לבשל את הצלי, טוב לצלות אותו צלייה גמורה.[16]

מותר ואף רצוי להפוך את הצלי מצד לצד, כדי שכולו ייצלה היטב. וכן אפשר לחזור ולהפוך אותו כמה פעמים. אולם לכתחילה טוב להימנע מלגלגל אותו ברציפות ובמהירות, כי יש חוששים שבאופן זה הדם שיצא מהבשר יתגלגל עליו ויחזור להיבלע בו (רמ"א עו, ב; מנחת יעקב ט, ו). אבל בדיעבד אם עשו כן הבשר כשר, מפני שגם באופן זה האש שורפת את הדם שיוצא מהבשר (יד יהודה ארוך ז).

מותר לצלות בבת אחת חתיכות בשר רבות, ואין חוששים שהדם שזב מהחתיכה העליונה יבלע בחתיכה שתחתיה, שכן תכונת הדם שנשאב מהבשר על ידי צלייה או מליחה שהוא 'משרק שריק', היינו מחליק ולא נבלע.

כאשר צולים בבת אחת ערימה גדולה של חתיכות בשר, כל חתיכה שנעשתה ראויה לאכילת רוב בני אדם בשעת הדחק – כשרה. ואפשר להוציאה מהערימה ולאוכלה, למרות שעדיין יש מעליה ולידה חתיכות שעוד לא הוכשרו.[17]


[16]. כפי שלמדנו בהערה 3, לרשב"א ורמ"א דם שפרש ממקום למקום בתוך הבשר, למרות שלא יצא, אסור. ולרא"ש, רא"ה ושו"ע, כל זמן שלא יצא מותר. לרשב"א ורמ"א, יש לצלות את הבשר באופן שכל דמו יצא, שאם לא כן יפרוש ממקומו ולא יצא לחוץ והבשר ייאסר, ולכן צריך לצלותו חצי צלייה, שאז כל הדם האסור יוצא (רמ"א עו, ב, ש"ך יג). ויש אומרים שגם לרשב"א אם צלה פחות מחצי צלייה כשר, כי כוח האש להוציא את כל הדם שנעקר ממקומו במהירות החוצה (ערוה"ש, יבי"א ח"ח יו"ד ט). ולרא"ש ושו"ע, כל זמן שאין מתכוונים לבשל אח"כ את הצלי, גם בפחות מחצי צלייה הבשר כשר לאכילה. ואף שכך ההלכה לרוה"פ, והרוצה לסמוך עליהם רשאי. לא הזכרתי את דעתם למעלה, הואיל ומקובל לצלות לפחות חצי צלייה, וממילא מדוע שלא יצאו ידי כל הפוסקים. (כאשר צולים חתיכת בשר גדולה, כדאי לצלות את הבשר על אש נמוכה למשך זמן רב, וכך גם החלק הפנימי שבבשר יגיע לחצי צלייה ויהיה ראוי לאכילה).

אם מתכוונים לבשל אח"כ את הצלי, יש אומרים שצריך לצלותו חצי צלייה שאז כל דמו יוצא (אשכול, רא"ש בשם גאונים, או"ה הארוך, ורמ"א עו, ב), ויש אומרים שכך דעת כל הראשונים (ב"ח, ש"ך עו, יד, ופר"ח). ויש אומרים שלדעת אור זרוע ורבנו פרץ המוהל שנשאר אחר חצי צלייה אסור משום דם, ואם יבשלו את הנצלה חצי צלייה, יצא הדם בבישול, ולכן צלי שעומד להתבשל צריך לצלות צלייה גמורה. וחששו לדעתם הרבה אחרונים (יש"ש, כנה"ג, בית לחם יהודה, מחז"ב, בא"ח. ויש שאף כתבו, שהואיל וקשה להבחין אימתי מגיעים לצלייה גמורה, טוב לצלות את הבשר משני צדדיו עד שיתייבש מבחוץ, עי' ט"ז סט, נד). למעשה, כאשר אין במנהג המחמירים קושי והפסד, משום שממילא מבשלים אח"כ את הצלי, כתבתי למעלה שטוב לנהוג כמותם לצלות צלייה גמורה. ואם בישלו לאחר חצי צלייה – כשר.

[17]. לרמ"א עז, א, לכתחילה אין לצלות חתיכת בשר שצריכה הכשרה עם חתיכת בשר שכבר הוכשרה או עם מאכל אחר כתפוחי אדמה, שמא החתיכה המוכשרת שאינה פולטת ציר או המאכל האחר יבלעו מהדם של החתיכה שעוד לא הוכשרה ושמא לא יהיה כוח בצלייה לפלוט דם זה שבא אליהם מבחוץ. אולם בדיעבד אין לאסור, מפני שכבולעו כך פולטו. ולשו"ע אף לכתחילה מותר לצלותם יחד.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

יב – דין הכבד

הכבד מלא דם, עד שאמרו עליו ש'כולו דם', ואף על פי כן מותר לאוכלו, שלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים והכבד נחשב כדם קרוש (לבוש).

לדעת רבנו תם, אפשר להכשיר כבד במליחה, אלא שהואיל והוא מלא דם, לפני המליחה צריך לחותכו לאורך ולרוחב (שתי וערב), ולהניחו כשהחתכים כלפי מטה, כדי שהדם שבו יזוב ממנו. אולם למעשה נפסק שאין להכשיר כבד במליחה, משום שהכבד מלא דם, ואין במליחה כוח להוציא ממנו את כל הדם הנצרך על פי ההלכה. לפיכך, רק על ידי צלייה אפשר להכשיר כבד לאכילה, ואחר שצלוהו כדין מותר גם לבשלו.

יש לחתוך את הצינורות הגדולים שבכבד לפני צלייתו, כדי שהדם יוכל לזוב מהם בקלות. בפועל, כיוון שחותכים את המרה הדבוקה לכבד, הרי שנוצר הפתח הנדרש, ולכן אין חובה לחתוך עוד בכבד לפני הצלייה (ועי' בהערה).[18]

לכתחילה כאשר צולים כבד עם חתיכה של בשר רגיל, אין להניח את הכבד על הבשר הרגיל, הואיל ויש בכבד דם רב שיזוב עליו. בדיעבד, הבשר שתחת הכבד כשר, שכן הדם המרובה שיוצא מהכבד 'משרק שריק' (מחליק) ולא נבלע בחתיכה שתחתיו, שאף היא הולכת ונכשרת על ידי הצלייה (חולין קיא, א; שו"ע עג, ד).


[18]. דם היוצא מהכבד, לרמב"ם, רמב"ן, רשב"א ור"ן, אסור מהתורה. ולר"ת, או"ה הארוך, רש"ל, ש"ך, אסור מדרבנן, ורק הדם שכנוס בסימפונות (צינורות) הכבד אסור מהתורה (שפ"ד עג, יד). לדעת ר"ת, רמב"ן ורשב"א, אפשר להכשיר כבד במליחה לאחר קריעתו שתי וערב. ואילו לרש"י, ריטב"א ור"ן מליחה לא מועילה להכשרת כבד וכל החיתוך נועד עבור הכשרה בצלייה. למעשה כתבו הגאונים שרק בצלייה אפשר להכשיר כבד, ונחלקו הראשונים האם צריך לחותכו לפני כן. לרי"ף, רמב"ם ועוד, כיוון שהכשרתו בצלייה אין צורך לחותכו לפני כן. לבה"ג, רש"י ועוד, צריך לחותכו לפני הצלייה, וכ"כ בשו"ע עג, ג. לתוס' ורא"ש, אם מתכוונים לאוכלו צלי אין צריך לחותכו, ואם מתכוונים לבשלו אחר הצלייה, צריך לחותכו לפני הכשרתו בצלייה, וכ"כ הרמ"א.

בפועל כיוון שמסירים את המרה עם מעט מהכבד לפני הצלייה, הרי שחותכים בכך את הסימפונות וזה מועיל הן לכבד עוף והן לכבד בהמה (רמ"א ורוה"פ כה"ח י). וי"א שבכבד בהמה שהוא גדול, אין הסרת המרה מספקת (ט"ז ב, וחוו"ד), אלא שהואיל וממילא רגילים לפרוס כבד בהמה לפרוסות לפני צלייתו, הרי שאין צורך לחותכו שתי וערב, ולכן לא פרטתי הלכה זו למעלה. (ויש מחמירים לחתוך גם כבד עוף שתי וערב, דרכ"ת עג, כד).

על כבד שלא הוכשר והתבשל אמרו במשנה תרומות י, יא: "הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת". הרי שאפשר מצד הדין לבשל כבד בלא הכשרה ולאוכלו, אולם כל מה שהתבשל עמו אסור. אבל נחלקו התנאים (חולין קיא, א) והפוסקים בדין כבד שנשלק (התבשל בבישול ממושך). לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אסור, שכן לאחר גמר הבישול הרגיל הוא מפסיק לפלוט וחוזר לבלוע את הדם שיצא ממנו, וחששו לדעה זו רבנו פרץ, או"ה הארוך ורמ"א עג, א. ולרבי אליעזר גם כבד שלוק – מותר, כי גם בעת המשך השליקה הוא רק פולט ולא בולע (וכך גם דעת ר' יוחנן בן נורי במשנה תרומות י, יא). וכן פסקו רמב"ן, רשב"א ורא"ש. והגאונים הורו שלא לבשל כבד, ונחלקו בטעם האיסור: י"א מפני שחששו לדעה שכבד שנשלק אסור ולא ידעו להבחין בין מבושל לשלוק (רבנו פרץ, או"ה הארוך), וי"א שאף שכבד שנשלק מותר, חששו שיבשלו את הכבד עם מאכלים אחרים וישכחו שהם נאסרים, וכן לגבי הקדירה ישכחו שנאסרה (ריטב"א, וכן נראה מרמב"ן, רשב"א ורא"ש). ולרמב"ם (מאכ"א ו, ח) שיטה אחרת, שגם כבד שהתבשל אסור. למעשה, בדיעבד אם עברו על הוראת הגאונים ובישלו כבד, לשו"ע עג, א, בדעת סתם – מותר (ומשמע שכך הדין גם בשלוק), והרמ"א כתב שהמנהג לאסור, וכ"כ הש"ך ח.

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

יג – האש וכלי הצלייה

הצלייה יכולה להתבצע על אש גלויה, כאשר הבשר תפוס ברשת או בשיפוד, והדם שיוצא ממנו זב אל תוך האש. ואפשר לצלות את הבשר גם על ידי הנחתו ישירות על פלטה לוהטת מחמת אש שבוערת תחתיה או גופי חימום חשמליים שתחתיה. ואם הפלטה חלקה, הדם שיוצא מהבשר נוזל לצדדים, והמעט שנותר תחת הבשר נשרף וכלה. אבל אם היא מחוספסת או שיש בה שקערוריות, נכון להניחה בשיפוע, כדי שהדם שיצא מהבשר יזוב כלפי מטה ולא ילכד תחת הבשר. ועל כלי או משטח שיש לו בית קיבול אסור לצלות בשר, שכן הדם שיצא בצלייה אינו יכול לנזול לצדדים וממילא ייבלע בבשר ויאסור אותו לתמיד, כדרך שבישול בשר שלא נמלח אוסר אותו לתמיד.[19]

מותר לצלות בשר בתוך תנור גז או חשמל, ומותר לסגור את התנור בעת הצלייה. ואין זה משנה אם גופי החימום תחת הבשר או מעליו או מצידו, כל שהבשר נצלה כראוי ויש לדם מקום לזוב – הבשר מוכשר. כדי שתחתית התנור לא תתלכלך ואף תיאסר מחמת בליעת טעם הדם, יש להניח בתחתית התנור כלי שיקלוט את הדם שיזוב מהבשר.[20]

יש מחמירים, שלא לחתוך בסכין את הבשר שעל האש לפני גמר הכשרתו, מפני שהסכין תבלע מהדם ויהיה צורך להכשירה בליבון על האש. ויש מחמירים ואוסרים את השיפוד שצולים בו את הבשר, מפני שהוא בולע מהדם, ולכן לפני שיצלו עליו בשר נוסף צריכים להכשירו בליבון. ויש מחמירים ומורים להסיר את הבשר מהשיפוד מיד לאחר הוצאתו מהאש, שאם לא כן יש חשש שהבשר יבלע מהשיפוד טעם דם.

אולם למעשה נפסק כדעת המתירים בשלושת הדינים הללו, שכן פעולת הצלייה היא הכשרה, ואם את הבשר האסור היא מכשירה, כל שכן שאינה אוסרת את הכלים שנוגעים בבשר במשך תהליך הכשרתו (רא"ש, שו"ע עו, ד). ואמנם יש אומרים שלכתחילה יש לחשוש לדעת המחמירים, וכך הוא מנהג רבים מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, גם יוצאי אשכנז רשאים להקל כדעת רוב הראשונים, ולהשתמש בשיפוד וברשת ובסכין בלא ליבון.[21]


[19]. הצל"ח (פסחים עד, א) העלה ספק שמא רק אש גלויה מועילה להוצאת הדם, אולם להלכה נפסק שגם חום מועיל כמו אש גלויה (יד אפרים, חקרי לב, בא"ח). אחר שנפסק שכל חום מועיל, יש אומרים שאם הבשר מונח על משטח, צריך שיהיה בו נקבים כדי שהדם לא יתקבץ ויוכל לזוב דרכם (צל"ח, חוות דעת סח, א). ולדעת רוב הפוסקים כל זמן שאין במשטח בית קיבול שהדם יכול להתקבץ בו, גם אם הוא מחוספס כחרס ויש בו שקערוריות כתחתית התנורים, מותר לצלות עליו בשר (יד אפרים, חקרי לב, בא"ח, הליכות עולם ח"ו קדושים ב. עי' ציץ אליעזר יא, נג).

[20]. יש סוברים שאם צולים בתוך תנור, לכתחילה צריך להשאיר את דלתו פתוחה, שאם לא כן האדים והריח שיוצאים מהדם עלולים לאסור את הצלי והתנור, אמנם בדיעבד, גם לשיטתם אם צלו בתנור סגור – הכבד מותר (באהלה של תורה א, יא). אולם רבים לא הזכירו חומרא זו, כי לא חששו לזיעה ולריח היוצאים מהדם, הואיל והם מעטים ומתייבשים מיד בחום התנור (עי' להלן כה, יד; לה, י; חשב האפוד ב, קיד).

אם לא הניחו כלי לקלוט את הדם והוא זב על תחתית התנור, התנור ככלל כשר, שכן אין חשש שטעם הדם שעל תחתיתו יגיע למה שאופים בו בתבנית, אבל אסור להניח מאכל על תחתית התנור שבלעה דם. והכשרתה על ידי הסקה נוספת של התנור על אותו חום. ואם יש חשש שההסקה לא תשרוף את שאריות הדם שעל התחתית, יש לנקותם לפני ההסקה.

[21].. לסמ"ג אסור לחתוך בסכין בשר שעל האש שעוד לא נגמרה הכשרתו, מפני שהסכין יבלע טעם דם ויאסר. אבל השיפוד שצולים בו בשר, כיוון שנותר על האש עד שהבשר שעליו מוכשר, גם הוא נעשה כשר, שכבולעו כך פולטו (ערוה"ש עו, יז). ולרשב"א, השיפוד שעליו הכשירו בשר בצלייה נאסר, ואם ירצו להשתמש בו שוב, יצטרכו ללבנו. טעם האיסור לדעתו: לפמ"ג משום שהוא בולע ואינו פולט בקלות כמו הבשר, ולפר"ח כי הבשר דחוק לשיפוד, ואינו מאפשר לו לפלוט שם. והוסיף הראב"ד, שאסור להשהות את הבשר על השיפוד לאחר שהסירו אותו מהאש, שמא יבלע מטעם הדם שבלוע בשיפוד. מנגד, לדעת רא"ש, מרדכי, הגהות אשר"י, טור, כל זה מותר, שכן אם פעולת אש הצלייה מתירה את הבשר על ידי שאיבת הדם ושריפתו, קל וחומר שאינה אוסרת את הכלים. וכתב בשו"ע עו, ד, שכן המנהג להקל, וכן כתבו אחרוני הספרדים (עי' הליכות עולם ח"ו קדושים ד). אולם הרמ"א כתב עפ"י מהרא"י, שלכתחילה יש להחמיר ללבן את הסכין והשיפוד, ובדיעבד אם לא ליבנו – הבשר כשר (עי' מ"א תקט, יב). ויש אומרים שגם רשת הצלייה צריכה הכשרה (עי' דרכי תשובה עו, לח). אולם באמת גם לדעת הרמ"א, ברשת אפשר להקל מפני שאחיזתה בבשר אינה חזקה כשיפוד, וכך העידו בשם החזו"א. ←

בספרי זמנינו כתבו שיוצאי אשכנז צריכים להחמיר כדעת הרמ"א. אולם מנהג רווח באשכנז היה להקל, כפי שהוזכר ביד יהודה (עו, קצר כו). ואפשר שהואיל ומדובר בחשש רחוק, ובפועל לעולם אין מרגישים טעם דם בשיפוד, ובנוסף לכך מדובר בספק דרבנן, שכן דם שבישלו אסור מדרבנן, נהגו כמקילים. עוד אפשר לומר, שכל החומרה כאשר צולים חצי צלייה, אבל כאשר צולים צלייה גמורה כפי הנהוג, גם המחמירים יכולים להסכים שבתוך כך גם השיפוד מוכשר (וכ"כ בקצשו"ע פפויפר ה, ד, ט; ועי' 'דברי סופרים' עמק דבר עו, רנג; רנז-רנח).

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

יד – דם דגים, חגבים ואדם

איסור דם חל רק על המינים שבהיותם טהורים, צריך לשוחטם כדי להתיר את בשרם באכילה, היינו מיני בהמה, חיה ועוף, ולא דגים וחגבים (לעיל הלכה ב). אמנם מפני מראית עין, כאשר אין ניכר שהוא דם דגים או חגבים, אסור מדברי חכמים לאוכלו, שמא ילמדו מכך לאכול דם אסור. לכן כאשר מקבצים דם דגים בכלי, אסור מדברי חכמים לשתותו, ורק אם ניכר שהוא דם דגים, כגון שהניחו עמו מעט קשקשים או חלקי דגים – מותר (שו"ע סו, ט). ואם התערב דם דגים או דם חגבים במאכל, כל זמן שאינם ניכרים – התערובת מותרת (רמ"א סו, י).

באכילת דם אדם אין איסור תורה, אבל חכמים אסרו לאכול דם אדם משום מראית עין. לפיכך, הנושך בלחם או בתפוח, ונותר עליהם דם מפיו, צריך לגרד את הדם מעל הלחם או התפוח, ואחר כך יוכל להמשיך לאוכלם. אמנם דם שיוצא מבין השיניים מותר למוצצו, שהואיל ולא יצא מהגוף אין בו שום איסור. יתר על כן, מותר לאדם למצוץ דם שיוצא מאצבע, הואיל וניכר שהוא מהאצבע ולא מבהמה או מעוף (שו"ע סו, י; כה"ח מז).

פורסם בקטגוריה כב - דם והכשרת הבשר | כתיבת תגובה

א – איסור שרצים

מצווה מהתורה שלא נאכל שרצים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". שלושה סוגי שרצים ישנם: שרצי המים, שרצי הארץ, ושרצי העוף, ועל כל אחד מהם הוסיפה התורה וצוותה בנפרד.

שרצי המים, שנאמר (שם, י-יא): "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ". בכלל שרצי המים: סרטנים, עלוקות, תולעים שבמים ואף כלבי ים. אבל הנראה כצורת דג ושט במים כדג, אם אין לו סנפיר וקשקשת, אסור משום דג טמא ולא משום שרץ המים (רמב"ם מאכ"א ב, יב).

שרצי הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא-מד): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם… וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". בכלל שרצי הארץ: תולעים, עכבישים, נמלים, חיפושיות, לטאות, נחשים, עקרבים ועכברים. אבל הנראה כחיה או כבהמה, אם אין לו סימני טהרה, אסור משום חיה טמאה ולא משום שרץ הארץ.

שרצי העוף, שנאמר (דברים יד, יט): "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ". ובכללם: זבובים, יתושים, יבחושים, דבורים, צרעות, חגבים טמאים וכיוצא בהם. אבל הנראה כעוף ופורח כעוף, אם אינו מהעופות הטהורים, אסור משום עוף טמא ולא משום שרץ העוף.

מכך שכפלה התורה את איסורי השרצים פעמים רבות ובלשונות שונים, למדו חכמים, שעונשו של אוכל שרץ המים – ארבע מלקויות, שרץ הארץ – חמש מלקויות, שרץ העוף – שש מלקויות (מכות טז, ב). ובזה איסור שרצים חמור משאר איסורי אכילה, שהאוכל דג טמא, או חיה טמאה כחזיר, או עוף טמא כעורב – חייב סדרה אחת של ל"ט מלקות, ואילו האוכל שרץ – חייב כמה סדרות. בנוסף לכך, בדרך כלל רק האוכל כשיעור כ'זית' חייב בעונש שקבעה התורה. אולם בשרץ יש חומרה מיוחדת, שהואיל ומדובר בבריה שלמה, כל האוכל אפילו שרץ קטן – חייב בעונש שקבעה התורה (משנה מכות יג, א; שבועות כא, ב).[1]


[1]. 'מלקות' הכוונה סדרה של ל"ט מלקות. בפועל עונש זה נועד בעיקר להרתעה, שכן הוא מתקיים רק בזדון, בעדים ובהתראה, אבל למדנו מכך על חומרת החטא. האוכל שרץ שלם, אפילו קטן, חייב מלקות. ועל מרוסק, חייב רק אם אכל כ'זית', שהואיל ואינו ברייה שלמה דינו כשאר מאכלים אסורים. הנוגע באחד השרצים אינו נטמא, אולם ישנם שמונה שרצים שאחר מותם מטמאים את הנוגע בהם: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט ותנשמת (ויקרא יא, כט-ל). כיוון שלעניין טומאה שיעור 'עדשה' מבשרם מטמא, כך הדין גם לגבי אכילה, שאפילו אכל כעדשה מבשרם חייב מלקות (מעילה טז, ב). שרצים רבים הם קטנים וזעירים, אולם נראה בפשטות, שהתורה אסרה שרץ שניתן לחוש בטעמו או בבליעתו, אבל שרץ זעיר שאין מרגישים בטעמו ובליעתו, אין בו איסור תורה (כמבואר להלן הערה 14).

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה

ב – המצווה להתרחק ממיאוס

מצווה נוספת למדנו מאיסור שרצים, שאסור לאדם לעשות דברים מגעילים ומאוסים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". כלומר, בכלל האיסור לאכול שרצים התכוונה התורה להרחיק אותנו מכל דבר שנחשב מאוס בעיני הבריות. לפיכך, אסור לאכול מאכלים מאוסים, או לאכול באופן שמעורר תחושת גועל (רמב"ם מאכ"א יז, כט-ל; שו"ע קטז, ו; פנה"ל ברכות יג, ה-ו; יג).[2]

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים ואכילתם מטמאת את הנפש, ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר (ויקרא יא, מג-מה): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". אמרו חכמים (ב"מ סא, ב): "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי". מפני שאכילת שרצים מאוסה ביותר, שהם גדלים במקומות מזוהמים ושריצתם מגעילה את הנפש, ובהימנעות מאכילתם העלה ה' אותנו מטומאת מצרים. היינו הטומאה שמביאה את האדם לוותר על ערכיו למען סיפוק תאוות גופו, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף (עפ"י מהר"ל; פנה"ל פסח א, ג-ד).

אפשר לבאר, שאצל השרצים לא ניכרת תכונת אופי ייחודית, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המגעילים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אמנם, יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם. אולם ישראל קדושים שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, ולגלות בכל דבר את הערך האלוקי, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה.[3]


[2]. מגמ' שבת צ, ב, מבואר שהאוכל חגב טהור חי עובר על 'בל תשקצו', כי זה דבר מאוס (לעיל יז, ח). ליראים, סמ"ק, רמ"ה ומור וקציעה, איסור זה מהתורה, וכן כל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, אלא שאין לוקים עליהם (כי הוא 'לאו שבכללות') וחכמים תקנו להלקותו מכת מרדות. ורבים כתבו שהאיסור מדרבנן, ומהם: ריטב"א, מאירי, רשב"ץ, לבוש, פר"ח קטז, יא; מ"א צב, ב; מ"ב ז.

[3]. כתב באור החיים (ויקרא יא, מג), שהאוכל שרצים "במזיד – תיעשה נפשו שקץ, ובשוגג – תטמא נפשו ותטמטם". אמנם אם בדק כדין, או שאכל באונס כי לא היה צריך לבדוק, לא עבר באיסור ואכילת השרץ לא מטמטמת את נפשו (רב פעלים ח"ד סו"י ו).

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה

ג – האיסור בשרצים שיכולים לשרוץ

שרצי המים האסורים הם שרצים שגדלו בימים, בנחלים ובמעיינות, היינו במרחבים שבהם הם יכולים לשרוץ. כלומר לנוע למקומות גידול נוספים ולהתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון והעמדת צאצאים למשך דורות. אבל שרצים שגדלו במים-עומדים הנמצאים בבורות ובמערות, כל זמן שהשרצים לא יצאו מהם, הם נחשבים כחלק מהמים ואין בהם איסור, ומותר לשתות מהם למרות שהשרצים בתוכם. אבל אם ייטלו משם את המים בכלי, כיוון שהשרצים שבהם כבר יצאו ממקום גידולם – נאסרו, ואסור לשתות את המים בלא לסננם. שרצים שגדלו בתוך מים או משקים שבכלי, גם אם יערו את המים שהם בתוכם מכלי לכלי, יישארו בהיתרם, מפני שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם. ורק מעת שיצאו מהמים לפרוח באוויר או לזחול על דופן הכלי מבחוץ, יחול עליהם האיסור (שו"ע ורמ"א פד, א; ג).

כיוצא בזה, שרצי הארץ ושרצי העוף האסורים הם השרצים שגדלים על הארץ ועל כל מה שמונח על הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל". אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, או בתוך בשר, דג וגבינה, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור, כי הם לא נמצאים במקום שבו הם יכולים לשרוץ, היינו להתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון חדש והעמדת צאצאים למשך דורות. ולכן הם עדיין טפלים לפרי או למאכל שבו הם מתפתחים והם נחשבים כחלק ממנו. ומשעה שיצאו – ייאסרו, הואיל והחלו לשרוץ, היינו להתרבות, על הארץ (שו"ע פד, ד).[4]


[4]. מקובל היה לחשוב שהתולעים שהתפתחו בפירות נוצרו מתוך עיפוש הפרי. כיום ברור שהן נוצרו מביצים שהטילו שם שרצים. אבל למעשה הדין אינו משתנה, שכן העיקרון הוא שתולעת שנוצרה בתוך פרי, כל זמן שלא שרצה על הארץ – מותרת.

הכל מסכימים ששרצים שהתפתחו בפירות תלושים מותרים, ויש מקילים גם בתולעים ששרצו בפרי בעודו מחובר לעץ (רש"י, ר"ת, רבנו נתנאל, או"ז, ראבי"ה וריב"א, עפ"י חולין סז, ב). אולם לדעת רוב הראשונים, הלכה כשמואל (חולין נח, א), שכל עוד הפירות מחוברים לעץ, התולעים שבהם נחשבות כשורצות בארץ ואסורות מהתורה, וכ"כ שאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם (ב, טו), ר"ן, רשב"א, רא"ש, תרומה, ריא"ז, נמוק"י. וכן נפסק בטור ושו"ע פד, ו. לדעת רבים מצרפים את שיטת המקילים לספק ספיקא (גינת ורדים, שולחן גבוה, בן אברהם, זבחי צדק פד, מב; הליכות עולם ח"ו עמ' רסב; תפילה למשה ו, לז; וחלקו על שו"ע פד, ז, שסובר שאין מצרפים את שיטתם לספק ספיקא). בדין זחל נחלקו הפוסקים (להלן בהערה 20).

הסתפקו חכמים בדין תולעת שלא יצאה לגמרי אל מחוץ לפרי אלא פרשה במקצתה, או שזחלה בתוך חלל שנוצר בפרי או על גבו, או שעברה מפרי לפרי, או נפלה מהפרי ובעודה באוויר מתה (חולין סז, ב). וכתבו הראשונים שמדובר בספק תורה ודינו להחמיר (שו"ע פד, ד). ואם מתה ואח"כ פרשה, לרש"י, תוס', רא"ש, דעת סתם בשו"ע פד, ד, ש"ך ופלתי – מותר. ולרי"ף, רמב"ם, כנה"ג, פרי תואר ושלחן גבוה – אסור. פרי תלוש שיש בו נקב ובו תולעת: לרשב"א ושו"ע פד, ד, מותר, שאין חוששים שפרשה וחזרה, ולתה"ד, מרדכי ורמ"א, אסור, שמא פרשה וחזרה.

שרץ מים שגדל בתוך בור או כלי ועלה מהמים וזחל על דופן הבור או הכלי או על שפתו, עדיין נחשב כמי שלא פרש ממקום גידולו ואין בו איסור. אבל אם פרש אל הדופן החיצונית של הבור או הכלי, נאסר מהתורה. ואף אם יחזור למים, יישאר באיסורו. אלא שכל זמן שהוא בתוך המים שבהם גדל, אין חוששים שמא פרש וחזר, זולת בשרצים מעופפים או גדולים שיש חשש סביר שפרשו וחזרו לבור (פמ"ג פד, שפ"ד י).

מים שנשאבו בכלי מתוך הבור, השרצים שבהם נאסרו, שמא פרשו על דופן הכלי מבפנים, שכבר אינו נחשב מקום גידולם (רא"ש, רמ"א פד, א, ב"ח וש"ך. וי"א שהחשש שמא ידבקו בדופן הכלי מבחוץ ואח"כ יכנסו למים – ט"ז ה). אבל שרצים שגדלו במים שבתוך כלי, גם אם עירו את המים לכלי אחר, אין בשרצים איסור, שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם (ב"י ורמ"א פד, ג).

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה

ד – בריה אינה בטלה

כהמשך להחמרה המיוחדת של התורה, שקבעה שהאוכל שרץ, אפילו הוא קטן, חייב מלקות (לעיל א), קבעו חכמים שאם התערב שרץ במאכל, כל עוד הוא שלם, כיוון שיש לו חשיבות של בריה, אין הוא בטל. לדעת כמה ראשונים (ר"ש, או"ז ורשב"א), אמנם בריה אינה בטלה בשישים, אבל בקרוב לאלף (960) היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם. אולם ככלל נפסק שבריה אינה בטלה אפילו באלף. לפיכך, אם ראו זבוב נכנס לתוך סיר ענק מלא בתבשיל ולא הצליחו למוצאו ולהוציאו, כל התבשיל אסור באכילה. אמנם אם יש בתבשיל מרק צלול, אפשר לסננו במסננת שזבוב אינו יכול לעבור בה, והמרק המסונן מותר. וכן אם יש בתבשיל חתיכות בשר או תפוחי אדמה, אפשר להתירן על ידי שטיפה, שתסיר את הזבוב במידה והיה דבוק בהן. אבל התערובת הסמיכה והחתיכות שקשה לנקות – אסורות (שו"ע ק, ב-ג). כיוצא בזה, אם שרץ קטן התערב בגרגירי חיטה, כל זמן שלא מצאוהו, התערובת אסורה, מפני שאינו מתבטל אפילו באלף.

אם נחתך חלק מהשרץ, אפילו חלק קטן כרגל, או שנמעך עד שצורתו השתנתה, כפי שמצוי בעת בישול – אין לו חשיבות ברייה והוא בטל בשישים (שו"ע ק, א). לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו"ד לו; פת"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12).[5]


[5]. בר"ן (על הרי"ף לו, ב) מובאת דעה עפ"י ירושלמי (תרומות י, ה), שברייה בטלה באלף (והובא בב"י ק, ד). ולר"ש, או"ז, רשב"א וכפתור ופרח, בריה בטלה ב-960. ולרוב הראשונים בריה אינה בטלה אפילו באלף, וכן דעת תוס', רמב"ן, רא"ה, רא"ש, ריטב"א, ר"ן ועוד, וכן נפסק בשו"ע ק, א.

בנזיר נא, ב, הובא ספק שלא נפשט, האם יש חיוב מלקות למי שאוכל שרץ שנחתך ממנו איבר שהוא יכול לחיות בלעדיו. וכתב רמב"ם (מאכ"א ב, כב) שאינו לוקה. ורמב"ן הוסיף שגם איבד מעמד בריה ובטל בשישים. וכ"כ רובם המכריע של הראשונים, ומהם: רשב"א, רא"ש, ר"ן וריטב"א. וכ"כ שו"ע ק, ו: "אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי". ומשמע שגם אם נמעך עד שנשתנה צורתו, איבד מעמד ברייה. וכך משמע מרשב"א (תוה"ב בית ג' סוף שער ג) שסובר שאחר בישול יש ספק אולי הבריה נימוחה ובטלה. וכך כתבו פוסקים רבים, ומהם פמ"ג (ש"ד ק, ו), נשמת אדם, חזו"א ועוד (ועי' ביאור הגר"א קא, יז).

שרצים שאיבדו מעמד של בריה, אם טעמם פגום – מתבטלים ברוב (ט"ז צו, יג, חכ"א לח, כז), ואם טעמם אינו פגום – בטלים בשישים (רמ"א פד, ט; ש"ך ל).

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה

ה – חובת הבדיקה

התורה אסרה לאכול שרצים ולא פירות שאולי טמונים בהם שרצים, ואם יקרה מצב שאדם יחוש בתוך אכילתו טעם שרץ, יפלוט את מה שבפיו. אולם מדברי חכמים עולה, שכאשר יש סיכוי סביר שיש בפירות שרצים, אין לאכול את הפירות בלא בדיקה (חולין נח, א). ביארו הפוסקים שיש בזה שלושה מצבים:

א) מאכלים שבדרך כלל יש בהם שרצים, כדוגמת מאכלים ששהו במקום מזוהם, נחשבים כמוחזקים בשרצים וחובה לבודקם. וכל זמן שלא נבדקו או נוקו מהשרצים, אסור לאוכלם.

ב) מאכלים שברוב הפעמים אין בהם שרצים, אבל ב'מיעוט מצוי' שלהם יש שרצים, צריכים בדיקה, אולם בדיעבד כשאין אפשרות לבודקם, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלם.

ג) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים, למרות שלעיתים יש בהם שרצים, מותר לאכול בלא בדיקה. וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.

רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה את מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות – השרצים מתרבים, ובתנאי קור – מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה.[6]

מאכל שידוע כאינו מוחזק בשרצים ונמצאו בו שלושה שרצים, נעשה כל המאכל שבאותו הכלי או האריזה כמוחזק בשרצים, ואסור לאוכלו בלא בדיקה (שו"ע ק, ד; פד, ט).[7]


[6]. למדו הרא"ש, רשב"א ור"ן מחולין נח, ב, שצריך לבדוק תמרים הואיל ומצויים בהם שרצים. וכתבו רשב"א (תוה"א ג, ג), ור"ן, שגם כאשר רק במיעוט התמרים יש שרצים, יש לבודקם, וכפי שצריך לבדוק את הריאות מפני סירכות המצויות במיעוטן. וכן למדו רשב"א וב"י פד, ח, מהרמב"ם מאכ"א ב, טו, שפירות שדרכן להתליע אפילו ב'מיעוט המצוי' בלבד, חייבים בדיקה. וכתב רשב"א, שאם עבר ובישל את המאכל בלא בדיקה וכבר לא ניתן לבודקו, המאכל כשר, כשם שבהמה שריאותיה אבדו לפני בדיקה – כשרה. וכן נפסק בשו"ע פד, ח-ט; ש"ך כט.

כל זה לרוב הפוסקים, שסוברים שמדברי חכמים חייבים לבדוק במצב של 'מיעוט המצוי', אבל יש ראשונים שסוברים שאין חובה לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, שכן הולכים אחר הרוב (רש"י, רשב"ם, תוס' פסחים קטו, ב, 'קפא').

ויש אומרים, שאף שככלל חייבים לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, כאשר יש בכך קושי רב, אין חובת בדיקה ב'מיעוט המצוי', אלא סומכים על הרוב ומתירים לאכול (משכנות יעקב יו"ד יז; טוב טעם ודעת תליתאי א' קנח).

מהו מיעוט המצוי: כפי שכתבתי למעלה, רובם המכריע של הפוסקים לא עסקו בהגדרת 'מיעוט המצוי', הרי שהתכוונו שכל אדם יחליט בזה לפי תודעתו. אולם בדורות האחרונים, התרגלנו למדוד כל דבר במספרים ובאחוזים, ובלא זאת אנו מתקשים לקבוע את תודעתנו, ועלה הצורך לנסות לכמת את שיעור 'מיעוט המצוי'. ובמיוחד גופי כשרות שאינם יכולים לקבוע את עמדתם בכל מקרה לפי הערכתו האישית של המשגיח. לפיכך חזרו לעיין ולדייק בדברי הפוסקים כדי למצוא הגדרה מספרית. בשו"ת הריב"ש קצא, כתב שמיעוט המצוי הוא "קרוב למחצה ורגיל להיות". וכ"כ בית אפרים יו"ד ו. ונטו לדבריו מו"ר הרב ישראלי (התורה והארץ ח"ג עמ' 151), הרב מאזוז, ומשנה הלכות ז, צט. ונראה שכוונת הריב"ש בין כ-25% ל-49%. ואין לומר שפחות מ-40% כבר אינו 'קרוב למחצה', כי לא הצריכו לבדוק זאת במדויק, וקשה לאדם להבחין בהערכתו בין 40% ל-30%. מאידך, ברור שאין כוונתו לפחות מ-25%, הואיל ואינו נחשב "קרוב למחצה". דעה אחרת למשכנות יעקב יו"ד יז, שהביא מקור לכך שכבר מ-10% הוא 'מיעוט המצוי' היינו "מצוי תדיר". ורבים נוהגים להורות כמותו, כמובא בדרכי תשובה לט, ג; ישועת משה ח"ג סב, ג; מנחת שלמה ח"ב סא, א; אכול בשמחה עמ' 212.

ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט. ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים. למעשה ישנן ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית מבט אחרת: א) ארוחה: מהזווית של זה שמכין את הארוחה, אין זה משנה אם ניפה קמח עבור שני סועדים או עשרה, שכן בכל פעם שהוא מנפה קמח, הקמח שניפה נחשב בתודעתו כיחידה אחת (ולכך נטיתי להלן בהלכה טז לגבי קמח). ב) מנה: מהזווית של האוכל, מנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו (כ"כ הרב זאב ויטמן והרב יואל פרידמן). ג) מאכל: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהמאכל מופיע לפנינו, פרי או ירק, בין גדול בין קטן (עי' חת"ם סופר ב, עז). ונראה שבמאכלים ארוזים כקמח וכקטניות, כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו. ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות. (עי' שו"ע קט, א, שמבחינת התודעה ההלכתית כל נגיסה נחשבת כיחידה בפני עצמה). כפי הנראה, כיוון שכל אחת מהאפשרויות מתאימה יותר לסוג מסוים של מאכל או אירוע, לא הגדירו הפוסקים הלכה זו, אלא היא צריכה להיקבע לפי הרושם שמציאות השרצים בכל מאכל ומאכל משאירה בתודעה (כעין זה כתב מו"ר הרב ישראלי ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 151). עוד נראה, שככל שהשרץ גדול יותר כך הוא תופש יותר מקום בתודעה, ויש לחשוש לו גם בשכיחות נמוכה יותר וביחידות מידה גדולות יותר.

ועדיין לא נפתרה הבעיה, מה עושים כאשר יש לנו ספק מה התודעה הקובעת את שיעור 'מיעוט המצוי', ובמיוחד כיצד צריכים לנהוג גופי כשרות, כאשר הם משרתים אנשים שונים בעלי תודעות שונות. למעשה, נראה שהתודעה הממוצעת היא שהיחידה היא מנה ממוצעת של אדם, שהיא גם הקבועה ביותר והנוחה ביותר לחישוב, שכן אינה תלויה בגודל המשפחה או הפרי או האריזה. אמנם בשעת הצורך, הואיל ויסוד חיוב הבדיקה מדרבנן, אפשר להקל למדוד לפי נגיסה. וקל וחומר שכאשר מדובר בשרצים זעירים, שיש לחשב לפי נגיסה (כמבואר להלן בהלכה ז הערות: 13, 15). ←

אמנם נראה שכאשר ידוע על מאכל שברוב המקרים נמצאים בו שרצים גדולים עד שבעת האכילה יכולים להרגיש בטעמם, אסור מהתורה לאוכלם בלא בדיקה, שכן הולכים אחר הרוב. אמנם עדיין יש ספק לפי מה קובעים רוב, לפי נגיסות או ארוחות, וכיוון שהספק מהתורה יש להחמיר. ויש מרבני זמנינו שכתבו, שבמצב של רוב, גם כשאין אפשרות להרגיש בטעם השרץ, חובת הבדיקה מהתורה (הרב יהודה עמיחי ב'אמונת עתיך' 11 עמ' 21; הרב יגאל הדאיה שם 35 עמ' 30; הרב רווח ב'תולעת שני' ז, ב). אולם כפי שלמדנו, מהלך הסוגיה אינו כן, ונראה שאין לדבריהם מקור מבוסס.

[7]. אמנם כאשר ידוע ששלושת השרצים לא היו מעורבים במאכל מתחילה אלא הגיעו אליו מבחוץ, ומסתבר שהם היחידים, המאכל כשר. ואם מסתבר שכמו שהגיעו למאכל שלושה שרצים כך הגיעו עוד, המאכל אסור בלא בדיקה (עי' ט"ז פד, יז).

פרי שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים, אין מועיל לבדוק מדגם שלו (שו"ת רשב"א א, רעד). אבל נראה שכשיש ספק בכך, ניתן לבדוק מדגם שלו.

כתב הרשב"א (תוה"ב בית ג' סוף שער ג) שאם עבר ובישל מאכל שהיה צריך לבודקו, יש להקל מפני שהוא ספק ספיקא: א' אולי לא היה שם שרץ, ב' ואם היה, אולי נימוח ובטל. ע"כ. יש אומרים שסברת ספק ספיקא קיימת גם במאכל שמוחזק בשרצים, שהואיל ולא תמיד יש בו שרצים, ספק ספיקא להקל (פרח שושן, תורת נתנאל לח; תשובה מאהבה יו"ד של, ועוד). ולרוב הפוסקים, ספק ספיקא להקל נאמר רק במיעוט המצוי, אבל מאכל שברוב המקרים יש בו שרצים, נחשב כמוחזק באיסור ואין להחשיבו כספק (או"ה הארוך, מהר"ם מלובלין, ש"ך כט, פמ"ג שפ"ד לב, ערוה"ש ע-עב). ואם נותרו ירקות מאותה החבילה, יש לבדוק את מצבם, אם מצאו בהם 3 שרצים, חזקה שגם בירקות שעירבו בתבשיל יש שרצים והתבשיל אסור. ואם לא מצאו בהם 3 שרצים, התבשיל כשר.

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה

ו – המחלוקת בדין שרצים זעירים

מוסכם שאין צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראות, שכן התורה צוותה את האדם לפי יכולת ראייתו הטבעית. הבעיה שקשה לקבוע את גודלו של השרץ שאחריו צריך לחפש, מפני שיכולת הראיה של האנשים שונה זו מזו, והיא תלויה גם בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע עליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה, לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך, יתכן שיצליחו לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראיה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, אמנם כשיצביעו עליו, יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים: א) בגודלו. ב) באיכות הראייה. ג) בצבע השרץ וברקע שלו. ד) בהכרת השרצים. ה) במצב השרץ, שאם הוא זוחל – קל יותר לראותו.[8]

יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח).[9]

מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.[10]


[8]. מוסכם שאין איסור בשרצים שנראים על ידי מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם לפי כוח ראייתם (בינת אדם לד, מט; ערוה"ש פד, לו; אג"מ יו"ד ב, קמו; יבי"א ח"ד יו"ד כא; שבט הלוי ז, קכב). אולם הגדרת הראייה על פי חלוקה זו אינה ברורה, שכן על רקע מנוגד ניתן לראות שרץ זעיר שבתנאים אחרים רק במיקרוסקופ ניתן לראות. לדוגמא, בגופנים הקטנים בדפוס, גודלה של הנקודה בסיום משפט כחמישית מילימטר, והיא נראית מפני שהיא על רקע מנוגד. כמו כן, מומחים בעלי ראיה מצוינת לעיתים רואים גם על רקע שאינו מנוגד שרצים שאחרים רואים רק בזכוכית מגדלת. (עי' 'בדיקת המזון כהלכה' לרב ויא ח"א עמ' 213-223).

[9]. המחמירים למדו מדברי כמה וכמה אחרונים שהזהירו לבדוק מאכלים מסוימים היטב על ידי אנשים בעלי ראייה טובה ובתנאים טובים, שצריך לחפש ולבדוק גם אחר שרצים זעירים מאוד שאנשים רגילים מתקשים למצוא, ורק כשיצביעו עליהם, יוכלו לראותם. אמנם כשמדקדקים בדבריהם, נראה שיש ביניהם דרגות של החמרה, ויתכן שחלקם רק התכוונו להזהיר משרצים ניכרים שאנשים בעלי ראייה סבירה רואים באופן טבעי.

מדברי חכמי ארם צובא, שושלת הרבנים למשפחת לניאדו, ור' חיים אבולעפייה, ניתן ללמוד כשיטת המחמירים, שהם גזרו שלא לאכול עלי גפנים משום "שמצאו בהם תולעים קטנים דקים עד מאד צנומות קדים שכמעט אין העין שולטת בהם, רבוצות וכבושות בורידים של העלים ישתרגו ויסתבכו בקרן זוית, ורוב הבודקים לא ימצאו בהם כלום ויראום חלקים ונקיים, וכאשר יבואו הבקיאים במקומם וחזקי הראות אחר העיון רב יניעום בחודה של מחט ויחלו להלך על גבי העלין, עודם מהלכים נטמנים באחת הפחתים בחדודי בליטת הפצולים ונעלמים מן העין ולא ימצאום עוד" (הובא בשו"ת משאת משה ד). ויש שחלקו עליהם והתירו עלי גפנים בבדיקה טובה או שפשוף כמובא בשו"ת ריח שדה ט, בשם אביו מהר"ש דוויק. וגם החיד"א (מחז"ב יו"ד פד, כד), נטה לדבריהם.

מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול ה) כתב על חומץ שגדלות בו תולעים דקות שאסורות מהתורה, וגם לאחר חמישה סינונים עוד נותרות מהן "שרוחשין בשולי הכלי. והם יותר דקים מחוט השערה, שאין בהם ממש זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש", והסינון מועיל בהן רק לאחר בישול (שאז אינן יכולות לעבור בסינון). גם הפר"ח פד, לד, מוזכר כאחד המחמירים שכתב: "ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראה התולעת, ולפעמים אינו נראה, וצריך מישוש בידיים למוצאו". וכתבוהו להלכה בפרי האדמה וחסד לאלפים.

כיוצא בזה כתב בבא"ח (צו כז): "יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמש מלקיות… מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחת, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך? אמרה לו: לא מניתי אותם, ולפי דעתי אי אפשר למנותם. אמר לה: שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקות אשר בצוארך אי אפשר למנות…" והציע שתיקח רק את הקלחים. (אמנם מה שכתב 'מלקות' הוא בדרך הפלגה, כי בפועל לא התחייבו במלקות הואיל ואכלו בשגגה ובלא עדים והתראה).

ויש שהחמירו מעט פחות, וכפי שכתב השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה יח) על בדיקת פירות וקטניות שונים, "שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא". אמנם לא הצריך שהבדיקה תהיה נגד השמש, לפיכך מסתבר שכוונתו למעט אנשים שראייתם חלשה מהרגיל שלא ראו שרצים רבים. ויש שהחמירו אבל לא כתבו זאת כחובה גמורה, וכפי שכתב מ"ב תעג, מב (עפ"י חת"ס או"ח קלב) על החסה למרור: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין), אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים, כי חלילה להיכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא". ואם הדבר אסור מהתורה, לא היו נוקטים לשון 'טוב יותר' אלא אוסרים בנחרצות חסה שלא נבדקה כהלכה, וכפי הנראה התכוונו במילים "חלילה להיכשל בלאו" לייחס העקרוני לאיסור שרצים.

מבססי שיטת המחמירים בימינו הם הרב משה ויא מחבר סדרת 'בדיקת המזון כהלכה', והרב שניאור ז' רווח מחבר סדרת 'תולעת שני – דיני חרקים במזון'. בספריהם פירטו את חובת הבדיקה בכל פרי וירק, ושמות השרצים הזעירים המצויים במזון ותמונותיהם בהגדלה. מהם: אקריות (שליש מילימטר), אדומות נמצאות על תות, ולבנות בקמח. גם המומחים ביותר רואים אותן רק בעת זחילתן. כנימות עלה – בצבע ירוק צהבהב, בגודל חצי מילימטר עד שני מילימטר. תריפס – חרק מאורך, בגודל חצי מילימטר עד מילימטר. בהיותו זחל צבעו לבן צהוב ונע באיטיות, ובהתבגרותו אפור שחור שקופץ בזריזות ומתחבא בקפלי עלים כדוגמת חסה, כרוב, כרובית וגרגירי תירס. מנהרן – זבוב המנהרות מטיל ביצים זעירות בתוך העלים, ומהם בוקעים זחלים בגודל של 1-3 מילימטר, שאוכלים וזוחלים בתוך עובי העלים ולבסוף יוצאים מהעלה ונופלים לארץ. מנהרות אלו נראות באור רגיל, ואל מול האור ניתן לראות בסופן זחל זעיר. רימות זבובים – תולעים לבנות שבראשן נקודה שחורה זעירה, בין 1-8 מילימטר. זחלי עש – בצבע קרם, מצויים במאכלים מיובשים, בין 1-8 מילימטר, גורמים להתהוות קורי משי דביקים ופירורים לבנים. חדקנית – חרק שמצוי במחסנים ושורץ באורז ובשאר קטניות, כ-4 מילימטר, בכוחו לנקוב אריזות ניילון ולחדור פנימה. זחלי פרפרים כדוגמת פרודניה, כחצי ס"מ עד חמישה ס"מ. לעיתים מצויים בירקות עלים גם זבובונים, עכבישונים ויתושים קטנים, ובחקלאות פרימיטיבית הם מצויים יותר. כאשר מוציאים ירק מהמקרר השרצים שעליו רדומים, וצריך לחמם מעט את העלים אל מול השמש או האש כדי לראותם. דרך נוספת לראות שרצים זעירים שמצויים בשמיר ובפטרוזיליה, לנערם היטב מעל נייר לבן או שחור.

[10]. מנהג רוב ישראל ורבים מגדולי ישראל היה שלא לדקדק כל כך בבדיקות המזון, ולמרות שפעמים רבות המעיינים מצאו בהם שרצים זעירים, המשיכו להורות לבדוק את המזון בראייה רגילה בלא לדקדק בחיפוש אחר שרצים זעירים. ויסוד סברתם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. כמו למשל בבדיקת טעם בתערובת, הולכים אחר הרגשתו של אדם רגיל (רשב"א, ב"י צח, א), וכן כתב רב שרירא גאון בשיעור כזית לברכה אחרונה (פנה"ל ברכות י, ה-ו, 7).

ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג וחילזון לרש"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. ולכן רק מכלל דבריהם ניתן להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם כיום. וכפי שהזהיר הרשב"א (א, רעה), על הזחל שבפולים למרות שהוא "קטן מאוד מאוד", והוא ענק פי עשרה עד פי מאה מהשרצים הזעירים. וכן עסקו בנמלים (שו"ע פד, יב-יג), או בתולעי הקמח (מילווין), שגודלם בין חצי ס"מ לשלושה ס"מ (להלן הערה 21). וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי (כמובא בהרחבות). כיוצא בזה כתב בפר"ח (פד, ט), שמחשש השרצים שפרשו מהתבשיל, יש להתבונן בו ביום או בלילה לאור "אבוקה או נרות הרבה", ואת השרצים הזעירים לא ניתן לראות על ידי אבוקה או נרות הרבה. יתר על כן, לא יתכן שהתכוונו להחמיר בשרצים הזעירים, שכן בפועל לא יכלו לנקות כראוי את המזון מהם. שכן כאשר בדקו עלי חסה וכרוב, כיוון שלא היו מים זורמים בבתים, יכלו לבודקם בראייה בלבד בלא שטיפה בזרם מים, ובפועל, פעמים רבות שטיפה מועילה יותר מאשר בדיקה מדוקדקת. וכן לגבי דרישת המחמירים לנפות בנפת משי 70 מש, לא היו נפות כאלה בעבר (כמובא להלן בהערה 21). יש להוסיף שגם בדברי רבים מהאחרונים שהזהירו משרצים קטנים, שעליהם סומכים המחמירים, אפשר להבין שהתכוונו לשרצים גדולים יותר, שניכרים לעין באור רגיל "וצריך מישוש בידיים למוצאו" (כלשון הפר"ח שהוזכר כמחמיר), ולא כפי שהבינו מהם המחמירים.

ויש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי' אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שבעקבות המסחר הבין-יבשתי מספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם. המחמירים גם טוענים שהשרצים כיום נאחזים בפירות ובירקות יותר בחזקה והם גם יותר זעירים, אולם קשה לקבל טענה זו בלא סימוכין. עוד טוענים המחמירים, שבעבר רוב האנשים עסקו בחקלאות וידעו להבחין בשרצים כמומחים שבימינו, ועל פיהם נקבעה ההלכה. אולם כיוון שלא חייבו לבדוק את כל המאכלים נגד השמש, גם מומחים לא יכלו להבחין בשרצים הזעירים. בנוסף לכך, מסתבר שהחקלאים התעניינו בשרצים שהזיקו לשדותיהם ולא בשאר השרצים הזעירים. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם.

לפי זה אין מקורות איתנים בדברי הפוסקים לשיטת המחמירים (זולת חכמי ארם צובא ועוד כמה יחידים), ובוודאי ששיטתם מנוגדת למסורת. אולם כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כגון זכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר את הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים.

לדעת המקילים נטו: אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עתיך 37; הרב שאול דוד בוצ'קו 'בעקבות המחבר' ח"ב עמ' 269 ואילך; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד.

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה

ז – הלכה כדעת המקילים

להלכה נראה שיש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראיה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים. קל וחומר כשהם מצטרפים יחד:

א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. וחכמים הם שהחמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.[11]

ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים, אם יש כנגדם פי אלף – הם בטלים. שכן החמרת חכמים היא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.[12]

ג) כיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת 'מיעוט המצוי' יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של 'מיעוט המצוי', ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.[13]

ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של השרצים הזעירים כתריפס וכאקריות. ואמנם נראה, שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.[14]

ה) אף אם מדובר בשרץ שאם האוכלו לבדו יתרכז, יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו, וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר יש ספק אם הוא נמצא בתוך מאכל אחר, ובעת אכילת אותו מאכל לא יוכלו לחוש בטעמו של השרץ, אין באכילתו איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כעין 'דבר שאינו מתכוון'.[15]


[11]. השרצים החבויים במאכלים שקשה למוצאם נחשבים מעורבים בהם, ומהתורה בטלים בשישים, וכפי שכתבו כנה"ג הגב"י פד, סא; אהל יוסף (לר' יוסף מולכו) יו"ד כא; צמח צדק מלובביץ' יו"ד ע; אריה דבי עילאי או"ח ו; טוטו"ד תליתאי ב, לב; אבני נזר יו"ד קנו; חבלים בנעימים ד, כב; חזו"א יו"ד יד, א, ו, ועוד. וכך עולה מדברי כל הפוסקים שרבו מספור, שעסקו בגדרי ביטול בריה, ולא העלו בדעתם שהואיל וניתן בטורח רב למצוא את השרץ הוא אינו בטל. אמנם יש סוברים שכל שרץ שאפשר למצוא, גם אם הדבר כרוך בקושי רב, אינו נחשב מעורב, וממילא גם מדאורייתא אינו בטל בשישים (פרי תואר פד, טו; כרתי יט; חכ"א נא, א; ישועות יעקב פד, ה; זב"צ צח; ישועות מלכו יו"ד יג). ואפשר שגם לשיטתם, שרצים זעירים שאינם ניכרים לאדם רגיל נחשבים כמעורבים ובטלים.

[12]. גם כשברור שמעורבים במאכל שרצים זעירים שבטלים מהתורה (כפי שהתבאר בהערה הקודמת), לדעת הרבה פוסקים, גם מדברי חכמים הם בטלים מסיבות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 5). א) יש סוברים שבריה בטלה ב-960 (ר"ש, או"ז ורשב"א), ומצרפים דעתם להקל (פלתי ק, ב; משכנות יעקב יו"ד לו; ערוה"ש ק, טו; רב פעלים ח"ד יו"ד ח). ב) יש סוברים שגזרו חכמים על בריה שאינה בטלה מפני חשיבותה, אבל כשהיא זעירה ואינה נראית במבט רגיל, אין לה חשיבות והיא בטלה (משכנות יעקב יו"ד לו; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה; חזו"א יו"ד יד, ו-ז; להורות נתן יב, סג; חבלים בנעימים ד, כב; אג"מ יו"ד ד, ב; הרב רבינוביץ'). ג) יש אומרים שלשרצים מאוסים אין חשיבות והם בטלים בשישים (תפארת למשה קג, א; הרב קלישר בצבי לצדיק; כת"ס יו"ד סג; ערוה"ש ק, יז-יח; התעוררות תשובה ד, לו, ועוד).

[13]. כפי שלמדנו בהערה 6, מאכל שברוב המקרים נמצא בו שרץ, נחשב כמוחזק בשרצים וחובה לבודקו. ואם נמצא בשיעור של 'מיעוט המצוי', חובה לבודקו ואם לא בדק וכבר לא ניתן לבדוק, מותר לאכול. לריב"ש 'מיעוט המצוי' הוא בין כ-25% ל-49%, ולמשכנות יעקב ודעימיה מעל 10%. וכן לגבי יחידת המדידה ישנן כמה אפשרויות, ולשיטה המקילה – נגיסה. וממילא אין כמעט מאכל כולל ירקות עלים, שב'מיעוט המצוי' לשיטת הריב"ש ביחידת מדידה של נגיסה יהיו שרצים. וכיוון שכל היחס לשרצים זעירים שנוי במחלוקת, בשאלת הגדרת 'מיעוט המצוי', יש להורות כשיטת המקילים, ק"ו כאשר גם לשיטות הביניים בהגדרת 'מיעוט המצוי' לא יהיה חיוב בדיקה. ויש לצרף לכך את דעת הסוברים שכאשר קשה לבדוק, אין חובה לבדוק ב'מיעוט המצוי' (לעיל הערה 6).

[14]. למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם מאכ"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא"ש, תה"ד קכט, ט"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו"ע פד, יז, ומפרשים).

[15].. מכיוון שאיסור אכילת השרץ נעשה בנגיסה ובליעה אחת, בכל הספקות לגבי תודעת האיסור הולכים אחר כל נגיסה לחוד (ועי' שו"ע קט, א). אם כן, כאשר בכל נגיסה ונגיסה יש ספק אם מעורב שרץ שאין אפשרות להרגיש בטעמו ואין רוצים בו, הרי זה 'ספק פסיק רישא', שלדעת רבים לעניין שבת נחשב כ'דבר שאינו מתכוון', שאין בו איסור (פנה"ל שבת ט, 2), וכן דעת רבים בכל האיסורים (שאילת שמואל לד, ג; מהרש"ג ח, קנא; חלקת יעקב יו"ד ריא; ישועת משה ד, כה; אג"מ יו"ד א, לט). אמנם כאשר מדובר בשרץ גדול שניתן להרגיש בטעמו, אין לומר סברה זו, הואיל ובפועל הוא חש בו בעת אכילתו, ובעל כורחו נהנה. כיוצא בזה כתב לעניין שרצים רגילים בשיבת ציון כח, וכעין זה כתב רשז"א לגבי שרצים שקשה מאוד למוצאם (מנחת שלמה א, ו; ב, סא).

בנוסף לחמשת היסודות שהוזכרו למעלה, ישנם עוד שני יסודות להקל: ו) ספק ספיקא: גם מי שלא מקבל את העיקרון שמדובר בספק חכמים על פי יסודות א' ד', ואף בשאר היסודות הוא מטיל ספק, יכול בדרך כלל להקל מחמת ספק ספיקא: א) אולי הלכה כסוברים שאין צריך לחפש אחר שרצים שאינם נראים במבט רגיל. ב) גם אם בדק ברשלנות מסוימת, אולי בפועל הועילה בדיקתו ואין שם שרץ (עי' כרתי פד, יט). ג) אולי הלכה כמקילים בהגדרת 'מיעוט המצוי' (לעיל הערה 6). ד) ואם הוא מאכל שמתכוונים לבשלו, מצטרף ספק נוסף, שאולי נפל ממנו איבר או נתמעך ואיבד את צורתו ובטל בשישים (רשב"א). ה) אם השרץ גדל בפרי מחובר ולא פרש, יש לצרף את שיטת מקצת הראשונים שהקילו בזה, כמובא בהערה 4.

ז) יש סוברים שחובת בדיקה ב'מיעוט המצוי' נוסדה לגבי סירכות הריאה מפני שהסירכות ניכרות מאוד, וממילא "אם אינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור" (רשב"א חולין ט, א, בשם רבו רבנו יונה), מה שאין כן בשרצים שאינם ניכרים.

פורסם בקטגוריה כג - שרצים | כתיבת תגובה